ימין על מלא…
ה׳ באדר ב׳ ה׳תשפ״ב (מרץ 8, 2022)
עם קומץ חברים, התהלכתי בין חורבות ביתו של נתי עוזרי הי”ד.
חודשיים קודם לכן, בט”ו בשבט 2003, קרבו שני מחבלים לבית ונקשו בדלת. נתי אחז בנשקו, עוזרי חיסל את אחד המחבלים והמחבל השני רצח אותו במקום.
אלמנתו וחמשת ילדיהם הקטנים, המשיכו להיאחז בבית שבגבעה 26 הסמוכה לכניסה הראשית לקרית ארבע.
חודשיים חלפו, ובהוראת בג”צ, החריבה בנחישות רבה, ממשלת ה’ימין על מלא’ של שרון, את ביתו של נתי. השר לביטחון פנים היה אז צחי הנגבי (איש הימין, בנה של גאולה כהן והמשפחה הלוחמת) ושאר השרים בממשלת שרון השניה באו מן המפד”ל, האיחוד הלאומי, ישראל ביתנו וכמובן הליכוד.
תחושה מוזרה, מן ריח רעיל של בגידה, עמד באוויר שמעל ההריסות. כבר ידענו הרס התנחלויות. אותו שרון שכיהן עכשיו כראש ממשלה, אחראי היה 21 שנים קודם לכן, כשר ביטחון בממשלת בגין, על חורבן יישובי ימית. אבל ההרס של הבית בגבעה 26 היה שונה.
חורבן יישובי סיני, נעשה על ידי ממשלת בגין בתחושה של התנצלות. חוסר ברירה. למען השלום שלכאורה הפציע פתאום. גירוש האזרחים הישראלים וחורבן העיר ימית וששה עשר היישובים שהוקמו בסיני החל משנת 1972 (על ידי מפלגת העבודה) התבצע אז מתוך רצון בסיסי לשמור על אחווה.
ובצורה כזו או אחרת הרצון הזה נשמר גם בעימותים שנוצרו מאז מעת לעת מול ההתיישבות ביהודה ושומרון.
אבל כאן, בגבעה 26, נקבע עיקרון חדש. הגירוש והחורבן במקום הזה היה מנוכר ואכזרי. לא היה כאן שום רצון לשמור על אחווה.
הרי רק לפני חודשיים נרצח כאן ממש בפתח הבית הזה, אבי המשפחה. לבוא חודשיים אח”כ, במפתיע, בחצות הלילה הקר, אל האלמנה וחמשת היתומים הלנים במקום. לגרור אותם באכזריות מביתם ולהחריבו על תכולתו?
ולא מדובר היה בהתיישבות שלא ניתן להגן עליה. גבעה 26 עומדת בודדת – ממש לא בלב התיישבות ערבית – וסמוכה מאוד לכניסה לקרית ארבע. מה פשר הדחיפות הזו? מדוע לא נושאים ונותנים? היכן משלחות הרבנים ואישי הציבור? הערעורים המשפטיים?
היה כאן חידוש מר. למישהו בממשלת ה ‘ימין על מלא’ – אצא הדרך להחריב ולהתעלל במשפחה המופלאה הזו.
ואל ההכרה המרה הזו התווספה הפתעה מרה נוספת –
מלבד הקומץ שאיתי, נפש חיה לא נראתה במקום.
ציפיתי למצוא שם משמרות מחאה, שלטים, הפגנות. אבל מלבד קומץ מחברי שהגיעו איתי, נפש חיה לא נראתה בגבעה החרבה.
אט אט החלה לחלחל אלי ההבנה, שהבית בגבעה 26, לא היה התנחלות “לגטימית”. הרי נתי עוזרי הי”ד היה כהניסט… במועצת יש”ע – ההנהגה הממוסדת של המתנחלים – לא ראו צורך להתגייס למענו. גם לא לאחר הירצחו. ואולי גם לא כל כך רצו שסוג כזה של התיישבות, שלא באה מהזרם שלנו, התיישבות שלא עברה דרכנו – תצליח להכות שורש.
את התחושה הזו הכרתי היטב. 8 שנים קודם לכן, הקמתי את תנועת ‘זו ארצנו’ בכדי לנסות ולעצור את הסכמי אוסלו של ממשלת רבין/פרס. ‘זו ארצנו’ הכריזה אז על ‘מבצע מכפיל’ וקראה לכל יישוב להקים מאחז/גבעה שכזו, בסמוך אליו. מועצת יש”ע נלחמה במבצע ואף קראה מפורשות להימנע מלהשתתף בו
ואולם כמה נקודות הצליחו בכ”ז לעלות ולהיאחז בקרקע – וחלקן אף להישאר במקום.
“רווח נוסף אחד ‘קטן’ הושג במבצע ‘מכפיל’. רוח ההתלהבות שהפחנו בלבבות, והתחושה כי ניתן לקחת את גורלנו בידנו, הביאה במקומות אחדים להמשך עצמאי ושקט למבצע. אדמות מדינה אסטרטגיות יושבו והתפתחו. הנקודות החדשות הפכו לשכונות פורחות, ושמואל סאקט ואני מוזמנים מדי פעם על ידי התושבים לחגוג את ‘יום ההולדת’ למבצע שהוליד את ההתיישבות הלא מוכרת הזו”
(‘במקום שאין אנשים’ משה פייגלין עמ’ 94)
‘זו ארצנו’ פרצה את הקיפאון וההתברגנות שאחזו בהתיישבות הממוסדת לאחר עלות הימין לשלטון 1977
ואולם נתי עוזרי הי”ד סימן שלב חדש, התיישבות שמנתקת את עצמה לא רק מן הממסד של המתנחלים, אלא במידה רבה גם מן התלות המנטלית בממסד הציוני.
