‘ונהפוך הוא’ – על רפורמת אדר תשפ”ג

‘גבירותי ורבותי – מהפך!’ כך, כשדוק של עצב ודאגה נסוך על פניו, הכריז חיים יבין על נצחון הליכוד במערכת הבחירות של 1977.

טלטלה עזה זיעזעה את ראשי השמאל. “אם זו הכרעת העם, אז אני לא מוכן לכבד אותה” אמר יצחק בן אהרון (ממנהיגיה החשובים של מפלגת העבודה ומהוגי הדעות שלה, ח”כ, שר ומזכ”ל ההסתדרות).

פקידים בכירים בשירות הציבורי החלו לארוז את חפציהם. ברור היה להם, כי הימין ה”פשיסטי” ינהג בדיוק כפי שנהגו הם לאורך השנים, ויחליף את כל בכירי הפקידות הציבורית באנשיו שלו.

ואולם עד מהרה התברר כי המציאות שונה לחלוטין.

מנחם בגין העדיף את הממלכתיות וההדר הלאומי. לא זו בלבד שאיש לא פוטר, אלא שלשני תפקידי המפתח המשמעותיים ביותר בממשלתו, החוץ והביטחון, הביא בגין את אנשי המחנה שרדף אותו כל השנים – את עיזר וייצמן לתפקיד שר החוץ ואת משה דיין לביטחון.

“מי שיש לו איזה ‘למה’ למענו יחיה,

יוכל להתגבר על כל ‘איך'”.

ניטשה

ואולי לא היה זה ההדר הז’בוטינסקאי,

ואולי לא היתה זו האצילות הפולנית,

אולי עמוק עמוק בפנים, ידע מנהיג הימין הישראלי – שאין לו באמת איזה משהו אחר “למענו יחיה”, ומכיוון שכך – אין הוא מסוגל להתגבר על ה’איך’ שלפתע התגלגל לידיו, בלי מפת הדרכים של השמאל…

מהר מאוד התגלגל לפתחו של מנחם בגין, המבחן האולטימטיבי.

נשיא מצרים אנואר סאדאת, הגיע לירושלים, נאם בכנסת והושיט יד לשלום. ה”אסון” שפקד את הימין כשעלה לשלטון ב-1977 ולפתע נאלץ לומר מה ‘כן’, ולא רק מה ‘לא’… חזר עכשיו וביתר שאת מול האויב החיצוני. אבל לבגין לא היה איזה ‘למה’ שונה מזה של השמאל. למעשה לא היה לו “איזה ‘למה’ למענו יחיה” כלל…

עד להקמת המדינה, התשובה לשאלה ‘למה’ – היתה לגרש את הבריטים ולהקים מדינה.

אחרי הקמת המדינה, התשובה לשאלה ‘למה’, היתה לגרש את השמאל מהשלטון ולהחליפו.

אבל עכשיו כשכל המטרות הושגו, לאן ניקח את הספינה הישראלית? האם יש לנו מטרה שונה מזו של השמאל? חזון אלטרנטיבי להציע לציבור הישראלי? חזון שמתוכו נוכל לגזור קווי מדיניות שונים נוכח האתגרים המתגלגלים לפתחנו?

ובכן הגיע סאדאת, ובגין שלא מסוגל היה להציב מטרה שונה מזו של השמאל, בגין שחסר גם את היסודות הציוניים האקטיביסטיים של מפלגת העבודה (אלו שהקימו את גוש קטיף…) עקף את השמאל משמאל, וויתר לבסוף בהסכמי קמפ דיויד על כל הישגי מלחמת ששת הימים בדרום. הוא החריב את העיר ימית, את כל חבל ההתיישבות שסביבה ואת אופירה (שארם א’שיח) – יישובים שנבנו כולם על ידי מפלגת העבודה לאחר ששת הימים… 

“מנחם המסכן, יש לו בעיות; אחרי הכול אני קיבלתי את סיני ואת הנפט. ומה קיבל מנחם? פיסת נייר”

כך כתב אנואר סאדאת בספר זכרונותיו בהם הודה כי לא ציפה כי יקבל יותר משליש השטח.

