זה לא על אפליה, זה על חירות

תרבות הלהט”ב הצליחה לכבוש את כל מרחבי החיים הציבוריים ולדחוק ל”ארון” את האדם הנורמטיבי. 

לויכוח שפרץ סביב התיקון לחוק איסור האפליה, אין דבר וחצי דבר עם אפליית להט”ב. השאלה האמיתית היא האם נותרה לאדם החירות לשמור על אמונתו וערכיו בביתו וברכושו הפרטי.

“מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, גיל, מעמד אישי, הורות או לבישת מדי כוחות הביטחון וההצלה או ענידת סמליהם.” 

(חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס”א-2000)

“מי בכלל רוצה לראות הצגה של שחקנים בכפיה?

איש לא יכול לכפות על שחקני הבימה להופיע בקרית ארבע.“

כך כתבתי עוד באוקטובר 2016 והתייצבתי לצד שחקני התיאטרון שסירבו להופיע מעבר לקו הירוק.

“בית דפוס שסירב להדפיס כרזות בעלי תוכן להט”בי נקנס השבוע ע”י ביהמ”ש. לדעתי, מי שלא מעוניין להכניס לבית הקפה הפרטי שלו אנשים עם כיפה, זו זכותו. הייתי הראשון לתמוך באמנים שסירבו להופיע באיו”ש. מה לבתי המשפט שלנו ולחופש? מה להם ולחירות? זו פסיקה אלימה!”

כך כתבתי באפריל 2020 – לאחר שעבר החוק.

בולמוס החקקת

בזמן כתיבת שורות אלה, הודיעו בנק דיסקונט וחברות נוספות, כי יסרבו לספק שירותים למי ש-“יפלה” במתן שירותים. כלומר אם יתוקן החוק, כפי שדורשת הציונות הדתית, ואותו בעל בית דפוס יסרב להדפיס חומר להט”בי, אזי בנק דיסקונט יסרב לאפשר לבעל בית הדפוס לנהל בבנק את חשבונותיו. 

ומה אז?

האם בעל בית הדפוס יוכל לבקש סעד מבית המשפט בגין אפליה באמצעות אותו החוק (המתוקן) עצמו?

ברור שהדברים מגיעים לידי גיחוך. כל החוק הזה יסודו בחטא. תפקידם של חוקים אינו לייצר תרבות אלא במקרי קיצון, להביא אותה לידי ביטוי. בעולם המערבי ובתרבות הפרוגרס, התהפכו היוצרות ואנו עדים לגלי חקיקה מטורפים, שדוחקים לתהום את חירות האדם וכופים תרבות שמקעקעת את כל יסודות הציוויליזציה שהכרנו. בולמוס החקקת הישראלי הפך את בית המחוקקים שלנו ל-“אלוף החקיקה” העולמי. חבריי כנסת מתחרים ביניהם מי יחוקק יותר…

חוק איסור האפליה הוא דוגמה מובהקת ל-מה קורה כשמעמיסים על הציבור תילי תילים של חוקים.

בנק דיסקונט יסרב לאפשר לבעל בית הדפוס לנהל בבנק את חשבונותיו. 
ומה אז?
האם בעל בית הדפוס יוכל לבקש סעד מבית המשפט בגין אפליה באמצעות אותו החוק (המתוקן) עצמו?

חוק איסור האפליה, כך מסתבר, השיג את המטרה ההפוכה שאליה כביכול כיוון. הוא לא הגן על מבקשי השירות מפני אפליה אלא שלל מבעל בית הדפוס את החירות לדבוק באמונתו במרחבו הפרטי.

טיפול רפואי וטיפול אידאולוגי

הפתרון הנכון לחוק איסור האפליה הוא ביטולו המוחלט. אין בישראל אפליית להט”ב ושום רופא לא יעלה על דעתו שלא להגיש טיפול רפואי להומוסקסואל. ואולם בדמגוגיה הצווחנית שתמיד נעשה בה שימוש במקרים שכאלו, התקשורת מסמאת את עיני הציבור ומערבבת בין טיפול רפואי לטיפול אידאולוגי.

כשאדם אינו מסוגל באופן ביולוגי להביא ילדים לעולם, נדרש טיפול רפואי.

אך כשאדם מבקש להביא לעולם ילד שלא בצורה טבעית – למרות שאינו סובל משום בעיה רפואית, הוא אינו מבקש מהרופא עזרה רפואית, הוא מבקש לגייס את יכולתו המקצועית של הרופא למטרה אידאולוגית.

