מדוע כשאתה בוחר ימין אתה מקבל שמאל?

"בחזון השלום שלי חיים שני עמים זה לצד זה בארץ הקטנה שלנו, לכל אחד ההמנון שלו, הדגל שלו והשלטון שלו"                    

בנימין נתניהו בנאום בר אילן, 2009

בימים בהם מפלגת הימין ה"אמיתית", זו שהתיימרה לשמור על הימין מפני זליגת הליכוד שמאלה, מפלגה שלא הותירה מקום לספקות והתהדרה בשם 'ימינה' – בימים בהם מפלגה שכזו כורתת ברית עם מפלגות השמאל הקיצוניות ביותר ומקימה – לראשונה בתולדות המדינה, ממשלה, מתוך הסכם קואליציוני עם מפלגה ערבית שאינה מכירה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי – וככל הנראה תוך תמיכה מבחוץ של מפלגות ערביות נוספות, בימים שכאלו, עלינו לשוב ולשאול את עצמנו את השאלה שארז תדמור הקדיש לה ספר שלם  – "מדוע כשאתה בוחר ימין אתה מקבל שמאל".

אלא שספרו של תדמור מתאר שוב ושוב את התפתחותה ההיסטורית העובדתית של הבעיה (מאז ימי בגין) אך הוא אינו נותן לשאלה מענה.

את תשובת העומק לשאלה, אשתדל לתת במאמר הזה.

קיצור עלילות הימין בנעליים שמאליות..

במאי 1977 ניצח לראשונה הליכוד בראשות מנחם בגין את מפלגת העבודה בראשות שמעון פרס והימין הישראלי קיבל לידיו את מוסרות השלטון. מקום המדינה ועד אז – במשך 29 שנים רצופות, שלט השמאל הישראלי שלטון ללא מצרים ועיצב את כל מוקדי הכוח בישראל, גם הפוליטיים וגם התרבותיים, גם המשפטיים וגם התקשורתיים, גם הכלכליים, גם הביטחוניים וגם האקדמיים – בצלמו וכדמותו.

בן גוריון שלל את הלגיטימיות של מנחם בגין, הקפיד שלא לקרוא לו בשמו. הזמן היחיד שבו נפרצה לזמן מה אסטרטגיית הדה-לגיטימציה הזו, הייתה תקופת ההמתנה של ערב מלחמת ששת הימים, תקופה שבה צורף בגין כשר בלי תיק לממשלת האחדות בראשותו של לוי אשכול.

כשהגיע לבסוף לתפקיד ראש הממשלה, מצא עצמו בגין בעמדה לעומתית מול כל מוקדי הכוח שאינם נבחרים ובראשן מערכת המשפט והתקשורת. בגין – שהיה רעב ללגיטימציה((השמאל, גם מעמדת מיעוט, לעולם אינו מחפש לגיטימציה. הימין (בישראל) גם בהיותו רוב מובהק, מחפש אותה אצל השמאל. סיבת העומק לכך היא שהשמאל רואה בעצמו "אלוהים" במובן זה שהוא היוצר את המציאות. אין זה משנה כמה מופרכת, מנותקת מן המציאות וגובה מחיר יקר –  תהיה מדיניותו, כשאין לך נקודת ייחוס ארכימדית מחוץ לעולמך, דמיונותיך הם נקודת הייחוס היחידה וממילא אינך מסוגל לטעות. אם אין אלוהים, האדם מחליף אותו – ו"אלוהים" כידוע, לעולם לא טועה.. מכאן ההתנשאות המוכרת.)) – נמנע מלצאת למערכה המתחייבת מול אותם מנגנונים, אלא להיפך – הוא מיהר לצרף לממשלתו שני שרים שהגיעו עמוק מתוך השמאל הישראלי, את עזר ויצמן כשר ביטחון ואת משה דיין כשר חוץ, הוא נמנע מלעשות שינויים במנגנון השירות הציבורי וראשיו, הוא הכריז כי "יש שופטים בירושלים" והנציח את הלגיטימיות של "מפלגת" הבג"ץ והדרך בה היא משבטת את עצמה – ובקיצור נמרץ, בגין השאיר על כנם, ואף ביסס, את כל מוקדי הכוח שאינם נבחרים ואשר מהווים עד היום את השלטון האמיתי במדינת ישראל – כלומר את שלטון השמאל.

בתוך זמן קצר מאוד, כשנה לאחר עלותו לשלטון – בספטמבר 1978 – חתם מנחם בגין בקמפ דיוויד, על הסכם מסגרת לשלום במזה"ת עם נשיא מצרים אנואר סאדאת ועם נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר.

