ערביי ישראל – יחסינו לאן

על השפעת הגומלין שבין התאולוגיה לפוליטיקה

לקראת הסבב הבחירות הרביעי בניסיון לייצר ממשלה בישראל, לטשו כמה מפלגות ימין קטנות עיניהן אל מעמד לשון המאזניים וממליך המלכים הישראלי. השוויון הבין גושי שנוצר מאז הסבב הראשון (אפריל 2019), נתן כח פוליטי חסר פרופורציות, דווקא למפלגות הקטנות, כח שהלך וגבר ככל שכשלו הגושים בהקמת ממשלה.

ואולם בהיוודע תוצאות הבחירות לכנסת ה 24 (מרץ 2021) התברר כי במעמד לשון המאזניים וממליך המלכים, לא זכתה אף לא אחת מן המפלגות הקטנות בגוש הימין (שלא הגיע ל 61 המנדטים הנדרשים להרכבת ממשלה), מי שזכתה במעמד הזה היתה דווקא מפלגה ערבית קטנה – מפלגת רע”ם של מנצור עבאס.

עבאס, בחכמה רבה, הדחיק ככל שיכל, את האג’נדה הלאומנית/דתית של התנועה האיסלמית ממנה צמחה מפלגתו, והציג סדר יום אזרחי לטובת רווחת בוחריו. עד מהרה התברר כי הוא מעדיף לתת את השלטון בידי גוש הימין מאשר בידי גוש השמאל. גוש הימין (למעט מפלגות הציונות-הדתית ועוצמה-יהודית שרצו יחדיו וזכו ל ששה מנדטים)  מיהר לאמץ את עבאס אל חיקו ולתת את מלוא הלגיטימציה לממשלה (ימנית לאומית) שתישען על תמיכת מפלגה ערבית, שמאלנית קיצונית, אנטי ציונית ואיסלמיסטית. 

צחוק הגורל, העלה אל פני השטח הפוליטיים – ובמגרשו של המחנה הלאומי דווקא –  את הסתירה המובנית בעצם הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. 

מחד – מדינת ישראל הוקמה כדי שתהיה לעם ישראל מדינה יהודית. זהו אתוס היסוד שלה. ההגדרה היהודית היא גם דתית וגם לאומית, אין דבר כזה ערבי (או נורווגי) השומר את מצוות תורת ישראל, רק יהודי יכול (ומורשה) לעשות זאת((‘גוי ששבת (שמר שבת) חייב מיתה’)) –  וכן מן הכוון ההפוך, מה שקובע את הלאומיות היהודית הוא ההגדרה הדתית. כלומר הלאומיות היהודית ותורת ישראל, אחוזות זו בזו. אין תורה בלי העם, וגם אם לא כולם מקפידים לקיימה – אין עם בלי התורה. גם יהודי חילוני הוא יהודי – רק משום שכך מגדירה אותו תורת ישראל. כל הנסיונות לייצר זהות יהודית שאינה נשענת על הגדרות התורה נעלמו בתהומות הנשיה של ההסטוריה. ב 1948, הקימו בארץ הקודש, יהודים חילוניים, את מדינת היהודים – שתורת ישראל היא זו שמגדירה אותם כך.

אבל מאידך, מי שהקים את המדינה, היתה התנועה והאידיאולוגיה הציונית, שאימצה את עקרונות עידן הנאורות וביקשה לאזרח את עם ישראל בארצו –  כלומר להפוך את היהודים, מ’עם’ דתי החולק מוצא משותף, ל’לאום’ אזרחי החולק טריטוריה משותפת.

להפוך את היהודים, 

מ’עם’ דתי החולק מוצא משותף, 

ל’לאום’ אזרחי החולק טריטוריה משותפת.