האם רופא שיסרב לבצע ברית מילה, יחשב כמי שמנע טיפול רפואי?

ובכן זה בדיוק אותו הדבר! 

מי כאן המאויים

“המצב שבו אזרחיות ואזרחים בישראל, חשים מאויימים בשל זהותם או אמונתם, חותר תחת ערכי היסוד הדמוקרטיים של מדינת ישראל”.

את הדברים הללו פרסם נשיא המדינה, יצחק הרצוג, על רקע השינוי בחוק איסור הפליה במתן שירותים ומוצרים, שהכניסה הציונות הדתית להסכמים הקואליציוניים.

והנשיא הנכבד צודק בהחלט. במדינה חופשית, מדינת חירות המכבדת את זכויות האדם של כלל אזרחיה, איש אינו צריך לחוש מאויים בשל זהותו או אמונתו. 

ואולם השאלה היא, מי כאן המאיים ומי כאן המאויים? היכן הצד הכופה והיכן הצד הנאבק על חירותו.

האם שחקני ‘הבימה’ שסירבו להופיע בעיר אריאל, משום שעל פי אמונתם מדובר בשטח כבוש והופעתם שם היא שיתוף פעולה עם מעשה עוול מרושע, האם כשהשחקנים הללו אולצו בניגוד לרצונם, לבוא בכל זאת לאריאל ומתוך חשש לפגיעה במטה לחמם, למלא את חלקם בהצגה – האם הם נכנסים אז להגדרה של: “מאויימים בשל זהותם או אמונתם?”

התשובה היא שכמובן שכן. לכן התנגדתי נמרצות ללחץ שהפעיל אז הימין בכדי לכפות את ההצגות הללו.

ואולם עדיין ניתן היה לטעון אז שהשחקנים הללו אינם אנשים פרטיים, הם עובדים שכירים במוסד שמקבל מימון מן המדינה, ולכן, כל עוד הם בוחרים לעבוד במוסד שכזה, אין הם יכולים לקבוע את מדיניותו. 

אלא שבשנת 2,000, בתוך בולמוס החקיקה הפמניסטית והלהט”בית, נחקק גם חוק איסור האפליה במוצרים ושירותים. 

כמו במקרים רבים בעבר (כגון חוק יסוד כבוד האדם וחירותו),

עמדה מאחורי מסך המילים המדבר על איסור אפליה, מטרה אחרת לגמרי, והיא מיהרה להיחשף זמן קצר לאחר השלמת החקיקה. כשם שתרבות הלהט”ב כפתה עצמה על המרחב הציבורי באמצעות מצעדי הגאווה, בשמם של ערכי השוויון כביכול, כשם שהתרבות הזו כפתה עצמה על מבני ציבור כשביטלה ברובם את השירותים הנפרדים, כשם שהתרבות הזו כופה עצמה על השפה, על מערכת החינוך, על הצבא, על הטפסים הממשלתיים ועל השירות הציבורי, כך גם מטרת החוק הזה לא נועדה אלא לכפות בכח את תרבות הלהט”ב על אזרחי ישראל – גם בתוך קניינם הפרטי.

לא בזכויות אדם עסקינן, אלא באופנסיבה רב מערכתית אשר כל אחד מן המופעים שלה, מתעטף תמיד במסיכות יפיפיות של ערכים נעלים אך מדובר למעשה במלחמת דת מתוחכמת.

ונדגיש נקודה נוספת, בעל בית הדפוס לא פסל את הלהט”בים כבני אדם – כל חומר אחר הוא היה שמח מן הסתם להדפיס עבורם – הוא פסל את אמונתם שלפתע נכפתה עליו.

הפתרון הנכון לחוק איסור האפליה הוא ביטולו המוחלט

כשנוכח הארגון הלהט”בי, שבעל בית הדפוס שבו ביקש להדפיס את חומרי התעמולה שלו, הוא אדם ירא שמים, וכשהבהיר בעל המקום כי אינו מעוניין להדפיס את החומרים הללו, כיצד היה על אנשי הארגון לנהוג?

כיצד נוהג היה אדם נורמלי?

האם חסרים בתי דפוס שישמחו לספק שירות בלי שום קשר לתוכן?

הרי ברור שאדם סביר היה מוותר על הניסיון לכפות את רצונו על אדם אחר, ופונה לעסק אחר שיספק לו את השירות ברצון ולא בכפיה.

יכול היה ארגון הלהט”ב המדובר, להגדיל לעשות, ולקרוא לחבריו להחרים את אותו בית עסק שאינו מוכן להכיל את ערכיו.