משנחשף המשא ומתן, הרגיע בגין את הימין הישראלי כשהודיע כי בכוונתו להתגורר בסיני אך לבסוף נטש את כל עמדותיו הניציות/ימניות ומסר את חצי האי סיני למצרים עד לגרגר האחרון((עד היום נחשב הסכם השלום עם מצרים ופינוי סיני ויישוביו, כהישג חשוב וחיובי של מנחם בגין ושל הליכוד. עובדה זו כשלעצמה מבטאת את אובדן הדרך והנאמנות של הימין לעקרונותיו. מעטים מאוד בחברה הישראלים (ובתוכם הח.מ.) עודם טוענים שההסכם היה אסון ערכי ואסטרטגי. לא כאן המקום להרחיב בנושא ואולם חשוב להבין שאין בין ישראל למצרים שלום אלא שקט, שקיים גם עם מדינות ערביות אחרות מבלי לשלם מחירים בעבורו, שקט שהושג תוך תשלום אדיר בשטחי מולדת, בנכסים כלכליים ואסטרטגיים ובהפרת העיקרון הטבעי של תשלום התוקפן את מחיר תוקפנותו. שנאת ישראל בחברה המצרית היא מן הקיצוניות שבמדינות ערב. צבא מצרים התעצם מאוד בעקבות ההסכם, כיום הוא הגדול במזה"ת והוא ואינו מאיים על שום מדינה מלבד ישראל. די במהפכה נוסח האחים המוסלמים (שכבר חזינו באחת כזו) בכדי שהחזית המצרית תהפוך לחמה – וממקום חזק בהרבה, בזכות ההסכם.. (הסורים, שלא עשו עמנו שלום, נותרו עם צבאם הפרימיטיבי ואילו המצרים מפעילים את הנשק האמריקני החדיש ביותר. את מחיר תקדים הרס ההתיישבות בחבל ימית אנו משלמים מאז ההסכם ההוא אחת לכמה שנים בחורבן יישובים אחרים בארצנו. ומעל לכל מרחף הכלל הפשוט שנקבע בהסכם השלום עם מצרים, והוא – 'ממלחמה עם ישראל אפשר רק להרוויח, בטווח הארוך אין בה שום סיכון'.)).

הפינוי הטראומטי כלל את החרבתם של כל היישובים הישראליים שהוקמו בסיני ופינוי בכח של תושביהם.

הפעם הראשונה שבה חזו אזרחי ישראל בדחפורים שהורסים יישובי קבע פורחים, בגירוש תושביהם ובהשמדת עיר שלמה (ימית)  – היתה כשעלו הימין ובראשו הליכוד לשלטון. שר הביטחון של חורבן חבל ימית היה אריאל שרון והרמטכ"ל שהופקד על הביצוע היה רפאל איתן – שניהם אנשי ימין מובהקים. איש לא התפטר מתפקידו((לימים אמר שרון כי טעה כששיתף פעולה עם המהלך ורכש שוב את אמון הציבור הימני. ההמשך בגוש קטיף – ידוע…)).

שלושת מנהיגי הליכוד שהנהיגו מאז את הימין הישראלי, לא היו שונים בהרבה.

הטוב שבהם היה יצחק שמיר שהחליף את בגין והיה היחיד מבין מנהיגי הימין שלא מסר חבלי מולדת והחריב יישובים. ואולם שמיר יצר תקדים מסוכן לא פחות. במלחמת המפרץ הראשונה (ינואר 1991), הותקף העורף הישראלי בטילי סקאד עיראקיים, שהיו חשודים גם כנושאי ראשי נפץ כימיים. שמיר נעתר ללחץ האמריקני ונמנע מלהגיב. 

כשם שעקרון 'קו המחרשה' הציוני – ההתיישבות שתקבע את קו הגבול, הופר על ידי הימין בימי בגין, כך גם העיקרון לפיו מדינת ישראל תגן על עצמה בכוחות עצמה בלבד, עקרון שנשמר בקפדנות עד אז (על ידי השמאל…), הופר עכשיו על ידי יצחק שמיר. צבאות הקואליציה האמריקנית, הם שנלחמו את מלחמת המגן הישראלית.

את החשבון קיבלה ישראל מייד לאחר שוך הקרבות בדמות לחץ אמריקני שנועד להוביל את ממשלת שמיר אל שולחן הדיונים מול נציגי הארגון לשחרור פלסטין של יאסר ערפאת. שמיר אומנם סירב לעשות זאת, ואולם בפועל כך בדיוק היה. בוועידת מדריד (נובמבר 1991) ישבו נציגי ישראל עם נציגים של ערביי יש"ע – שהודיעו בפה מלא כי אינם אלא שליחיו של ערפאת ולא יעשו דבר ללא אישורו.