עובדה זו קיבלה חיזוק כשחוקק חוק היסוד ‘כבוד האדם וחירותו’ (1992) חוק הקובע את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה ‘יהודית ודמוקרטית’. התוספת ‘דמוקרטית’ לאופן שבו הוגדרה במגילת העצמאות כמדינה יהודית בלבד, יצרה שוויון ערכי בין היות המדינה מדינה יהודית, לבין היותה מדינה אזרחית (‘ישראלית’).

המאבק בין שתי הזהויות הסותרות בעליל זו את זו, לבש בישראל צורה של מאבק בין גוש הימין לגוש השמאל. אם בקרב האומות מייצגים הגושים הללו אידיאולוגיות חברתיות/כלכליות, הרי שבישראל הושאלו ההגדרות הללו של ימין ושמאל בכדי להגדיר את הזהות הלאומית עצמה. ימני – רואה עצמו קודם כל יהודי, בעוד ששמאלני רואה עצמו קודם כל כישראלי. 

אין זה אומר שבשמאל הישראלי ‘שכחו מה זה להיות יהודים'((כפי שטרח נתניהו ללחוש על אזנו של הרב כדורי (1997).)) ומוותרים על הזהות היהודית, ומובן שגם בימין איש לא יוותר על הגדרתו כישראלי. ההבדל בין הגושים הוא מהו האתוס המוביל – זה היהודי או זה הישראלי.

אך טבעי הוא, כי הממשלה היחידה שהתקיימה אי פעם בישראל תוך שהיא נשענת על מפלגות ערביות שאינן יהודיות (וגם אינן מקבלות את הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית) היתה ממשלת שמאל. מדובר בממשלתו השניה של יצחק רבין שב 1993 (עם פרישת ש”ס) הפכה לממשלת מיעוט הנשענת על קולות הערבים מבחוץ. ממשלה זו היא שהביאה לעולם את הסכמי אוסלו הזכורים לדראון.

לשמאל המקדים את סדר היום האזרחי, אין בעיה אידיאולוגית עם הישענות שכזו. כי הזהות הלאומית על יסוד טריטוריאלי אינה מפרידה בין יהודים לערבים. הישראלי והערבי שווים בכל ואין שום בעיה להישען על קולותיהם של אלה כעל קולותיהם של אלה.

כל עוד התקיים האיזון מול גוש הימין המקדים את הזהות היהודית לישראלית, נותרה הסתירה המובנית בלתי מוכרעת וניתן היה להמשיך ולהכילה.

ואולם, משהכשיר נתניהו, מנהיג המחנה הלאומי, הנהגה ישראלית הנשענת על קולות שכאלה (ואפילו לא מבחוץ כפי שעשה רבין בדיעבד), הכריע למעשה הימין הישראלי לטובת מדינה אזרחית במקום מדינה יהודית. את מה שעשה נתניהו ב1996 לארץ ישראל, הוא עשה ב 2021 למדינת ישראל. בממשלתו הראשונה כשחיבק את ערפאת הוא נתן את מלוא התוקף הימני לתהליך אוסלו, כלומר לקבלת שייכותה של הארץ גם לעם אחר, עכשיו כשאימץ את עבאס, נתן נתניהו את מלוא הלגטימיות הימנית, לקבלת שייכותה של המדינה גם לעם אחר. ייתכן שבמודע או בתת המודע, זו הסיבה ש ח”כ מנסור עבאס העדיף דווא את ממשלת הימין על זו של השמאל. כי כשהשמאל מכשיר אותך, אתה כשר על תנאי (עד שיבוא הימין וישנה זאת), אבל כשהימין מכשיר אותך – אתה מקבל “קביעות”.

את מה שעשה נתניהו ב 1996 לארץ ישראל,

הוא עשה ב 2021 למדינת ישראל.

בממשלתו הראשונה, כשחיבק נתניהו את ערפאת, הוא נתן את מלוא התוקף הימני לתהליך אוסלו, כלומר לקבלת שייכותה של הארץ גם לעם אחר. עכשיו, כשאימץ את עבאס,  נתן נתניהו את מלוא הלגיטימיות הימנית, לקבלת שייכותה של המדינה גם לעם אחר.