סאדאת שכח לציין שבהסכמי קמפ דיויד – נזרעו גם זרעי התרעלה של הסכמי אוסלו. כבר בקמפ’ דיויד חתם בגין על הסכמה עתידית להקמת ‘משטרה פלסטינית חזקה’. יצחק שמיר שהחליפו התעקש בועידת מדריד על כך שהנציגות ה”פלסטינית” לא תבוא מארגון א.ש.פ ואולם ההתעקשות הזו בשאלה מי מייצג את ה”פלסטינים” היתה רמיה עצמית.

כי השאלה אינה מי מייצג את האויב, אלא הלגטימיות של מאבקו. משהכרת בכך שיש עם שכזה ושזו ארצו, הפכת את מאבקו למאבק צודק וסגנון מאבקו הטרטריסטי הפך למשני.

גולדה מאיר אמרה את האמת והכחישה את קיומו של עם פלסטיני,

בגין ושמיר נתנו להמצאת ה”עם” הפלסטיני לגיטימציה.

החזון שאותו קידם השמאל הציוני היה חזון הישראלי החדש, הישראלי החלוץ, הישראלי במקום יהודי. הגשמת החזון הזה היתה המטרה והיא קדמה לשלום.

“עדיפה שארם א’שיח ללא שלום, מאשר שלום בלי שארם א’שיח” אמר שר הביטחון דיין.

ואולם משאת נס ההתיישבות נטלו לידם אנשי גוש אמונים, התיישבות עם חזון אחר, חזון אמוני, חזון יהודי – מאותו רגע הפכו מפלגת העבודה והשמאל הישראלי מנוכרים לארץ ישראל ויישובה – שכבר לא שרתו את חזונם.

השמאל התפשט מהאידאולוגיה החלוצית והחליפה באידאולוגית ה’שלום’.

לימין מעולם לא היתה אידאולוגיה משלו ולכן מיהר אף הוא את אידאולוגית ה’שלום’  

או אז החלה תחרות בין הימין והשמאל – מי יתפשט ראשון מארץ ישראל…

עד להקמת המדינה, התשובה לשאלה ‘למה’ – היתה לגרש את הבריטים ולהקים מדינה.

אחרי הקמת המדינה, התשובה לשאלה ‘למה’, היתה לגרש את השמאל מהשלטון ולהחליפו.

ממשלת אוסלו

ב-1992, חזר השמאל לשלטון ולממשלת רבין לא נותר אלא לתת בהסכמי אוסלו,  ריהביליטציה גלויה לארגון הטרור א.ש.פ. ולאמץ גם היא את העיקרון לפיו יש בארץ ישראל עם ילידי מלבד היהודים – עם המחזיק בזכויות לאומיות בלב ארץ התנ”ך. מדובר כאמור בעיקרון שכבר נקבע בידי בגין ושמיר בהסכמי קמפ דיויד ובוועידת מדריד. 

במקביל להסכמי אוסלו, התחוללה בשנות ה-90 בישראל מהפכה נוספת, מהפכה אזרחית שקטה, שרק מחולליה, הבינו באמת את משמעותה.

בנתיים – הפיכה שקטה 

אהרון ברק, ששימש כיועץ המשפטי לממשלת בגין כשזו חתמה על הסכמי קמפ דיויד (1978), מונה לשופט בית המשפט העליון ובמקביל לתהליך אוסלו של ממשלת רבין (1995) מונה לתפקיד נשיא בית המשפט העליון.

ברק, שהכיר היטב את אורחו ורבעו של הימין הישראלי, הבין היטב כי אין לימין אלטרנטיבה מהותית ובאין חזון, אין הוא מסוגל באמת למשול.

במהלך מבריק (מבחינתו) קידם ברק את ההפיכה השיפוטית, שבאמצעות חקיקת חוקי היסוד, נתנה (לשיטתו) בידי בית המשפט העליון סמכויות שמעולם לא היו בידיו בעבר. למעשה שאב ברק מן הרשות המחוקקת – הכנסת – את ריבונותה, והעבירה אל הרשות השופטת.

1995, לא היתה אם כן רק השנה שבה קיבע השמאל הישראלי את מדיניותו במציאות הגאו פוליטית בישראל – באמצעות הסכמי אוסלו,

היתה זו גם השנה שבה קיבע השמאל הישראלי את ריבונותו במציאות החברתית הרחבה ביותר – גם בפוליטיקה וגם בשאר מוקדי הכח  – באמצעות ההפיכה השיפוטית.