את ממשיכיו, “נערי” הגבעות של היום, אפשר לכנות – ‘חרדים של ארץ ישראל’. מן רצף שכזה בין מלחמה במוסדות המדינה העושים יד אחת עם האוייב המבקש להורגם ולגרשם,
ומנגד – התגייסות לצה”ל ותחושת אחריות כוללת לגורל עם ישראל – תחושה שבאה לידי ביטוי בהתגייסותם ראשונים של מתנחלי יצהר לעזרת יהודי לוד (הממלכתיים מאוד) והזועקים לעזרה בפוגרום תשפ”א.
המשכתי להסתובב משתומם בין החורבות. כאן שריד של צעצוע, שם כסא – וידעתי שהשתיקה הרועמת של הממסד הסרוג, היא למעשה שיתוף פעולה.
ממשלת ה ‘ימין על מלא’ של שרון ביצעה בזריזות ובנחישות את הפשע הזה, כי היה לה את הגיבוי של מועצת יש”ע.
באותם רגעים הבנתי, שהתקדים שנקבע כאן – יחזור כבומרנג אל לב ההתיישבות השבעה והשוקטת של המתנחלים. לא ירחק היום, ובתים רבים בלב ההתנחלות הלגטימית והבורגנית, זו הנשענת בטוחות על התודעה הציונית בלבד ועל ממשלת ה ‘ימין על מלא’ ומועצת יש”ע הפועלת בשיתוף ובתיאום איתה – יוחרבו בדיוק באותה צורה.
שנתיים אח”כ קיבלנו את גוש קטיף –
כי ככה זה בעולם. כשאתה משלים עם מעשה נבלה, כשאתה נותן לו יד בשתיקתך, העיקרון שאתה עצמך קבעת, יפגוש אותך בהמשך הדרך.
“כדי שהרוע ינצח, די בכך שהטובים ישבו בשקט” – אדמונד ברק
ועל אחת כמה וכמה, מנהיגותם הנבחרת…
אותו שרון – ובשיתוף פעולה של אותה מועצת יש”ע (שביימה פעולות התנגדות אך בלמה כל נסיון ממשי להתנגדות של ממש) –
החריב שוב, גוש התיישבות שלם בגוש קטיף, בדיוק כפי שהוחרב ביתו של נתי.
מראה הילדים הנגררים מביתם, שמוחרב מיד על תכולתו, הפך מאז לשגרה ביהודה ושומרון. ולא רק בגבעות הרבות שהמשיכו את מורשתו של נתי וקמו בכל פינה, אלא גם ביישובים הממוסדים ביותר.
בגבעות יש”ע קם דור צעיר שהמציאות לימדה אותו כי מדינת ישראל לא תגן עליו. יתרה מכך. על אף שמדובר בחלוציות ובמסירות נפש שאין דומה להן בדברי ימי הציונות – מוצאים עצמם החלוצים החדשים, מחוץ למרחב הלגטימיות, הן של המדינה והן של ממסד המתנחלים הבורגני.
אם חלוצי העליות הציוניות נאבקו בביצות, בערבים ובשלטון הזר,
אם דור מתנחלי סבסטיה נאבקו בתנאים הקשים, בהססנות של ממשלות ישראל – אך עדיין נהנו מיוקרה רבה בקרב חלקים נרחבים בעם – כולל בהתיישבות העובדת של מפלגת העבודה, הרי שדור החלוצים החדש, מוצא עצמו מול אתגר ששום חלוציות קודמת לא נאלצה להתמודד מולו
הם גם נאחזים בקרקע בתנאים פיסיים קשים ביותר,
הם גם מאויימים על ידי שכניהם הערבים,
הם גם מוחרבים שוב ושוב על ידי ממשלות ישראל מימין ומשמאל ושבים ונאחזים בקרקע,
במידה רבה הם גם מופקרים ביטחונית
והגרוע מכל – הם מוקעים ועוברים תהליך של דה לגיטימציה ודה הומניזציה על ידי תקשורת ועמותות שמאל המשסות בהם ללא הרף את כוחות הביטחון ומערכת המשפט.
מציאות שכזו, שבה המדינה מפקירה את ביטחון אזרחיה, תזמין תמיד ניסיון להגנה עצמית.
כך, לאחר מעשי טרור בלתי פוסקים, מצד הערבים, עקירת מטעים, מעשי חבלה והצתות – ללא תגובה ממשית של כוחות הביטחון – החלו המתנחלים הצעירים לנקוט בפעולות הגנה והרתעה. על רקע התהליך הזה נולדה הסיסמה ‘תג מחיר’.
שום מדינת חוק אינה יכולה להשלים עם פעולות שכאלה, וברור שגם מדינת ישראל, חייבת היתה לפעול כדי למגר את התופעה. ואולם חשוב להבין כי פעולות ‘תג מחיר’ לא נבעו מתוך החלטה ‘מדינית’ של נוער הגבעות לגרש את ערביי יש”ע (על אף שרבים מהם היו שמחים לראות אותם בורחים כפי שברחו ב- 1948), אלא מתוך הצורך שהשאיר הוואקום הביטחוני הישראלי.
“לא העכבר גנב, החור גנב” אומרים חז”ל. מי שיצר באמת את פעולות ‘תג מחיר’, לא היו ה”עכבר” – כלומר נוער הגבעות – אלא ה”חור” הביטחוני – כלומר ההפקרות הפושעת והמכוונת, שהפקירה המדינה את ביטחונם.
המצב החדש “הטריף” את דעתם של אמצעי התקשורת ועמותות השמאל בישראל. פעולות ‘תג מחיר’ (שהיו כקליפת השום בהשוואה למעשי הטרור הערביים) נופחו מעל לכל פרופורציה. בטוחים היו כי מדובר בהתארגנות חשאית – באיזו מחתרת, במרד של ממש. שוב ושוב זעקו הכותרות – “מדוע אין עצורים?!”.
ואולם, נערים שנעצרו, שתקו בחקירותיהם, שום ממצא ממשי לא הוביל לכתבי אישום של ממש – בעיקר משום שמלבד ציור ססמאות, ופעולות קיקיוניות שבדר”כ לא גרמו שום נזק – כמעט ולא היתה שום פעולה בשטח.
