מדוע זהות לא מעוניינת בחיבור עם הרב פרץ וח”כ סמוטריץ’

על הציונות הדתית, על זהות, ותשובה לשאלה מדוע זהות עושה מאמץ כנה כדי לחבור לבלוק טכני עם בנט ו/או שקד, אבל לא מעוניינת בחיבור עם הרב פרץ וח”כ סמוטריץ’.
“כאשר נגיע לתקופה שבה תתאפשר הופעה של מפלגה אחת, שיהיו בה גם דתיים כדתיים, וגם חילוניים כחילוניים, זאת תהיה התחלת התקווה…”
(‘מספד למשיח’ עמ’ 67 – שיעורים מאת הרב יהודה ליאון אשכנזי – מניטו – זצ”ל, על מספד הרב קוק לבנימין זאב הרצל – בעריכת הרב אורי שרקי).
גם הציונות הדתית וגם החרדיות, הן תגובה לציונות, כלומר ניסיון ליישב את הסתירה המובנית שבין תורת ישראל לבינה. כי הרי הציונות “דבר אין לה עם הדת” (כהחלטת הקונגרס הראשון). הציונות שמה לה למטרה לאזרח את העם היהודי ולהופכו ללאום מודרני וריבוני, לאום שאין לו אלוהים, אלא רק פרלמנט.
בתגובה, פיתחה החרדיות אידאולוגיה הרואה בציונות שלטון גויים מסוג חדש, מתוחכם – ולכן במובן מסוים, מסוכן אף יותר. מסקנתה הייתה הקמת חומות, קהילות נפרדות והתבדלות. כך נולדה החרדיות.
בניגוד לחרדיות, זיהתה הציונות הדתית את נקודת הקודש שבציונות וניסתה לשלב עמה זרועות. הגדיל לעשות הרב קוק, שניסח את הסינרגיה הנדרשת במסגרת אידאולוגיה קוהרנטית רחבה ומורכבת מאוד.
אולם בפועל, הציונות הדתית לא הצליחה להוריד את האידיאולוגיה ה’קוקניקית’ אל קרקע המציאות ולייצר את אותה סינטזה. הציונות, שדבר אין לה עם הדת, והדת (שבשונה מהתורה), דבר אין לה עם
ריבונות לאומית – נותרו סותרות זו את זו, ולכן ציונות דתית היא אוקסימורון.
דורות של ‘סרוגים’ גדלו אל תוך הסתירה הזו שבין ציוניותם ודתיותם. מדובר בפיצול אישיות אידיאולוגי, ‘היה דתי בביתך וציוני בצאתך’… במקום ליישב את הסתירה באמצעות פיתוח היסודות האידיאולוגיים שיצק הרב קוק ונטילת אחריות להובלת הציונות, פיתחו הסרוגים אמונה תמימה לפיה תהליך הגאולה הוא דטרמיניסטי. הציונות החילונית היא “חמורו של משיח” שבלי משים יוליכנו בבטחה אל הגאולה. כיוון שלא פותחה אידיאולוגיה המחברת את תורת ישראל עם הקיום הלאומי הריבוני המודרני, כלל לא עלה על הדעת לנסות ולאתגר את המציאות הישראלית במנהיגות שכזו. נושאים כגון המשטר הכלכלי הראוי, רמת מעורבותה של המדינה בחיי האזרח, חירות מול שוויון וכדומה – לא עניינו ולא נתבררו.
מלחמת ששת הימים וניסיה “הוכיחה” שאין כל צורך במנהיגות אמונית שכזו. בורא עולם נטל לידיו את המושכות, ובניגוד גמור לרצונם של מנהיגי הציונות – כולל מנהיגי הציונות הדתית – הטיל אל חיקנו את מחוזות התנ”ך. “חמורו של משיח” מצא עצמו מתרפק בניגוד לרצונו – על אבני הכותל…
אך טבעי היה שהציונות הדתית משוללת האידיאולוגיה הרלוונטית, לא תנסה בשלב זה ליטול אחריות לאומית ולאתגר את המציאות הישראלית עם הנהגה חלופית, אלא תסתפק באבטחת המצב הקיים כך שלא תארע “תקלה” בתהליך הגאולה… כך נולד מפעל ההתנחלויות (שספק אם מדינת ישראל יכולה הייתה כיום להתקיים בלעדיו).
“פיצול האישיות” הסרוג הוכח כיעיל. ניתן להסתפק בהתנחלויות, להשאיר את האחריות להובלת שיבת ציון המודרנית, למנהיגיה (העיוורים) של הציונות, ולסמוך על אלוהי ההיסטוריה שכבר יוליכם בכוון הנכון. בסוף איכשהו כולם יחזרו בתשובה והכל יסתדר על פי חלומותינו…
מלחמת יום הכיפורים חשפה את אובדן התנופה הציונית. שבריריות הקיום הישראלי יצרה שבר עמוק וחזרה והציפה את שאלות המהות. מהו הייעוד שעבורו שווה לחיות כאן תחת סכנה קיומית מתמדת?