בחזרה לפוליטיקה

כשחזר שוב הליכוד וזכה בשלטון בבחירות 1996, מיהר בנימין נתניהו ונכנע לערפאת. הוא נפגש עמו, לחץ את ידו – ומצא לפתע ידיד… כמנחם בגין לפניו, גם נתניהו נתן את מלוא הלגיטימציה של הימין הישראלי לרעיונות הקיצוניים ביותר של השמאל הישראלי. שוב התברר כי למעט המדיניות הכלכלית, יודע הימין להגיד למה לא שמאל, אבל אינו יודע להגיד למה כן ימין – וכשהוא מצליח להחליף את השמאל, אין לו את האידאולוגיה הדרושה בכדי להציע מדיניות שונה. כל שנותר לימין השב לשלטון הוא ליישם בצורה מוצלחת יותר את מדיניות השמאל.

עשר שנים מאוחר יותר, הצליח הליכוד לחזור בשלישית לשלטון. הפעם היה זה אריאל שרון שניצח את מנהיג העבודה – אהוד ברק. קודם לבחירות הבטיח שרון ש-“דין נצרים כדין תל אביב” ואולם את ממשלת שרון קידמו כבר פקידות ציבורית ומוקדי כח תקשורתיים, תרבותיים, אקדמיים, כלכליים ובטחוניים – שחסו היטב בצילו של הריבון החדש  – בג”ץ – וכבר לא ‘ספרו’ כלל את הכנסת הנבחרת והממשלה שמינתה.  

התהליך שהחל עם בגין שלא פיטר איש (בדיוק כפי שבן גביר לא פיטר את המפכ”ל כשנכנס לתפקידו) התהליך שנמשך כשהודיע בגין כי  – “יש שופטים בירושלים…” – התהליך הזה הגיע למיצוי עם העברת הריבונות מהכנסת אל בית המשפט העליון. מעתה גם לו רצתה הכנסת להחזיר לעצמה במידת מה את ריבונותה – כבר לא יכולה היתה לעשות זאת. היועצים המשפטיים לראש הממשלה ושריו, הפכו למעשה בהוראת בג”צ לקומיסארים מחייבים מטעמו. גם חוקי הכנסת הפכו להמלצה בלבד. בג”ץ הרשה לעצמו לפרשם ככל העולה על רוחו ולעיתים אף לבטלם.

מטבע הדברים החלו במשטרה, בצבא בפקידות הבכירה של משרדי הממשלה השונים, בשידור הציבורי, וכמובן בתרבות ובאקדמיה – לעבוד אצל בג”צ ולא אצל השרים הממונים. 

את המציאות החדשה עתיד היה הרוב היהודי לגלות בצורה הכואבת ביותר.

נגד אריאל שרון, נפתחה חקירה בגין מעשי שחיתות חמורים. בסביבתו הקרובה של ראש הממשלה הבינו, כי הדרך היחידה לעצור את התהליך שיובילו לבסוף לכלא, היא לשכנע את הריבון – כלומר את בג”ץ ומוקדי הכח שסביבו – כי הרבה יותר משתלם להשאירו בתפקידו.

כך באה לעולם תוכנית ההתנתקות.

בלי למצמץ כלל, הודיע אמנון אברמוביץ’ בשידור חי לכל חבריו העיתונאים כי יש לשמור על שרון “כמו אתרוג” כלומר להפסיק להעלות את נושא החקירות והשחיתות.

במקביל, שיתפו כל המערכות פעולה בצורה מופתית, עם קריאת הכוון של הריבון. בהוראת בג”ץ, נעצרו נערות בהמוניהן עד תום ההליכים כדי למנוע מהן להפגין. הפגנות ההמונים של הימין הוצגו כאלימות, מפקדי הצבא יישרו לחלוטין קו עם הריבון החדש ושום הליך משפטי, או תקשורתי – לא הצליח לפרוץ את ציפוף השורות של כל מוקדי הכח שאינם נבחרים, ושפעלו בהשראת המשפטוקרטיה של ברק, שירשה את הדמוקרטיה הישראלית.