 מדוע מתקשים ערביי ישראל לקבל את יהודיותה של המדינה? מה יש בו באסלאם, שמונע מהם להפוך לחלק מהאתוס הישראלי? מדוע הדרוזים מסוגלים לקבל את העובדה שישראל היא מדינה יהודית ואילו המוסלמים (והנוצרים) אינם מסוגלים לקבל זאת.

שאלה זו רק מתגברת כשאנו נוברים בקוראן ומגלים שניתן בהחלט למצוא בו, מלבד גנותם של היהודים, גם הכרה בשייכותה של הארץ להם דווקא. המילה ‘ירושלים’ לא מופיעה בקוראן אפילו פעם אחת.((פרופ’ ניסים דנה – ישראל היום 3.6.2015  https://www.israelhayom.co.il/article/263947.))

הבנות מבקשות לרשת את האם

לבשורת המונותאיזם של העם היהודי, קמה לפני 2021 שנים, מתחרה רצינית- הנצרות.

בשנת 632 – עם הולדת מוחמד – קם ליהדות מתחרה נוסף, האסלאם.

שתי בנותיה של היהדות כבשו את העולם בסערה, תוך שהן חולקות מסר משותף כפול: 

• האמונה באל האחד((בכל הנוגע לנצרות המקורית – הקתולית –  פסק הרמב”ם כי מדובר בעבודה זרה בשל אמונת השילוש והאמונה באדם-אל. לכן התיר הרמב”ם ליהודי להתפלל לא-לוהיו בתוך מסגד אך לא בתוך כנסיה, שהנה בית עבודה זרה לכל דבר ועניין. ובכל זאת אי אפשר להתעלם מתפקידה של הנצרות בהפצת המונותיאיזם והתנ”ך, הברית הישנה – יחד עם הברית החדשה.)), 
• והצווי לנצר/לאסלם את העולם כולו.

בעוד היהדות ניתנה לעם מסויים ורק לו הזכות לקיימה. הנצרות והאיסלאם הן דתות אוניברסאליות שאינן מוגבלות בגבולות הלאום ומבקשות להכיל עצמן על האנושות כולה.

תקומת מדינת ישראל יצרה בעיה תיאולוגית לשתיהן. משום שגם הנצרות וגם האיסלאם טענו שהן היורשות של היהדות, ומשלא קיבלו היהודים את נביאיהן ובשורתן, נידונו לחיי גלות ושפל נצחיים ומולדתם תישאר חרבה.

לכן נמנע הוותיקן מלהכיר בישראל עד שנות ה 60 של המאה ה 20, ורוב העולם הערבי המוסלמי, עודנו נמנע מלהכיר בישראל עד היום.

לנצרות קל יותר להחליף את חרב מסעי הצלב, האינקוויזיציה, עלילות הדם והפוגרומים, במתק שפתיים של אהבה והכלה, התואם את רעיונות החסד האין סופיים שלה (הלחי השניה). עבור חלקים ממנה (בעיקר פרוטסטנטים ואוונגליסטים), הפכה שיבת עם ישראל לארצו, שלב מחייב לשיבת משיחם שלהם – כלומר מדובר בתיאולוגיה שהפכה לתלויה בציונות ועל כן אין ציוניים מהם. לכן אילצו בוחרי טרמפ את נשיאם, להעביר את שגרירות ארה”ב לירושלים – נגד רצונו של נתניהו. ואולם גם הציוניים והאוהבים שבנוצרים, רואים בציונות שלב מקדים לקבלת משיחותו של יש”ו – ובמידה ולא יקבלוה, תיגזר על היהודים כליה.
לאיסלם, שדין נביאו בחרב, יש פחות סבלנות… לא רק היהודים, אלא כל אדם שלא קיבל עליו את האיסלאם, נדון לחיות תחת שלטון המוסלמים במעמד של ז’ימי – ולשלם מס גולגולת מיוחד. על אחת כמה וכמה כשמדובר במדינה של לא מוסלמים, שבחרה להתמקם בלב המרחב הערבי המוסלמי.
ובכל זאת נושבת כיום, בעיקר מכוונן של מדינות המפרץ, רוח רעננה של קבלת ישראל. ‘האוייב של אויבי (איראן) – הוא ידידי’… והמדינות הסוניות החוששות לגורלן, נדחקות אל ישראל וארה”ב. בסעודיה נזכרים עכשיו שהר הבית אינו מקומם הקדוש וכוון התפילה הוא מכה. כנראה שגם לאותם פסוקי קוראן המכירים בשייכות הארץ ליהודים, היתה עכשיו עדנה.