במדריד נתן הימין הישראלי את מלוא הלגיטימציה לרעיון העם ה"פלסטיני", ואף הסכים לתת לעם הזה סוג של ריבונות כולל הקמת "משטרה חזקה", וכמובן – חמושה. בוועידת מדריד נזרעו כל זרעי הפורענות של הסכמי אוסלו, שנחתמו על ידי ממשלת רבין – זמן לא רב לאחר נפילת ממשלת שמיר ועליית ממשלת השמאל (יולי 1992).

כששב הימין לשלטון הקים נתניהו את ממשלתו הראשונה (יוני 1996) על גלי המחאה חסרת התקדים כנגד הסכמי אוסלו. הציבור ציפה כי נתניהו ינצל את גל הטרור וההפרות הבוטות של ההסכם, בכדי לבטלו, להשליכו את פח האשפה של ההיסטוריה ובכדי להעלות את ישראל בחזרה אל מסלול ציוני בוטח כבעבר.

ואולם נתניהו, שלאחר פתיחת מנהרת הכותל, ספג מערפאת את האינתיפאדה השנייה, הפך במהירות כיוון – נפגש עם ערפאת, לחץ את ידו בידידות ונתן לכל תהליך אוסלו את מלוא הלגיטימציה של הימין הישראלי. בהמשך חתם נתניהו על הסכמי 'וואי' שבמסגרתם מסר לריבונות אש"פ (שכונה עכשיו 'הרשות הפלסטינית') כמעט את כל שטחה של העיר חברון, הקפיא שוב ושוב את ההתיישבות ביש"ע ואף שיתף פעולה בהתעמרות הבג"צית ובהחרבת יישובים צעירים ומאחזים רבים.

גם הרביעי מבין ראשי הממשלה שנבחרו  בקולות הימין נהג בדרך דומה. אריאל שרון, אשר קודם לבחירות הבטיח כי 'דין נצרים כדין תל אביב', שינה במהירות את טעמו ובקיץ 2005 גירש והחריב גם הוא (כמו מנחם בגין לפניו) חבל התיישבות שלם, את העיירה נצרים ואת כל היישובים הנלווים אליה בגוש קטיף.

אפשר, אם כן, להתלונן רבות על בגידת נפתלי בנט ומפלגתו בבוחרי הימין, ואולם בנט ממש לא המציא את השיטה. דומה כי הימין הישראלי 'מזמין את הבגידה הזו' ואי אפשר לתלותה רק באופיים הבעייתי של מנהיגיו. מנחם בגין היה איש ימין אידיאולוגי וישר. שמיר – אידיאולוגי ועקשן. שרון – ימין, גיבור ישראל ומיישב הארץ – ונפתלי בנט? – הוא בכלל צמח בציונות הדתית, שימש כיו"ר מועצת יש"ע – הכי ימני, הכי קרבי, ונראה הכי אידיאולוגי …

מה גורם לאדם ימני שכזה, לא רק לחלק את הארץ לערבים אלא גם לחלק להם את המדינה – ולראשונה בתולדותיה, לצרפם לקואליציה ולהשעין על קולותיהם את השלטון הישראלי. דומה כי מחלומות ממשלת ימין "על מלא מלא((ביטוי פתטי, התולה את התנהלות ממשלות הימין עד כה בכך שלא כללו רק אנשי ימין – טיעון הרחוק מאוד מהמציאות. רוב ממשלות הימין לא נשענו כלל על מפלגות שמאל.))" הקצנו לממשלות הנשענות על קולות ערביים המתנגדים למדינה היהודית – על מלא מלא((משנדמה היה כי ח"כים בימינה עשויים להצטרף לח"כ שיקלי ולסרב להצביע בעד ממשלת השמאל של בנט, הזדרזו גם חברי כנסת ערביים שאינם חברים במפלגת רע"מ של מנצור עבאס והכריזו כי תמכו מבחוץ בהקמתה של ממשלת בנט. כך מחלום ממשלת ימין 'על מלא' – הקיץ הימין אל משענת ערבית 'על מלא'..)).

 חייבים למצוא את השורש והסיבה המאלצת את ראשי הימין לשוב כל העת ולבגוד בבוחריהם.

מטרת השמאל – פירוק כל הזהויות וכל המהויות

"האם היית מעלה על דעתך לקחת את קולות השמאל שבחרו בך, על מנת להעמיד עצמך כראש ממשלה בראש מפלגות הימין?", נשאלה מירב מיכאלי בפתח אחד מאולפני התקשורת, "בוודאי שלא" – השיבה מיכאלי.