שוב חזינו בימין ‘על מלא’ שעולה לשלטון וכמו בקמפ דיויד של בגין, וכמו בנאום בר אילן של נתניהו – מיישם את מדיניות השמאל  – ‘על מלא’. אצל בגין ונתניהו, היה זה מחוסר ברירה – פשוט משום שמעולם לא פיתח הימין אלטרנטיבה אידאולוגית אחרת, ואילו אצל שרון, הוחרב גוש קטיף וכתוצאה מכך הפכה תל אביב למטווח ברווזים מעזה, רק כדי להציל את עורו.

אט אט החל הרוב היהודי בישראל להבין את המצב לאשורו.

כבר למחרת הסכמי אוסלו, התבטאתי וכתבתי בצורה ברורה נגד שלטון הבג”ץ. “אהרון ברק הוא האיש המסוכן והמזיק ביותר למדינת ישראל” הסברתי – אך מעטים היו אלו שהבינו את עמדתי.

כה עמוקה היתה המאיסה שמאסתי ברודנות הבג”צ, עד כי בפריימריס שערך הליכוד לקראת הבחירות ב-2008, כשהוריד אותי נתניהו בניגוד לחוק מן המקום ה-19 הריאלי שזכיתי בו, למקום ה-36 הלא ריאלי, ויתרתי על הפניה לארכאות, משום שידעתי כי העניין יגיע במהירות לבג”ץ וסירבתי לתת לגיטימציה לגוף הפוליטי הנפשע הזה. 

אל”מ במיל’ מיכי רצון ששובץ אחרי במקום ה-24 ברשימה, דורדר גם הוא בעקבות המעשה למשבצת לא ריאלית. רצון כן עתר לבית המשפט המחוזי בטענה כי מה שנעשה לפייגלין, לא היה חוקי וערעורו התקבל – מה שהיה מחזיר אותי למקום הריאלי שאותו קיבלתי. ואולם כפי שצפיתי, עתר הליכוד (כלומר נתניהו) לעליון וערעורו התקבל. 

מפלגת בג”ץ לא רצתה את פייגלין בכנסת ונתניהו הבין זאת וידע להשתמש בזה נגד יריביו מבית.

באיחור גדול החלו רבים וטובים בימין הישראלי להבין את המצב לאשורו ולנסות לתקנו – וכאן מתחילה “מגילת אסתר” של הרפורמה.

התעללותה של כנופיית שלטון החוק באנשי המחנה שבחר בו, לא העסיקה את נתניהו מעולם.
הרוב היהודי נותר למעשה חסר הגנה בשדה המשפטי ואין זה משנה אם היה זה מתנחל שהותקף וניסה להגן על עצמו,
או חבר ליכוד שעמד בכל הקריטריונים אך מינויו לתפקיד ציבורי נפסל.

ונהפוך הוא. רפורמה של הפוך על הפוך…

כל שנאמר עד כה, היה רקע תמציתי בלבד, רקע שלא ניתן בלעדיו להבין את המציאות שבתוכה אנו נמצאים עכשיו.

לא בכדי שורד בנימין נתניהו בתפקיד ראש הממשלה שנים כה רבות. מדובר ללא ספק בגאון פוליטי, אדם המבין היטב את כל הכוחות הפועלים במרחב.

פוליטיקאי טוב, פועל על פי העקרון של “אם אינך יכול לגבור עליו, הצטרף אליו”

פוליטיקאי מעולה – לוקח את העיקרון הזה צעד אחד נוסף “אם אינך יכול לגבור עליו, הצטרף אליו, יחד עם המחנה שלך – אבל בלי שאנשיך יבינו זאת…”

כאריאל שרון לפניו, גם נתניהו הבין היטב מיהו עכשיו הריבון. שוב ושוב קרץ נתניהו ל’כנופיית שלטון החוק’ (ביטוי שתבע ח”כ ראובן רבלין, כשהכנופיה מנעה ממנו להתמנות לשר. כשהפך לנשיא כבר למד רבלין לזמר את הזמירות הנכונות) ומנע כל חקיקה שנועדה לתקן את חוסר האיזון שנוצר בין הרשויות. נתניהו אף הסביר זאת מפורשות.