לכאורה, מצופה היה מערביי ישראל, החיים בתוך החברה הישראלית, נהנים ממנעמיה ומכל הזכויות הפוליטיות של היהודים, לשמש כחלוצים בביסוס הלגיטימציה של מדינת ישראל במרחב.

אולם לא נראה כי לחבר הכנסת אחמד טיבי, שלא מכבר סירב לגנות את רצח החייל יהודה גואטה הי”ד בצומת תפוח, יש כוונות כאלה… גם גינויו של מנצור עבאס את מעשה הרצח, לא התייחס למקרה אלא נקט לשון פציפיסטית כללית של גינוי כל אלימות שהיא וכו – כלומר גם הוא לא באמת גינה.

נראה כי ערביי ישראל, או לפחות הנהגתם הדומיננטית בכנסת, מבקרים את גישת איראן על פני זו של המפרציות. 

למה?

משום שלקבל את ריבונות היהודים שמעבר לגבול, על עצמם, קל הרבה יותר מאשר לקבל את ריבונות היהודים – עליך באותה ארץ.

ישראל אומנם טוענת לשוויון זכויות מלא שהיא נותנת לאזרחיה הערבים, אולם האזרחים הללו חשים היטב, שבאופן מהותי, לעולם לא יהיו שווים במדינה היהודית. כך נוצר מצב מוזר. 

מבחינה אישית –  מבין ומכיר האזרח הערבי בכך שהוא בר מזל. טוב לו במדינה היהודית, בחירות הפרט, באיכות החיים המערבית ובאפשרויות הרבות הפתוחות בפניו. הוא רוצה להשתלב בחברה הישראלית וזו מקבלת אותו אליה בזרועות פתוחות. ערביי ישראל משתלבים בתפקידים ובמשרות הרמות ביותר. לעיתים מזומנות, אף מפלה מדינת ישראל את אזרחיה הערבים לטובת אזרחיה היהודים. סיכוייו של לוחם שהשתחרר בגיל 21 משירות קרבי מסוכן וקשה, להתקבל (למשל) ללימודי רפואה בישראל, קטנים בהרבה מזה של בחור ערבי בן 18, שרמתו הלימודית נמוכה יותר.   

ואולם בהיבט הקולקטיבי – כלומר כשלא הזהות האישית מדברת אלא הזהות הקולקטיבית, עשויים גם הנאמנים והחביבים שבאזרחי ישראל הערבים להפוך לאויבים קיצוניים. דוגמה טובה לכך היא טכנאי בזק ערבי שביצע פיגוע דריסה עם מכונית החברה, או רופא ערבי שהצטרף לארגון טרור.

ואולם התנהלותה של המדינה שלא ידעה להבחין בין המגמות הסותרות הללו, לטפח את הראשונה ולדכא את השניה, גרמה להקצנה גוברת והולכת בקרב ערביי ישראל והנהגתם.