סופרים ומשוררים ציוניים (משה שמיר, אפרים קישון, נעמי שמר) זיהו את ההתלהבות האמונית של דור המתנחלים החדש וראו בסבסטיה את ממשיכתה של דגניה. עבורם, טבעי היה שעם המעש הציוני הנלהב, תבוא גם האחריות למילוי שורות ההנהגה הלאומית שאיבדה את חזונה. כפי שיוצאי הקיבוצים תפסו אז את רוב תפקידי ההנהגה הלאומית, טבעי היה שעם ההתלהבות הציונית ליישוב חבלי הארץ המשוחררת תבוא גם האחריות והחתירה להנהגת המדינה.
כשזה לא קרה, כשהמתנחלים רצו לגבעות אבל השאירו את האחריות לתוצאות ולקיום היומיומי למנהיגות הישנה (שתנקה אחריהם…), הפכה הציפייה לאכזבה. המתנחלים הפכו למטרד ובשמאל אף למושא שנאה.
כש”חמורו של משיח” סירב לצעוד בדיוק בתלם של ‘תהליך הגאולה’, הפכו המתנחלים נרגנים. דמות המתנחל הכעוס עם העוזי והדובון הפכה לסטריאוטיפ. התהליכים הזינו אלו את אלו והקיטוב הלך והעמיק.
הסכמי אוסלו שהביא השמאל, וההתנתקות שהביא הימין הטיחו בפרצופה של הציונות הדתית את חוסר הרלוונטיות שלה, היא לא הצליחה להבטיח באמצעות ההתיישבות לבדה את קיומו הדטרמיניסטי של תהליך הגאולה. האחיזה במחוזות התנ”ך, הפכה שברירית ובולדוזרים המחריבים שכונות ויישובים שלמים הפכו למציאות יומיומית.
אלא שבמקום להסיק את המסקנה המתבקשת ולפתח אידיאולוגיה שתייצר את אותה סינרגיה המגשרת בין דתיים לחילוניים – אידיאולוגיה שלמעשה מבטלת את המושגים הארכאיים הללו, נוצר בציונות הדתית תהליך הפוך. חלקה פנה אל החילוניות – תדל”שיות או דתיות לייט, וחלקה האחר פנה אל חרדיות סרוגה – חרד”ליות (איחוד מפלגות הימין מייצג למעשה את הזרם הזה בלבד).
יש לה לציונות הדתית זכויות רבות, קשה לדמיין את מדינת ישראל בלעדיה, אולם ברור שגם התצורה החרד”לית של הציונות הדתית, וגם התצורה הלייטית שלה, נכשלו בהבנת האתגר ולכן מחטיאות את הפתרון.
הפוליטיקה החרד”לית נתפסת כעוד פוליטיקה מגזרית על חשבון הכלל, והפוליטיקה ה’לייטית’, נתפסת כזנב סרוג של הליכוד ותו לא.
אולם יתרונה של הפוליטיקה ה’לייטית’ (‘הימין החדש’) הוא פתיחותה האמתית לציבור החילוני. היא אינה מתייחסת אליו בפטרנליזם גאולי תוך התנערות מאחריות לחיי היום יום. שלא כחרד”לים, הימין החדש השיל מעליו את המגזריות, הוא פונה אל כלל האומה ואם אינך איש שמאל מובהק הוא אינו יוצר אצלך אנטגוניזם.
זהות אינה רואה עצמה חלק מהציונות הדתית או כל מגזר אחר. בתוך זהות כבר נוצרה במידה רבה הסינרגיה הנדרשת. המושגים ‘חילוניים’ ‘דתיים’ – ובמידה מסוימת גם החלוקה הדיכוטומית לימין ושמאל, כבר לא רלוונטיים במרחב הזהותי. בכנסים של זהות ראית תל אביבית בגופיה עם חרדי חנוט במעילו כשהשאלה מי כאן שייך למי, מי כאן מתארח אצל מי, מי כאן על חשבון מי – השאלה הזו לא מתקיימת כלל. מבחינה חברתית ניתן היה בכנסים של זהות להתחיל ולהריח את ריח הגאולה מן הקיטוב הממאיר והזהות שאין לה על מה להישען מלבד שלילת האחר.
כי לכולם בזהות יש את אותה נקודה על המצח שאומרת – אני רואה אותך ישירות, לא דרך המדינה. אני רוצה מדינה שתגן עלינו, לא מדינה שתחצוץ ביננו, תיקח מאיתנו ותחלק לנו.
חיבור בין זהות לבין החרד”ליות מאיין את בשורתה של זהות ויבריח בצדק את מצביעיה. החרד”ליות מטבעה רוצה הרבה מדינה שתאכוף את חלומה. היא אינה מסוגלת לקבל שחלק מן התמונה העתידית – חלק מן התורה – נמצאת בכיסם של החילוניים דווקא.
יש לי הערכה רבה לחרד”לים ולרבניהם, אך חיבור בין זהות לבינם הוא חיבור של דבר והיפוכו שנזקו רב יהיה מתועלתו.
עם חיבורים פוליטיים או בלעדיהם, זהות רצה בכל הכח וההתלהבות וכבר הוכח כי ציבור גדול מייחל לבשורתה. חיבור החזון והתוכן של זהות עם ציבור ימני צעיר ומגוון שמאס בפוליטיקת המשפחה של הליכוד עשויה לייצר ברבות הזמן מפלגת שלטון חדשה לימין, מפלגה חירותית המבטלת את החלוקות הישנות ומייצרת ישראליות חדשה – ישראליות שמאחדת את מושגי הדתי והחילוני,
הישראלי והיהודי.