כשהמושג ‘תג מחיר’ הפך מוכר וידוע, היה גם מי שניסה להשתמש בו כמניפולציה. כך נעשה ניסיון להצית כביכול את מסגד חסן בק בגבול תל אביב-יפו. כתובת ‘תג מחיר’ נכתבה במקום. משפוענחה הפרשה התברר כי האחראים הם ערבים.
מקרה דומה נוסף, שהחל בקול תרועה תקשורתית רמה ולבסוף התברר כמעשי ידי ערבים – התרחש בכפר טובא-זנגריה בגליל.
בדצמבר 2015 הוצת בכפר דומא ביתה של משפחת דוובשה ושלושה מדייריו קיפחו את חייהם. שתי כתובות ‘תג מחיר’ בכתב יד שונה, נמצאו במקום. סגנון הכתיבה היה מוזר – ואולם לתקשורת, לשמאל ולמערכת המשפט בישראל, ברור היה כי מדובר בנוער הגבעות.
האם באמת היו אלה נערי גבעות שביצעו את המעשה הנפשע?
לעולם לא נדע.
בתים בכפר הוצתו לפני וגם אחרי אותו תאריך (ומעצר החשודים היהודיים). מדובר במן “ספורט” שכזה, במסגרת סכסוכי חמולות. היה גם מי מתושבי הכפר שהעיד שוב ושוב כי ההצתה בוצעה בידי אנשי המקום.
האפשרות כי ערבים בכפר ואולי גם מחוצה לו, הבינו את אווירת העליהום כלפי המתנחלים, וניצלו את מעשה ההצתה והרצח לצרכיהם, היא אפשרות סבירה בהחלט.
ואולם כתובות ה ‘תג מחיר’ (בכתבי יד שונים ובסגנון המוזר) שהופיעו בסמוך למקום האירוע, הספיקו לתקשורת בכדי לגזור את דינה ולדרוש עצורים מקרב נערי הגבעות.
ברוב לחצם אישרו לשב”כ שר הביטחון בוגי יעלון בתיאום עם הפרקליטות (בממשלת ה’ימין על מלא’ של נתניהו) , לעבור לחקירות בעינויים.
חקירה בעינויים מותרת רק כשברקע נמצאת “פצצה מתקתקת” – כלומר מדובר בצורך ביטחוני דחוף.
שום דחיפות מסוג זה לא היתה בפיענוח ההצתה דומא. שום פצצה מתקתקת לא עמדה ברקע העינויים. היתה השערה של התקשורת כי יש כאן התארגנות עויינת ואולם החקירות התמקדו כולן רק בפיענוח ההצתה בדומא.
מה שעניין את המענים היה הגשת כתב אישום בגין מעשה ההצתה שכבר התרחש – שום חקירה לגבי פעולות עתידיות כלל לא נעשתה, קודם ל”פיענוח” ההצתה ההיא – ושום כתב אישום לא הוגש בגין התארגנות עויינת.
במילים פשוטות – נמצאה הדרך להרחיב ללא גבול את הגדרת ‘חקירת הצורך’ ולהביא לכך שניתן יהיה לבצע במדינת ישראל חקירה בעינויים, במי שהתקשורת חפצה, ובמי שהפרקליטות ומערכת המשפט – לא חפצה כל כך ביקרו…
עשרות נערי גבעות נעצרו לוקטו מן הגורן ומן היקב (כפשוטו) ועונו ללא רחם. מדובר בעינויים קשים מנשוא שפצעו את נפשם של הצעירים באופן שלא ניתן לכמתו.
הציונות הדתית כולה עמדה נדהמת מול התופעה. אחרי ככלות הכל, מדובר בבניהם של דור המייסדים. בחלק מהמקרים מדובר היה בנערים שהם בניהם של רבני יישובים. בהתנחלויות מכירים היטב את מסע הדה לגיטימציה, הניכור והכשרת הקרקע – שמובילים לבסוף למעשים שלטוניים נפשעים. כולם חוו זאת היטב על בשרם בעבר ולכן חשו היטב שמסע העינויים הזה הוא פוליטי ביסודו.
התבטאויות של רבני הציונות הדתית השוללות מכל וכל את העינויים, הובילו לגל של התנגדות.
באותם ימים הקמתי את מפלגת ‘זהות’ וביקשתי ליצור לעצמי ‘בייס’ המושתת על כלל החברה הישראלית השואפת לחירות מתוך זהות. האינטרס הפוליטי שלי היה להתרחק מתדמית איש הימין הקיצוני, ולהדגיש יותר את מסרי הליברליים.
הופעה פומבית בהפגנה עם נערי גבעות, לא שירתה את האינטרס הזה (בלשון המעטה). ואולם משהוזמנתי לנאום בהפגנת נוער הגבעות מול ביתו של המפכ”ל ברמות, לא יכולתי שלא להישמע לצו מצפוני. הגעתי ונאמתי.
נדמה היה לי, כי הקו האדום שנחצה עם אותם עינויים – מחבר את נערי הגבעות עם הוריהם, והממסד הוותיק של הציונות הדתית יעמוד הפעם לצידם.
ואז בכנס של הציונות הדתית, נאם המנהיג הנבחר של הציבור הזה, יו”ר הבית היהודי (שהחליפה את המפד”ל) את הדברים הבאים:
“אתם רוצים שלכולנו יפול הגג על הראש” – זעק בנט, משל סיכנו נערי הגבעות את קיומה הריבוני של מדינת ישראל – “למי אתם מאמינים, לאיתמר בן גביר או לאילת שקד?!”
