זעקת הקוזאק

כבר שמונים שנה שהוא משחק בצעצוע הזה. הוא ירש אותו מאבא שלו שירש אותו מאבא שלו וכך עד אי שם בימי העליה השניה עת נפל הצעצוע הזה לידיו.

הוא בא לארץ כחלוץ רוסי, עתיר אידיאולוגיות מהפכניות ברוח אמא רוסיה. לא אל ארץ ריקה הוא הגיע. העליה הראשונה כבר היתה כאן לפניו. המושבות הראשונות, פתח תקווה רחובות ראשון לציון – כבר עמדו על תילן ושם הוא מצא את פרנסתו. עוד קודם לעליה הראשונה עלו לכאן תלמידי הגר”א. בניהם יצאו מחומות ירושלים והקימו את השכונות הראשונות בעיר החדשה – הוא ממש לא היה הראשון לבנות את הארץ הזו. אבל איכשהו הצעצוע הזה של שיבת ציון נפל לידיו אי שם בשנות העשרים ומאז המדינה הזו היא הצעצוע הפרטי שלו והיא עוברת בירושה מדור לדור. יש כמובן את ממשיכי הדוסים ההם שהקימו את המושבות הראשונות כמו האיש שעל שמו אני נקרא – משה זלמן פייגלין, שהגיע לארץ ב 1889 יחד עם אביו יעקב צבי. סבי אברהם ז”ל היה התינוק הראשון שנולד במטולה והוא עוד הספיק לספר לי איך בתחילה כולם היו דוסים במושבה הצפונית. הם גם הקימו את משמר הירדן הישנה – עצרו פעם על שלט הזיכרון בירידה לגשר בנות יעקוב – יש שם כמה פייגלינים…

אבל הצעצוע הזה התגלגל לידי החלוץ ההוא ומאז הוא שייך לאמא שלו. איך אמר השופט חשין על הבג”ץ. “זה הבית שלי, ומי שירים יד על הבית שלי אני אגדע את ידו”. אתם מבינים – המדינה הזו זה ירושה פרטית מהאמא שלי ושאף אחד לא יעיז להתקרב.

אבל מה לעשות, והרוב הגדול במדינה אלו אנשים שדווקא מחוברים לזהותם היהודית, גאים בה, לא מבקשים לברוח ולטשטש אותה ולכן הם מרגישים בבית בתוך המחנה הלאומי ומצביעים ליכוד. אז איך הקוזאק שלנו ישמור על הצעצוע שלו – מדינת ישראל – מפני הרוב היהודי? השיטה מאוד פשוטה. לתת לרוב להצביע ליכוד – ולהפוך את כל ה”דמוקרטיה” הישראלית לחלק מן הצעצוע הזה. כלומר כשה”דמוקרטיה” אומרת שמאל – אז ללכת שמאלה, וכשה”דמוקרטיה” אומרת ימין – אז לדאוג לכך שראשי הליכוד שוב ילכו שמאלה. וכך נותר הצעצוע בידי הקוזאק הנחמד והכל הסתדר.

עד שבא איזה נודניק אחד לליכוד והתעקש על כך שהליכוד יהיה ליכוד.

לפתע חש הקוזאק שמישהו מושך לו את הצעצוע מהיד. מיד פתח הקוזאק בתרגיל המקובל. כל הכתבות וכל הדווחים כוונו הישר למענו של ראש הליכוד. איך אתה נותן לדבר הזה להתרחש – הוא גונב לך את המפלגה, הוא כובש אותך והנה קריקטורה שמראה איך הוא רוכב עליך, והנה עוד בדיחה על חשבונך וראש הליכוד המסכן כבר צריך להוכיח את מעמדו אז הוא תוקף את הנודניק ההוא כדי להוכיח לקוזאק שזה בסדר, הכל בשליטה, אנחנו נשמור על מעמד בית המשפט, מסביר נתניהו – אל דאגה מה שהיה הוא שיהיה – רק אל תצלבו אותי, אל תפתחו לי תיקים – עשו ממני אתרוג, אני את הנודניק הזה כבר אחסל.

והציבור – הוא דווקא מאוד אוהב את מה שקורה בליכוד. פתאום נשמעות מתוך מפלגת השלטון זמירות חדשות. אמירות של אמת. והמנדטים רק עולים ועולים. כל הטריקים וכל השטיקים לא עוזרים – להיפך, הם רק נותנים לנודניק ההוא עוד ועוד במות לומר את האמת והליכוד מתחזק עוד ועוד ומה יקרה מה יקרה – המדינה הזו עוד חלילא וחס תחזור אל העם הזה.