עד כאן ההתנהגות המצופה מן האדם הסביר במקרה שכזה.

אך לא כך נהג הארגון.

הארגון התעקש, שדווקא אותו בית עסק, דווקא אותו אדם דתי, הוא שידפיס עבורם את חומרי התעמולה הלהט”ביים שלהם. לא מן הנמנע שמלכתחילה פנה הארגון דווקא אל בית העסק הזה.

וכל כך למה? 

הוא אשר אמרנו, מדובר בכפיה. המטרה היא שלא יישאר מרחב שאותו לא כבשה תרבותם. הארגון שהופיע בשערי בית הדפוס, נחוש היה להשתמש בחוק ה”תמים” בדיוק למטרה שלשמה נוצר, כלומר לכפות באמצעותו את הכיבוש הזה.

האם בעל בית הדפוס, שבשל אמונתו הדתית, אויים באמצעות החוק הזה, איום שאף מומש על ידי בית המשפט, האם הוא נכנס להגדרת נשיא המדינה – “חשים מאויימים בשל זהותם או אמונתם“.

ברור שכן. הוא אויים בצורה קיצונית הרבה יותר משחקני הבימה. הוא גם אויים וגם נענש ובשונה משחקני הבימה, מדובר היה במתקפה ישירה, כלומר המטרה לא היתה להציג הצגה ואגב כך נפגעו עקרונות שהחזיקו בהם חלק מהשחקנים, המטרה במקרה זה היתה בעל בית הדפוס עצמו. כי לשחקני הבימה לא היה תחליף, אך לבעל בית הדפוס היו אין-ספור תחליפים וברור כי ההתעקשות לא נועדה להשיג את המוצר (או השירות) אלא לכפות את בעליו הפרטיים של בית הדפוס ולנצח באמצעותו בכח הזרוע החוקית את הויכוח הערכי המתנהל בחברה.

התקשורת מסמאת את עיני הציבור ומערבבת בין טיפול רפואי לטיפול אידאולוגי.
האם רופא שיסרב לבצע ברית מילה, יחשב כמי שמנע טיפול רפואי?

זכות הקניין מול עקרון השוויון

זה לא על אפליה, זה על חירות, כי שני העקרונות המתמודדים כאן על מקומם בסולם הערכים שלנו, הם זכות הקניין ועקרון השוויון.

כשעקרון השוויון הופך לנעלה שבעקרונות – כפי שחוללה המהפכה הקומוניסטית – הוא מותיר מאחוריו שובל אין סופי של מוות. 

גם זכות הקניין יכולה ליצור מצבי קיצון קשים – כפי שניתן היה לראות בלונדון של המאה ה-19.

לא ניכנס במאמר הזה לניתוח יסודות שני העקרונות הללו והדרך הנכונה לאזן ביניהם, ואולם ברור שחוק איסור האפליה, פוגע אנושות בזכות הקניין הפרטי, בשמה של אפליה לכאורה, שכלל אינה קיימת.

הפגיעה בזכות הקניין, היא מדרון חלקלק שבקצהו פגיעה בחירות האדם ולבסוף גם בחייו.

בלי ששמנו לב, סימאו את עיננו בהפחדות משוללות יסוד, ובשנתיים האחרונות פגעו אנושות בחירויות הפרט הבסיסיות ביותר שלנו. זכות התנועה ממקום למקום, הזכות לעבוד, ללמוד, לטייל… וכמובן, הזכות להחליט מה ייכנס אל המרחב הפרטי ביותר שלנו – כלומר לגופנו ממש.

כמו תמיד, הוביל בולמוס החקקת למטרה הפוכה מזו שביקש להשיג. סין למשל, עוברת היום מ-אפס הדבקה, למאה אחוז הדבקה! ומיליונים שנכלאו חודשים בצורה אכזרית, עתידים למות בטווח הקרוב.

כי כשם שחוק מניעת האפליה אינו על אפליה אלא על חירות,

גם חוקי הקורונה מעולם לא היו על בריאות, אלא על חירות.

כשזכויות הקניין נפגעות בשמם של ערכים נעלים יותר כביכול, כשכל שופרות התעמולה מצווחות באוזנינו מפני איזה דמון חדש, וירוס נוראי או איזו אורית סטרוק… וכל שעלינו לעשות בכדי לברוח מן האיום הוא לוותר קצת על זכות הקניין שלנו – כלומר על חירותנו – כדאי שנזכור כי מדובר במערכה אסטרטגית רחבה מאוד על זכותנו לחיות כבני אדם חופשיים – 

מערכה על עצם הזכות לחיות.