שוב חזר המוטיב של הממסד של הציונות הדתית נגד תלמידי הרב כהנא. כשם שנתי עוזרי הי”ד היה כהניסטי, ואיתמר בן גביר כהניסט – וברור שנאמין לחביבתנו איילת שקד – ולא לכהניסט הזה…
מדובר היה במעשה נבלה שאין לשער את עוצמתו. בנט, שהציג עצמו “כמנהיג אחראי” המעדיף את טובת המדינה על טובתו הפוליטית, התייצב לחלוטין לצד המענים ורוקן באחת את כל רוח ההתנגדות למעשי הנבלה שהתעוררה בקרב הציונות הדתית. למעשה לא נטל בנט שום סיכון פוליטי. ההיפך הוא הנכון: כדרכו, עשה בנט מעשה זימרי וביקש שכר כפנחס. כלומר לא אומץ היה כאן משום ששום אופוזיציה לא התייצבה מבית נגדו ונגד מעשה הזימרי שלו, אלא אופורטוניזם נכלולי. את שכרו (כפנחס) קיבל בנט מהשתלבותו בממסד הישראלי.
כל חקירות ועינויי הנערים העלו חרס. פשוט משום שכשאינך יודע דבר, גם עינויים לא יעזרו.
לבסוף נותר אחד – עמירם בן אוליאל. שלאחר ימים ולילות ארוכים של עינויים – הסכים ל”הודות” ו”לשחזר” – (שחזור מוזר ומלא סתירות) את שריפת הבית בדומא.
שום ממצא התומך בכך שעמירם הוא המצית מן הכפר דומא, לא נמצא בשטח. כל הרשעתו לבסוף בדין, באה על סמך “הודאתו” כביכול.
בדיון בבית המשפט המחוזי, טענו סנגוריו של עמירם כי ל”הודאה” תחת עינויים אין כל ערך, ובית המשפט קיבל כביכול את טענתם – ואולם בית המשפט קיבל את טענת התביעה ולפיה, ב”שחזור המעשה” שנעשה שלושה ימים לאחר העינויים, כבר שב אל הנאשם מלוא רצונו החופשי – והחשש מכך שישובו לענותו במידה ולא “ישחזר” כרצון חוקריו, כלל לא פעל את פעולתו…
בית המשפט העליון, דן השבוע בערעורו של עמירם – ואולם הרוח הנושבת מבתי המשפט בישראל, אינה מותירה מקום לתקווה גדולה לשינוי גזר דינו של בית המשפט המחוזי.
הדבר היחיד שקצת מעניין כאן, הוא באיזו אקרובטיקה משפטית יאחז העליון בכדי להשאיר את עמירם מאחורי סורג ובריח לכל ימיו.
התנכרותה של הציונות הדתית לנתי עוזרי הי”ד, הביאה לאובדן חלקים נרחבים של ארץ ישראל. קול דמי אחינו עודם זועקים מגבעה 26 ותקדים ההתעלמות הסרוגה מן ההתעללות באלמנו וביתומיו, גובים בכל יום את מחירם בהתנחלויות כולן.
גם קול דמו השותת של עמירם, שנקבר חי בתאו לכל ימי חייו – קול אשתו הצעירה – כאלמנה בחייה, קול ביתו הקטנה – כיתומה בחיי אביה, גם קול דמם של אלה זועק מאחורי סורג ובריח.
הבגידה בנתי הביאה לאובדן חלקים חשובים מארץ ישראל
הבגידה בעמירם הביאה לאובדן חלקים חשובים ממדינת ישראל.
משום שכשבחרה הציונות הדתית לתת אמון באילת שקד ובנפתלי בנט ולאפשר את העינויים הללו, הפכה הציונות הדתית לקרש הקפיצה של הנוכל, אל כס ראש הממשלה.
לפתע מצאה עצמה הציונות הדתית נבגדת ולא הבינה איך זה קרה לה…
האיש שעמד בעבר בראש מועצת יש”ע, האיש שהנהיג את מפלגת הציונות הדתית, האיש שהציג עצמו כימין שאין ימינה לו… האיש שהתחייב כי לעולם לא יקים ממשלת שמאל – העביר את שבעת המנדטים שנתנו בו (שוב) את אמונם הישר אל קואליציית השמאל והערבים, ונתן (גם) את השלטון הפוליטי ביד גוש מדינת כל אזרחיה.
כשאישה אינה מסוגלת לצאת יותר מפתח ביתה בבאר שבע,
כשהשר לביטחון פנים מגלה הבנה לנשק הבלתי חוקי שבידי הבדואים,
כשבגני הילדים כבר אין אימא שבת ואבא שבת אלא רק הורה אחד והורה שתים, במסיבת סוף השבוע…
כשהחמץ נכנס בדלת הראשית בפסח, לבתי החולים ולצה”ל,
כשאנו מאבדים עוד ועוד מן המדינה היהודית לטובת מדינת כל אזרחיה.
זה קורה לנו בדיוק מאותה סיבה שביגללה איבדנו עוד ועוד מארץ ישראל, לטובת ארץ כל ערבייה.
הניכור לנתי הי”ד, ושתיקת המתנחלים – הובילו לאובדן עוד ועוד חלקים מארצם של היהודים.
הניכור לעמירם ואמון הסרוגים בבנט, מוביל לאובדן עוד ועוד חלקים ממדינתם של היהודים.
קרדיט תמונה ראשית: מרים צחי ז”ל
23 תגובות
יפה משה, אך חסרה כאן גם כתיבת הפתרון המבוקש, להצביע מח”ל!
מה אתה אומר משה, זה יעזור הפעם?..
אמת, כואב אבל זו המציאות וחשוב להיות ער לכך. תודה רבה על המאמר
אני יורק על הציונות הדתית.
הם היו אמורים להושיע את העם, ובמקום זה הם החליטו להיות הזנב המקשקש של הכלב הציוני.
לכן אחוז הלומדים בבית ספר דתי ירד מ1990 מ20% ל12%, כי הצעירים שלהם מבינים את זה.
נערי הגבעות צריכים להקים מיליציות עצמאיות, ולהתארגן בלי פחד מול השוטרים והערבים.
שוב אני אכתוב: אני יורק על הציונות הדתית ועל כל מה שהיא הייתה אמורה לייצג ונטשה.
אתה שוכח שבלי הסרוגים לא היתה כלל התיישבות בישע והגבול היה עובר היום בכפר סבא.
פרופורציות.