התעללותה של כנופיית שלטון החוק באנשי המחנה שבחר בו, לא העסיקה את נתניהו מעולם. הרוב היהודי נותר למעשה חסר הגנה בשדה המשפטי ואין זה משנה אם היה זה מתנחל שהותקף וניסה להגן על עצמו, או חבר ליכוד שעמד בכל הקריטריונים אך מינויו לתפקיד ציבורי נפסל. את נתניהו זה פשוט לא עניין.

את הביקורת הפנימית נגדו, דחה נתניהו בטענת חוסר ברירה, לפיה השותפים הקואליציוניים הם שמונעים ממנו להתמודד עם בעיית הבג”צ.

ואכן גם שותפיו שמחוץ לגרעין הלאומי הקשה, ביקשו להתרחק מפגיעתו הרעה של בג”ץ. שום פוליטיקאי לא רוצה זימונים מפתיעים לחקירה, או תקשורת עויינת. כך נהג למשל משה כחלון שככל ליכודניק שנא את בג”צ, אך משרץ עצמאית וקיבל 10מנדטים (בזכות הבטחות סרק כלכליות) מיהר להציג עצמו כמגינה של מערכת המשפט. היה זה סידור נח מאוד לכל הצדדים. כחלון קרץ ל’מרכז’, שאולף לחשוב שהבג”ץ הוא ששומר על זכויותיו מול ה”פוליטיקאים המושחתים” (שבחר…). הוא פנה אל רוב הציבור שמעולם לא חש נפגע ממערכת המשפט ולכן מעולם לא הבין כיצד חמסה לעצמה את ריבונותו במדינתו. כחלון ודומיו שריינו עצמם מפני חקירות, ואילו נתניהו – עשה מעשה זמרי – כלומר הפך כמותם את עצמו למגינה של מערכת המשפט, באמצעות הכח הפוליטי שקיבל מהציבור שעליו אמור היה להגן מפניה, אך בה בעת, ביקש מאותו ציבור, שכר כפנחס – כמי שמותקף על ידה.

הגנתו של נתניהו על מערכת המשפט היתה יעילה מאוד. הפלונטר המוזר הזה, לפיו הגנת המערכת באה לה מתוך מנהיגי הציבור הנדרס  על ידה, יכול היה להימשך לנצח ולעולם לא היתה נופלת ביד הרוב היהודי ההזדמנות לבצע את הרפורמה ההכרחית להשבה (חלקית) של ריבונות העם במדינתו – כלומר לריפוי הדמוקרטיה הישראלית.

ואולם העניינים התגלגלו אחרת.

ככל שחלפו השנים הלך תיאבונו של בג”ץ וגבר. השליטה בכל מערכות השלטון שאינן נבחרות, השליטה בחוקי הכנסת ובמדיניות הממשלה, כבר לא הספיקו למפלגת הבג”ץ. הם רצו גם את השלטון הפוליטי הגלוי. לכנופיית שלטון החוק נמאס לראות את נציגי ה”אספסוף” נכנסים ויוצאים ממשרדי הממשלה וממכוניות השרד. הם רצו את נציגיהם האידאולוגיים גם בשלטון הפוליטי.

כמה מילים על האידאולוגיה של מפלגת הבג”צ

השיטה שאיפשרה בפועל לשופטים לבחור את עצמם, השיבוט ארוך השנים של שופטי בית המשפט העליון,  יצר 15 שופטים שאזור הנוחות שלהם הוא עיתון ‘הארץ’ – משהו שבין מרץ למפלגת העבודה. מדובר בתרבות הפרוגרסיבית החדשה, זו שרואה בכל זהות שהיא המצאה אנושית. כך מצאנו עצמנו נוכח פסיקות הזויות המשוות התעללות בבעלי חיים להתעללות בבני אדם – כלומר מטשטשות את הזהות האנושית, פסיקות המבטלות את הזהות המינית ומעודדות את הערבוב בין המינים, פסיקות המכוונות לערעור הזהות המשפחתית וריקונה מכל תוכן (בעיקר באמצעות מתקפה מכוונת על זכויות האב במשפחה), ופסיקות המבטלות את הזהות הלאומית (ומעדיפות למשל את זכויות המסתננים על זכויות אזרחי דרום תל אביב).