על אף חקיקה שאין ברורה ממנה, שמונעת התמודדות לכנסת של מפלגות ויחידים שאינם מכירים בקיומה של ישראל כמדינה יהודית (ותומכים בטרור נגדה), מנע הבג”צ באופן עקבי את שלילת הזכות להתמודד מצד מפלגות ודמויות ערביות העונות להגדרה הזו(( מנגד, שלל הבג”ץ שוב ושוב את זכותם של יהודים להתמודד, תוך מתן פרשנות מחמירה בעניינם – לאותו חוק.)). כלומר המדינה – בהובלת הבג”צ –  איפשרה לזהות הקולקטיבית הערבית להתפתח, להתסיס ולהקצין. 

למרות התיסכול הרב מן הפסיקות הללו, אי אפשר שלא להבין את ההיגיון הציוני (המעוות) העומד מאחוריהן. אם יחליטו למשל כל הערבים להחרים את הבחירות כתוצאה מפסילת רשימה ערבית (וכבר היו איומים שכאלה), משמעות הדבר תהיה שמדינת ישראל היא אכן מדינה יהודית – יהודית בלבד – ויקיץ הקץ על רעיון הנורמליות הציוני והשיבה אל חיק משפחת העמים. כך, באופן פרדוכסאלי, מחזיק המיעוט הערבי את מפתח הזהב להגשמת הזהות הציונית וחזון הנורמליות שלה. מנהיגי הערבים בישראל מבינים זאת היטב.

“אם תמשיך לדבר כך” – איים עלי ח”כ באסל ר’אטס – “אנחנו נעזוב את הכנסת…”

“ומדוע אתה חושב שזה אכפת לי?” – שאלתיו.

ר’טאס – בן למשפחה נוצרית – השתהה לרגע, הפנים כי עבורי  אינו מחזיק שום ‘מפתח זהב’, ופנה לדרכו.

כעבור זמן נתפס כשהוא מנסה להבריח טלפונים למחבלים מורשעים בכנסת ונידון לשנתיים מאסר.

במפגש אחר – לבבי הרבה יותר – ביקש צעיר ערבי (נוצרי אף הוא) ששירת בצה”ל ואף נפצע בקרב, להשתלב במפלגתי, מפלגת ‘זהות’. מדובר בערבי המשמש כשגריר של רצון טוב לטובת מדינת ישראל. 

“האם אתה מקבל את ישראל כמדינה יהודית” – שאלתיו?

הצעיר החביב נדחק לפינה ולבסוף אמר – “לא! עבורי מדינת ישראל היא מדינת כל אזרחיה”.

עבורי היה זה מבחן. מאוד רציתי לשלב את הצעיר במפלגה ואף לשלבו ברשימתה לכנסת. ואולם כנוצרי, לא יכול היה לקבל שהמדינה עבורה נלחם וכמעט שהקריב את חייו, היא מדינה יהודית. הסברתי בצער לצעיר כי לא זה מקומו.

לעומת זאת,כששאלתי את הח”כ הדרוזי חאמד עמאר (אז במפלגתו של ליברמן) שכיהן לצידי כסגן יו”ר הכנסת (ה 19) – ” כיצד אתה משלים עם העובדה שאחיין שלך לא יכול לעלות לארץ והאחיין שלי (מכח חוק השבות) כן ? ” – ענה לי עמאר בהשלמה מלאה: ” אין לי שום בעיה עם זה, אני יודע שזאת מדינה יהודית ואני רוצה שכך היא תישאר”.

בשונה מהנוצרים והמוסלמים, הדת הדרוזית אינה דת קולוניאליסטית. היא אינה מבקשת להשתלט על העולם והיא רגילה להתקיים בקרב מיעוט אתני ותחת ריבונתם של עמים אחרים. לכן לח”כ עמאר, לא היתה שום בעיה להכיר בכך שישראל היא מדינה יהודית ואף להצהיר כי כך הוא מעוניין שתישאר: “אני רוצה שישראל תהיה מדינה יהודית כי אני יודע שאם היא לא תהיה יהודית, לי – לחאמד עמאר – לא יהיה בה מקום” – אמר לי.