אני לא הייתי משתמש באותם מילים שעומר השתמש בהם כלפי הציונות הדתית, ומעבר לענין הפוגעני להקרבה שעשו ועושים אני גם לא חושב שזה נכון, אבל במה זה באמת שונה מכל ביקורת שהיא כלפי אדם או גוף כלשהו שיש לו זכויות עבר כלשהם והוא כעת כמו “שכח” אותם ( יש שיאמרו שאף “בגד” בהם, בעצמו, כמו שהאדם היחיד עושה דבר דומה ביחס לעצמו, ושוב, כאמור כשזה, הביקורת, נעשית לגופו של ענין ולא לגופו של אדם וכו )…
.
אילולא ההגנה ומה שהפך להיות מפלגת העבודה לא הייתה קמה המדינה – אז זה אומר משהו על איך שמפלגת העבודה נראית היום ?
אילולא הקיבוצים וההתיישבות העובדת היו מקימים את ישוביהם בקצוות הארץ אז המדינה הייתה נראית אותו דבר בספר שלה ליד הגבולות – אז זה אומר משהו לגבי הקיבוצים וההתיישבות העובדת היום ? ( ואני צריך לומר “ישובינו” כי אני קיבוצניק במקורי )
אילולא הדוקטורים היו מתמחים בתחום עיסוקם אז היה אפשר להציל חיי אדם – אז זה אומר משהו על ה”מדע” או התקפות של תפסיותיהם כפי שרואים אותם היום ?
.
וכך אפשר להמשיך עוד ועוד ( למשל לגבי האישים שאתה מציין בצדק פה ושם, כמו שרון, כמו יאיר גולן וזה מהמוסד שהזכרת אותו כאן, או כמו רבין, פרס וכו וכו וכו… “זכויות נעורים” או אידיאלים חלוציים כבודם במקומם מונח, וכאמור יש לתת לכך כבוד אמיתי ולכבד את האדם בהקשר המסויים שהוא ראוי לכבוד… שזה בדר”כ לתקופה הראשונית – חלוצית שהענינים הפוליטיים, או החברתייים, או התרבותיים, או המודרניים, או הכוחניים וכו, לא נכנסו לשיקולים, מה שנקרא לתקופה הטהורה שבה האידיאלים לא ( רק ) נאמרו מהיד אל החוץ אלא ( גם ובעיקר ) נעשו בפועל ולמעשה, ממש הוצאו מהכוח אל הפועל כמו בתקופה הראשונה של המדינה…
.
… אבל היום ? מה נותר ממנה ? הרי כל המטרה והיעוד הראשוניים של המושג “מדינה” הוא הגנה ובטחון לתושביה, או עשיית סדר ומשפט לאלו המאיימים על האזרחים מהשורה ( או על המדינה עצמה כמכלול )… אז אני שואל את עצמי – שוב ושוב – מה נותר מכל “זכויות הנעורים” של זה וזה וזה ? מה נותר מהמושג מהמושג הזה של “מדינה”, או של “צדק ומשפט”, או של “בריאות הציבור”, או של “חינוך הילדים” ( וכדומה ) ? מילים, ותו לא… ובדרך כלל מילים ריקות מתוכן וממש-מהות, ולא “רק” זאת אלא שלרוב זה ממש “ונהפוך הוא”… כאמור, כמו שהאדם עושה ופועל נגד עצמו, וכך כיום פועלת ה”מדינה”, או מה שנותר ממנה, כנגד עצמה, כנגד אזרחיה שומרי החוק אשר החוק עצמו אינו שומר אותו, את ה”חוק” שהפך ל”צ-חוק” ( ועל כך נאמר או אפשר לומר – אלמלא זה לא היה כל כך עצוב, זה היה כל כך מצחיק, ממש קריקטורה של מדינה, הולוגרמה, בבואה הנשקפת בראי ויוצרת תדמית של מדינה אך ללא המהות עצמה שעומדת או שהייתה צריכה לעמוד כנגד הראי על מנת שדמותו תשתקף בה )
.
ואז יש שאלה שעולה – הרי המציאות היא דבר דינמי, משתנה, כמו האדם עצמו כמובן, אז השאלה היא שאלה של השינוי עצמו – האם הוא נכון ? האם מתאים לתקופה ולזמן ? האם תואם את הטבע האנושי ואת מבנה האדם והעולם ? ( וזה עוד לפני שמדברים על תוצאות והשפעות, כי השאלה הראשונית הזו היא לא רק “במבחן התוצאה בלבד”, ובוודאי לא רק במבחן ה”כאן ועכשיו בלבד” כמו שנהוג במקומותינו, אלא היא שאלה מכלולית, שאלה בראי הרוח והזמן, בהקשר למה שהיה ולמה שיהיה, בדיוק כמו שמסתכלים או אמורים היו להסתכל בהקשר זה על האדם היחיד, שהרי מצבו הנוכחי של האדם הוא לא רק זה אלא הוא גם, ובעיקר, פועל יוצא של מה שהיה לפני כן ושל מה שהוא ( רוצה שיהיה ) לאחר מכן, מה שנקרא “דע מאין באת, לאן אתה הולך”…
.
לכן, זה די ברור, אני חושב, שהשינוי עצמו, כשלעצמו, הוא לא טוב *או* רע אלא הוא גם וגם, הוא יכול להיות טוב, והוא יכול להיות רע, ועל כך בעיניי צריכה להיות הביקורת, המוצדקת, וההתקוממות, הפנימית ובשאיפה גם חיצונית, כמו זו על התנועה הרפורמית למשל, או כמו זו לגבי הציונות הדתית במקרה הזה, או כמו על ה”מדינה” בכלל… וכמו שהשינוי עצמו הוא לא מטרה אלא אמצעי, נגיד אמצעי לשיפור והטבת המצב הקיים או שהיה ( “הטוב והמיטיב”… ), כך גם המדינה – המדינה היא לא קדושה, ובעיניי היא גם לא מטרה בפני עצמה אלא היא אמצעי, אמצעי למטרה האמיתית, שזה יכול להיות הרבה דברים, כמו הגנה ובטחון ברמה ההישרדותית ה”פשוטה”, או צדק ומשפט ברמה אחרת, או השאיפה לחירות ברמה האינדיבידואלית, ועוד ועוד כהנה וכהנה…
.