מתוך התודעה הפרוגרסיבית הזו, לא מסוגלת היתה מפלגת הבג”ץ להבין כיצד מצליח הרוב היהודי לנצח שוב ושוב את הבחירות. שהרי אין באמת דבר כזה ‘יהודי’ – הזהות הלאומית ככל שאר הזהויות, היא רק המצאה של בני האדם.. מהו אם כן הדבר שמלכד את ה-“אספסוף הנבער” הזה ומביאו שוב ושוב לשלטון?

התשובה שנתנה לעצמה הכנופיה לא היתה ‘מה’ אלא ‘מי’.

נתניהו.

גם יריביו של נתניהו מבית (ככותב שורות אלו)
הבינו כי המתקפה הישירה של כנופיית שלטון החוק, על מנהיג הרוב היהודי,
נועדה למעשה לחסל את המחנה כולו

הרי נתניהו הוא אחד משלנו… מאותו הצבע, מאותה חילוניות, אדם כישרוני להחריד, אינטלקטואל משכמו ומעלה, אדם תרבותי – עשר קומות מעל לכל מה שמקובל בפוליטיקה הישראלית.

הסוד של הרוב היהודי – חשבו לעצמם המוחות הללו – הוא נתניהו. כמו החלילן מהאמלין, מוביל אחריו נתניהו את הימין הנבער… כשנערוף את ראשו יתפזר הרוב היהודי שדבר אין לו מלבד מנהיגו, לכל רוח, וכך נתפוס גם את השלטון הפוליטי.

כך מצא עצמו נתניהו מול תיקי האלפים ומול מערכה מתועבת במיוחד, מערכה שבה עושי דברו של בג”צ, ממפכ”ל המשטרה וצוותי החקירה, המשך בפרקליטות המדינה ועד אחרון עורכי העיתונים והמהדורות, התגייסו להפלתו של ראש ממשלה מכהן.

אלא שכאן נכונה לכנופיית שלטון החוק הפתעה.

נתניהו שנדחק אל הקיר והפך בעצמו לקורבנה של המערכת, הפך לפתע את עורו, וממגינה של מערכת המשפט, יצא כנגדה בכל הכלים העומדים לרשותו.

כל האנרגיות במחנה הלאומי שבקשו להתגונן מפני הכנופיה לאורך השנים ושעד עכשיו דוכאו על ידו, השתחררו עכשיו ונעמדו לצידו.

יתרה מכך, גם יריביו של נתניהו מבית (ככותב שורות אלו) הבינו כי המתקפה הישירה של כנופיית שלטון החוק, על מנהיג הרוב היהודי, נועדה למעשה לחסל את המחנה כולו – כלומר מכוונת למעשה נגד נושאי דגל יהדותה של המדינה – ולכן התייצבו באופן חד משמעי לצד נתניהו במאבק הזה.

מול מערכה מרושעת במיוחד, מול תקציבי עתק המוערכים במליארדים, ומול מנגנונים שאיש לא יכול להם בעבר, גילה נתניהו כוחות על אנושיים ממש. וככל שהתקדמה המערכה נגדו, כך הלך וגדל מחנה מעריציו ותומכיו.

הנה כי כן, דווקא תיאבונה הגובר של ‘כנופיית שלטון החוק’ ותיקי האלפים שתפרה לנתניהו,
היא שיצרה את ההזדמנות לביצוע הרפורמה החיונית במערכת המשפט.

זהות

בבחירות מועד א’ (2019) רצה מפלגה חדשה לכנסת, מפלגת ‘זהות’ שבראשותי.

המפלגה צברה תאוצה, והסקרים ערב הבחירות ניבאו לה כ-7 מנדטים. נתניהו, משוכנע היה שכל הסיבה לריצתי הנפרדת היא לנקום בו ולכן הצטרף לשלל הגופים שנלחמו מלחמת חורמה במפלגה המבטיחה. אילו הבין נתניהו שלמפלגת ‘זהות’ יש זהות… ואינה מונעת מתוך נקמנות, ייתכן והיה מורה לגוש הימין שלא לתקוף את ‘זהות’, המפלגה שכמעט ועברה את אחוז החסימה היתה נכנסת לכנסת והרוב היהודי יכול היה להקים ממשלה לאומית כבר במועד א’.