גם למיעוט הבדואי המוסלמי, לא היתה בתחילה בעיה מיוחדת לשרת בצה”ל ולשמור על נאמנותו למדינת ישראל. מהותו הניידת, חסרת המולדת, ההרגל לחיות בתוך מרחב ריבוני של אומות אחרות, גבר על עקרונות האיסלאם שנשמר בתחילה בצורה רופפת בלבד. 

ואולם גם אצל הבדואים, ויותר ויותר גם אצל הדרוזים, הולכת הנאמנות לישראל ומתערערת. הבדואים הפכו לאוכלוסיה עויינת של ממש וגם אצל הדרוזים נזרעים זרעי הפורענות. 

הבילבול שמגלה המדינה באשר לזהותה שלה (בלבול שהפך רשמי כשהוספה ב 1993 המילה ‘ודמוקרטית’ להגדרה הרשמית של מדינת ישראל) מוביל לחולשה, רפיסות והתנצלות מול החוצפה הגוברת והולכת של הציבור הערבי ומנהיגיו. לא מדובר רק בלשון קיצונית ובוטה של פוליטיקאים ערבים בכנסת ובתקשורת. מדובר בתרבות נהיגה פרועה, בגניבות ומעשי רצח – שפת הגוף של הריבון משדרת חוסר ביטחון, ארעיות, והדבר נקלט היטב בחברה הערבית – ובמיוחד בצעיריה. הדרוזים והבדואים מבינים זאת והם הולכים וחוצים את הקווים מן הריבון הזמני, אל הריבון המהותי.

ככל הנראה מיעוטים נוצרים ומוסלמים יתקשו תמיד להשלים עם היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית. גם המעטים שיבקשו לשרת בצה”ל ולקשור גורלם במדינה, יעשו זאת עם ישראל האזרחית, לא עם מדינת הלאום של העם היהודי.

מנגד, רובם הגדול של הישראלים, לא מוכנים יהיו לוותר על אתוס היסוד של מדינת ישראל, אשר כבר במגילת העצמאות הוגדרה כמדינה יהודית.

הפתרון הזה, של ויתור על הזהות היהודית של המדינה, פשוט אינו אפשרי ואין טעם לנסות ולטשטש זאת.

כשאמרתי לח”כ רטאס שאינני תלוי בנוכחותו בכנסת, התוויתי בפועל את הדרך היחידה לפתרון של שלום. רק שילוב של כיבוד מלוא זכויות האדם של הערבים (מוסלמים ונוצרים כאחד) יחד עם ההבנה – קודם כל כלפי עצמנו – שאכן במהותה זוהי מדינה יהודית, רק יהודית (שמשטרה דמוקרטי), ולכן במובן הלאומי הם לעולם לא יהיו שווים, תשחרר אותנו מהתלות המנטלית בהם, ותוביל להשלמה עם המציאות ולחיים משותפים של שלום.

כנות, כבוד, וגבולות ברורים – חשובים לערבים לאין ערוך מפטפוטי סרק צבועים על שוויון.

כשכל צד יודע את זהותו ואת גבולותיו, יכולים כולם לחיות יחדיו בשלום. אך כשמצד אחד משדרים לערבים בהתנצלות, שאין גבולות ושכולנו שווים, ומצד שני ברור שהגבולות ישנם – נוצר התסכול והמוטיבציה לחשוף כל העת את השקר של היהודים.

מה יקרה אם יבקש עכשיו מנסור עבאס להיות שר בממשלה? ואולי גם בקבינט המדיני בטחוני? האם יחשפו בפניו קציני צה”ל את סודות המדינה? 

האם אפשר שלא? 

האם אפשר שכן?

הגיע רגע האמת ביחסינו עם אזרחי ישראל הערבים. מוטב נגדיר לעצמנו עכשיו מחדש את גבולותינו בטרם תתפוצץ השאלה בפנינו.