כלומר, יש לראות את הדברים בצורה מאוד ברורה – הציונות הדתית כיום הולכת למקום שאליו הלכה בעבר התנועה הקיבוצית, או תנועת ההתיישבות העובדת וכו – היא הולכת למקום שהיא כבר לא משרתת את התכלית, את המטרה האמיתית אשר היא עצמה הגדירה לעצמה, ולכן האמצעי לצורך כך משתנה, וכשהאמצעי לצורך המטרה האמיתית משתנה, אז גם האמצעי שהיה לפני כן משתנה יחד איתו, כמו שהקיבוץ הוא כבר לא… קיבוץ, וכך הציונות הדתית היא כבר לא… יש שיאמרו שהיא כבר פחות ציונית ופחות דתית… אני “אסתפק” בכך שהיא כבר “לא מה שהייתה פעם”, וכאמור, עצם המושג הזה “לא כמו שהייתה פעם” הוא לא בהכרח או בהכרח לא משהו שלילי או רע, לעיתים קרובות זה ממש הכרחי ואף נדרש שנשתנה ולא נהיה “כמו שהיינו פעם”, אבל לא תמיד ולא בכל מקרה ועניין או הקשר
.
ולכן זה שוב חוזר לטיעון לגופו של עניין ולא לגופו של אדם – האם השינוי – של הציונות הדתית, או של כל דבר אחר לצורך העניין – הולך בכיוון טוב או רע ? ( ויש שישאלו – האם יש בכלל דבר כזה, אובייקטיבי שנכון לכולם ותמיד, שהוא בגדר כיוון טוב, ואני חושב שעצם השאלה הזו, הגם שהיא הכרחית כאן, מבטאת היטב את עומק “ירידת הדורות” ואיבוד הדעת הישרה )…. אז עם כל הכבוד ל”זכויות הנעורים” של הציונות הדתית, ויש כבוד ( בהחלט ! ), הרי שיש כאמור בהיסטוריה רשימה נכבדה וארוכה של כאלו שיש להם “זכויות נעורים” אבל עם הזמן איבדו את כך שהזכות הזו קודמת למה שנהיה איתה בפועל ולמעשה…
אולי , כל תהליכי ההתפרקות האלו זה כמו אצל גרעין החיטה שנזרע באדמה ונרקב בחושך סמוי מן העין לפני הנביטה , אם זה זרע טוב , תצמח חיטה טובה .
אולי כן, אולי לא, הכל יכול להיות ולנו אין את היכולת לראות קדימה מה שיהיה…. וההיסטוריה הרי מלאה בהפתעות שאף אחד לא היה יכול לצפות אותם מנקודת מבטו שהייתה הווה אז, לצד זה או לצד ההפוך ( ויש במהלך ההיסטוריה דוגמאות לשני הצדדים )…
.
אבל אני יכול לומר שלי ממש זועק כאן החוסר הגיון שבדברים, ועל כן כך אני מנסה להביט על הדברים ממבט אחר, מכך שלא יכול להיות שאנשים באמת יחשבו ויעשו כך, אלו הרי דברים בלתי נתפסים שמתרחשים עכשיו, בבחינת “מי האמין ש…”, ועל כן אפשר לראות דרך החוסר הגיון המובהק הזה שיש כאן הגיון “אחר”, כזה שאנחנו עוד לא רואים את תכליתו בגלל מוגבלותינו האנושית, שיש כאן יד מכוונת ( הגיון מלשון הגה שמכוון את הנהיגה בדרך ), כמו יד אשר מזיזה את הבובה על חוט אל עבר עלילה מסויימת אשר לא רואים אותה בזמן הצפייה עצמה בה שהרי זו טרם התרחשה לנגד עיננו באותו הזמן…
.
על כן גם רב הנסתר על הגלוי כאן, ולי לפחות עולה כאן שאלה חזקה שמלווה אותי גם בשאלת האמונה בכלל, שאלת הבטחון והאמונה באל ביחס לתפילה ולהשתדלות מהצד שלנו, או בעצם – מה אנחנו, האדם ה”פשוט”, מה אנחנו יכולים לעשות נוכח מציאות הזויה שזו ? האם כה קטנים וחסרי – אונים אנחנו עד שכל שנותר לנו הוא “רק להתפלל ולקוות לטוב” ? ושוב חוזר הניגון, אולי כן, אולי לא, וממשיכים הלאה, לחפש תשובה, בפנים או בחוץ, בכל מקום…אולי משדה החיטה תבוא הישועה… וזה כמובן לא משדה החיטה עצמו אלא ממי שיצר זאת… ממי שמנהל את תיאטרון הבובות הזה, את זה אשר מנקודת מבטנו הארצית נראה לעיתים קרובות כתיאטרון האבסורד אשר ניתן להבינו “רק” במבט לאחור ובדיעבד…
נדמה לי שהיום אנחנו נמצאים בדור שלא נשאר לנו כבר מה לעשות, נשארה רק מצווה אחת שהיא ”מי הבוס” ? ה’ הבוס או הנחש הבוס ? חזרה לנק’ ההתחלה של האדם .
מול הכפירה הפרוגרסיבית והכפירה של הטורפים הגלובליסטים שרוכבים עליה , ובתווך הרוב הדומם שרק רוצה להמשיך ולקבל את מנת הסחת הדעת , אז כך נראה לי נשאר רק מבחן האמונה הזה , כמו במדרש במסכת מכות ”אלא בא חבקוק והעמידן על אחת …בכל פעם אל מול המציעות המתעתעת לבחור 1 אולי זה מה שנקרא ”ובחרת בחיים”
כמו מה שכתבת ”מי שמנהל את תיאטרון הבובות הזה”
נמרוד אתה נשמה טובה. התשובות יגיעו בדרך.