ואולם נתניהו פעל אחרת, וכתוצאה מכך התדרדרה ישראל אל ארבע מערכות בחירות, כשברקע מבצעת מקהלת שלטון החוק בליץ תקשורתי מטורף ומשסה בו המון מוסת שהתאסף בקביעות מול מעונו ברחוב בלפור ודרש לפטר את ראש הממשלה המואשם בפלילים.

אם היוודע תוצאות הבחירות במועד א’, התברר כי אביגדור ליברמן ומפלגתו ערקו אל המחנה היריב – שהרי על צווארו של ליברמן מונחת היתה קופה של שרצים, ואת מה שהבין אריאל שרון, הבין היטב גם ליברמן. אפילו עדותו (בהמשך) של יוסי כמיסה, איש משטרה לשעבר, שטען בתקשורת כי ליברמן הזמין אצלו רצח של ניצב במשטרה ומוכן היה להיבדק במכונת אמת, לא הובילה לשום התייחסות מטעם כנופיית שלטון החוק. כי מהו החשד בהזמנת רצח של מי שמחזיק בידיו את המפתחות להפלת נתניהו והרוב היהודי, לעומת הזמנת חמגשיות – של ראש הממשלה…

גם מעל צווארו של איש הליכוד גדעון סער, מונחת היתה קופת שרצים גדולה. תלונות מפורטות שהוגשו למשטרה בגין חשד לעבירות מין קשות ביותר, נתקלו בקיר אטום. סער ידע היטב כיצד לתת למערכת את שחפצה – כלומר להעביר אי אלו מנדטים רכים מן הרוב היהודי אל הגוש שכנופיית שלטון החוק חפצה היתה ביקרו. סער הקים מפלגת ימין רק לא ביבי, והצליח אף הוא לקלף מעל הגרעין הקשה שהתקבץ סביב נתניהו כמה וכמה מנדטים. יקיר המערכת וענן החשדות האופף אותו, הפך ללא פחות מאשר שר המשפטים…

את התיקו המשתק הצליח לפרוץ בסבב הבחירות הרביעי, נפתלי בנט, שהעביר את מפלגת ימינה ושבעת המנדטים שלה, אל המחנה היריב, והצליח להקים ממשלה בצירוף קולות הערבים הקיצוניים ביותר.

רק בסבב הבחירות החמישי הצליח הרוב היהודי להיחלץ מן התיקו המשתק ולזכות ברוב של 64 מנדטים שנותרו נאמנים לגוש הרוב היהודי – שכונה ‘ימין על מלא’.

נתניהו הצליח להרכיב ממשלה עם החרדים, ש”ס, הציונות הדתית ועוצמה יהודית. כל הקצוות הרופפים שנטשו את הגוש – ליברמן, סער, בנט ושקד – נותרו באופוזיציה או מחוץ לכנסת.

הרטוריקה הלוחמנית של גוש כל אזרחיה וערבייה, הבטיחה לבוחרים כי לעולם לא ישבו עם נתניהו (המואשם בפלילים…) וכך מצא עצמו נתניהו לראשונה במצב שבו אינו מסוגל לצרף לממשלתו מפלגת מרכז ולתלות בה את האשם בכך שאינו מסוגל להתמודד מול רודנות הבג”ץ.

כל שותפותיו של נתניהו שבעו מרורים ממערכת המשפט והחרדים אף איימו כי אם הרפורמה לא תעבור, לא יתייצבו יותר לצידו.

הנה כי כן, דווקא תיאבונה הגובר של ‘כנופיית שלטון החוק’ ותיקי האלפים שתפרה לנתניהו, היא שיצרה את ההזדמנות לביצוע הרפורמה החיונית במערכת המשפט.

ואם לא די בכך, נתניהו אף מנוע מלהתערב ולנסות לרכך את הרפורמה. “אתה מנוע מלפעול בנושא משום שאתה נמצא בניגוד עניינים” הסבירה היועמשי”ת לממשלה (כאילו שהיא עצמה אינה בניגוד עניינים).

כיצד תסתיים מגילת אסתר מודרנית זו?

עד פסח תסתיים החקיקה – מבטיחה הקואליציה.

ומה אם הבג”ץ יפסול את חוקי הרפורמה?

דומה שבפסח הסיפור רק יתחיל…