בטח בה’ ועשה טוב שכון ארץ ורעה אמונה
לא תמיד אנחנו מבינים אבל אנחנו מצווים רק על השתדלות. לאלוקים פתרונים
לאחרונה אני קורא אצלך איזה סוג של שינוי ( אני לא בטוח, ולכן קורא לזה סוג של…. ), שלא מנסה לדבר אל המכנה המשותף של כמה שיותר אנשים ( מה שנקרא פוליטיקה, או בלשונך “סוציולוגיה’ ), ומדבר את הדברים כפי שהם, מתוך מעמקי הכעס שבקרביים, כפי שכל בעל דעת ויושרה פנימית מינימלית היה רואה אותם לנוכח המציאות הנגלית לפניו ( ואני מדגיש את המילה נגלית, כי יש כאן, כמו תמיד, עוד צדדים נסתרים שהתגלו או מתגלים או יכולים להתגלות כיום “רק” בצורתם החלקית, ובמיוחד אפשר להביא זאת בהקשר למבט – על על מגילת אסתר-הסתר וחג הפורים הבא עלינו לטובה ), ובמציאות ההזויה שבפנינו באמת ההבדלה הזאת – בין בר דעת לבין זה שלא – היא מאוד ברורה ובהירה, לכל מי שטיפת שכל ישר או הגיון בריא נותרה בקרבו, ומסתבר, כך מסתבר שוב ושוב למרות התקווה ל”ונהפוך הוא”, שזה – כרגע – בצורה מובהקת חלק מאוד קטן מהמוני העם ( כאן או שם או בכלל ), ולכן גם הפתרון הוא להבנתי לא בפוליטיקה, שהרי הפוליטיקה היא חלק מהותי מה-בעיה, ממה שהוביל אותנו עד הלום, ולכן לא ממנה תבוא הישועה וה-פתרון, אלא בתנועה עממית – אזרחית חדשה כדוגמת “זו ארצנו”…. להגיד את הדברים בצורה ברורה ונחרצת, שבמצב הנוכחי אין כאן מדינה אחת אלא ישנם פלגים שונים שאין בהם – כרגע – קו מחבר אחד, כפי שבצדק אמרת זאת בזמן פרעות תשפ”א, ש”המדינה לקחה חופש ויצאה להפסקה…”, אבל, וכך מסתבר שוב ושוב, זה לא היה סוף היציאה שלה לחופשה ארוכה ( חע”ת – חופשה עם תשלום ) אלא רק הפתיח ש”בישר את בוא הסתיו”, את התגברות האפילה וטשטוש האורות, ומי יודע מה עוד יביא עלינו עוד המנדט הגלובלי – ערבי הנוכחי הזה… באמת אין כבר מה להכביר מילים על שפל המדרגה שה”ממשלה” הזו הגיעה ומגיעה אליו… בהעדר התקוממות עממית ממשית לכל זה מה שבאמת נשאר הוא “רק” להתפלל לאבינו בשמיים שיגאל אותנו מצרה זו, כמו שעשו אבותינו בתימן, פולין, מרוקו, רוסיה ובכל ארצות ניכר ובגלות, ויחד עם זאת להערך גם לימים קשים עוד יותר…. איך ? אין לי עוד כיוון מוגדר, רק מחשבות ערטילאיות שמחפשות את הדרך בשביל פתיתי הלחם שהותירו עבורנו הקודמים לנו בתוך היער העבות והחשוך של מציאות חיינו החדשה – ישנה…..
ואפרופו תפילה – מילים מתוך “שיר של יום” של היום שכאילו ממש נאמרו לגבי הנאמר כאן, ולגבי המציאות הנוכחית בכלל – “… עַד מָתַי רְשָׁעִים ה’ עַד מָתַי רְשָׁעִים יַעֲלֹזוּ… עַמְּךָ ה’ יְדַכְּאוּ וְנַחֲלָתְךָ יְעַנּוּ. אַלְמָנָה וְגֵר יַהֲרֹגוּ וִיתוֹמִים יְרַצֵּחוּ. וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה ה’ וְלֹא יָבִין אֱלֹהֵי יַעֲקֹב. בִּינוּ בֹּעֲרִים בָּעָם וּכְסִילִים מָתַי תַּשְׂכִּילוּ… אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ ה’ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ. לְהַשְׁקִיט לוֹ מִימֵי רָע עַד יִכָּרֶה לָרָשָׁע שָׁחַת. כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה’ עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב. כִּי עַד צֶדֶק יָשׁוּב מִשְׁפָּט וְאַחֲרָיו כָּל יִשְׁרֵי לֵב. מִי יָקוּם לִי עִם מְרֵעִים מִי יִתְיַצֵּב לִי עִם פֹּעֲלֵי אָוֶן. לוּלֵי ה’ עֶזְרָתָה לִּי כִּמְעַט שָׁכְנָה דוּמָה נַפְשִׁי… יָגוֹדּוּ עַל נֶפֶשׁ צַדִּיק וְדָם נָקִי יַרְשִׁיעוּ. וַיְהִי ה’ לִי לְמִשְׂגָּב וֵאלֹהַי לְצוּר מַחְסִי. וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם יַצְמִיתֵם ה’ אֱלֹהֵינוּ… “
המאמר לא מביא שימחה בלב לקראת פורים.
משה, אני מזמין אצלך מאמר שיחסוף כמה חוזקות ותקוות לקראת פורים. ויראה כמה הצלחות מול עמלק.בעיקר מול העמלקיות שבתוכו היהודים.
אתמול הפצתי בפיייבוק האישי שלי את המאמר שלך על עמירם בן אוליאל הי’ד.זכיתי לדיון (דו שיח של חרשים) עם אשה מבוגרת מהשמאל שאני מכיר. האשה הזאת כמו כל האנטי לאומיים מאמינה בכל ליבה בפתרון שתי המדינות, בצדקתו המוחלטת של בג״ץ בתקשורת של הערוצים הצפון קוריאנים. העובדה שההודאה מעמירם נגבתה בעינויים והעובדה שהערבים לא ממהרים לפנות למשטרה במקרה של סכסוכים ביניהם לא שכנעה אותה להטיל ספק באשמתו של אוליאל. נקודת האור בעיניין היא אולי שיותר ויותר יהודים מבינים לאן צריך ללכת.
תודה גבי.
האור הוא חוק השבות, והיהודים שמוצאים את שער הכניסה לארץ – פתוח.
האור לא נמצא בחוק.
תלמידי הגר”א ורבי מנחם מענדל מוויטבסק לא עלו לארץ מכוח חוק כלשהו.
האתחלתא דגאולה התחילה רגע אחרי חורבן הבית והתגברה ביתר שאת עם העליות הנ”ל.
מדינת ‘ישראל’ והתנועה הציונית הם אבן נגף בדרך ואולי פספוס הסטורי שמאריך את הדרך.
אני מבין שמהמקום שממנו באת קשה מאוד להבין את זה. תנסה בכל אופן
זה מורכב. אני כותב ממקום שמעריך את נוער הגבעות וחושב שהציונות היא קליפה נוראה
אנו מצפים שהמשיח יתגלה ולא יידח ממנו נידח . בראי ההסטוריה גם הנצרות התחילה כפלג ביהדות, אני חושב שאותה התפתחות של הנצרות צפויה לדתלי”ם הפוסחים על שתי הסעיפים.
שרש הבעיה לדעתי היא התפיסה בצה”ד שמדינת ישראל היא בגלוי ”ראשית יסוד כסא ה’ בעולם ” ולכן מקודשת , בעוד שבפועל צריכה להיות הגישה של ” הנסתרות לה’ אלהינו ” שבגלוי זה ” תנורו של עכנאי” עד שנקבל הוראות מפורשות אחרות מ ה’ ”בוס”
הדוגמה שבחרת סותרת את הטיעון, הלכה בתנורו של עכנאי כדעת חכמים, כפי שטען וציטט רבי יהודה “לא בשמים היא” וכן בת קול הודתה “ניצחוני בני”
וכן כל התנורים שהוכשרו ע”י רבי אליעזר נופצו והוא נודה ומשנתו חוזרת לעם רק דרך תלמידו המובהק רבי עקיבא שלמד גם מרבי יהודה…
הפך קידוש המדינה אינה תבוסתנות דטרמיניסטית.
ה’ נותן לנו רשות לפעול ולשרת אותו כפרט וכעם, ומצווה ליישב את הארץ, מצווה גם למנות מלך אם כך בחר העם, ומצווה להקים מקדש
לא עליך המלאכה לגמור ואין אתה בין חורין להיבטל ממנה…
לא הבנת , דעתי היא לא כדעת תורת הגלות – תורת חכמים , אלא כדעת רבי אליעזר הגדול שנאמן בענין מקור הסמכות לתורת משה ,והוכיח את החכמים במופתי נבואה עד בת קול מהשמים ש”הלכה כמותו בכל מקום” ,למרות תורת הגלות שבה חכם עדיף מנביא , בתורת משה מקור הסמכות אחרי ה’ הוא נביא האמת.
”ניצחוני בני ” – גירשו אותי מבית המדרש עוד ניצחון כזה… ” קם רבי יהושוע על רגליו ואמר לא בשמים היא ” – אתה אל תתערב
קם בר כוסבא על רגליו ואמר לפני היציאה לקרב – ” לא תסעוד ולא תכסוף -”אתה אל תתערב , … נהרות של דם זרמו מביתר לים התיכון , מאות אלפי הרוגים ביניהם , עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא , עשרת הרוגי מלכות , ומאז פרעות ופוגרומים , ”רגילים ” פרעות ת’ח ות’ט , עוד פרעות ופוגרומים ”רגילים” , השואה ,אוי , ניצחוני בני , אוי ,ניצחוני בני,… וגלי עליות התגברות הישוב היהודי בא’י הקמת מדינת ישראל
”וּמַשְׂכִּילֵי עָם יָבִינוּ לָרַבִּים, וְנִכְשְׁלוּ בְּחֶרֶב וּבְלֶהָבָה בִּשְׁבִי וּבְבִזָּה יָמִים. וּבְהִכָּשְׁלָם יֵעָזְרוּ עֵזֶר מְעט, וְנִלְווּ עֲלֵיהֶם רַבִּים בַּחֲלַקְלַקּוֹת. וּמִן הַמַּשְׂכִּילִים יִכָּשְׁלוּ לִצְרוֹף בהֶם וּלְבָרֵר וְלַלְבֵּן עַד עֵת קֵץ, כִּי עוֹד לַמּוֹעֵד” (דניאל יא’)
אין סתירה בין תפיסתי את מדינת ישראל כאל סידור זמני ללא קדושה בנגלה, (”הנסתרות לה’ אלהינו”) לבין יישוב הארץ . שום דטרמיניזם בענינים של חיים גשמיים ,ההפך , הכרזה חד צדדית על קדושה בנגלה , היא הגורמת לאותו שיתוק כשצריך לצאת נגד אותו מושא ההכרזה .
לדעתי המכשיר למימוש ריבונות עם ישראל בארצו הוא מכשיר לשם קודש.
אני נאמן למדינה על תנאי שאחולל בה מהפיכה, וכל עוד אני מנסה,
אני אומר הלל בשמחה רבה ביום העצמאות.
טוב מאוד משה, בכך אתה מקיים מצווה חשובה של לימוד תורה שבכתב, מומלץ לקרוא תהילים בכל יום אגב..
לדעתי מה הוא ”לשם קודש” יורה ”הקדוש” יתכן מאוד שגם על הבדיעבד , אבל לא לנו לדעת ולהכריז זאת היום ללא נבואת אמת
הקישור של הפשע אל הציונות הדתית בכללותה ולא אל בנט בלבד כנה ונכון. בנט מייצג ציבור, כי אחרת לא היה ממשיך להיבחר
כשציבור רוצה שישקרו לו, ימצא הפוליטיקאי שיעשה זאת.