ממשלות אחדות (למעט ממשלת האחדות הראשונה שהוקמה ב-1967 באווירת החירום הביטחונית של תקופת ההמתנה) הוקמו תמיד על ידי הימין. הימין חש תמיד בצורך לקבל לגיטימציה מן השמאל. שמאל, כשהוא מקבל לידיו את השלטון, לא מעלה על דעתו לחלוק אותו עם הימין, כל עוד יש לו ברירה אחרת. (ראה הערת שוליים מס' 1)

דומה כי השמאל, ברגע שהוא מצליח לאחוז במוסרות השלטון, ממהר ליישם מדיניות סדורה של קיפול דגלי הארץ והזהות. כך ממשלת רבין והסכמי אוסלו, כך ממשלת ברק, הנסיגה מלבנון והנכונות לסגת מירושלים, כך ממשלת אולמרט שביקשה להמשיך את תוכנית ההתנתקות גם ביהודה ושומרון (תוכנית ההתכנסות) ולסגת גם מהכותל – לשמאל הישראלי הבתר אוסלואי אין עכבות. כשמגיעים לשלטון – מתחילים מיד לפרק. וכי מדוע שיהיו לו לאחר שהימין פתח את השער ומסר את כל סיני?

לא מדובר באיזו משנה סדורה, שרק ממתינה להזדמנות לצאת אל הפועל. מדובר בכוח הכבידה הבסיסי ביותר, הפועל על פי תפיסת השמאל הציוני, כוח המשולב כיום בשיטפון הפרוגרסיבי העולמי.

הרצון הציוני לנרמל את עם ישראל, להפוך אותו לעם עם זהות אזרחית שמבוססת על טריטוריה משותפת, במקום עם עם זהות דתית שמתבסס על מוצא אתני משותף – 

כלומר הרצון להפריד ככל העמים הנאורים, בין הלאומיות לאל, 

הרצון הזה משתלב כיד לכפפה עם האידיאולוגיה השמאלנית.

אנשי 'השומר' ביקשו בתחילת המאה העשרים להתחתן עם נשים ערביות כאידיאולוגיה. הם ביקשו לייצר כאן עם חדש, עם 'כנעני' עם הארץ.

מחיקת גבולות הזהות, הכוללת בתוכה את מחיקת  הגבולות הטריטוריאליים, משתלבת במאוויה הבסיסיים ביותר של הגישה השמאלנית. 

וכשמדובר ביש"ע, כלומר בטריטוריה העומסת על גבה 93% מאתרי התנ"ך ומורשתו, טריטוריה המושכת אליה כמגנט את המתנחלים המייצגים בדיוק את הגישה ההפוכה, הגישה המבססת את הזהות הנבדלת, אך טבעי הוא שהשמאל הישראלי יעשה כל שביכולתו בכדי להיפטר מהשטחים האלה ולהחריב את ההתנחלויות בכל הזדמנות שתקרא בידו.

"הסכם אוסלו לא נועד להביא שלום", אמר רון פונדק, מאדריכלי אוסלו, ב-2014 (שבועות אחדים לפני מותו) – "ההסכם נועד לייצר 'ישראליזציה' של המדינה במקום ייהוד שלה". הנה כי כן, ה'שלום' וה'ביטחון' אינם אלא קרדום לחפור בו את קברה של הזהות היהודית של מדינת ישראל.

אם בתחילת דרכו ייצג ונשען השמאל הרדיקלי הישראלי (שהוא הצוהר להבנת השמאל הרך יותר) על התפיסה הקומוניסטית והסוציאליסטית, שפירקה את הלאום והמשפחה, מתחבר כיום השמאל הישראלי אל הגלגול המודרני של התפיסה הזו, כלומר אל התפיסה הפרוגרסיבית – שבמובנים רבים היא המשכו הישיר של הקומוניזם – וממשיכה ומפרקת לא רק את הלאום והמשפחה אלא גם את הזהות המינית (שנתונה מעכשיו לבחירה) וגם את האנושית (אין הבדל בין בני האדם לבעלי החיים).

היות ועניינו של השמאל הוא פירוק כל הזהויות וכל המהויות (המעידות על קיום האל) מלאכתו קלה. הוא אינו נזקק לתוכנית מגובשת, אינו נזקק לשכנוע ההמונים ולגיוס דעת הקהל, אינו נזקק לתת דין וחשבון ואינו חש שום אחריות למעשיו. מכירים איש שמאל שביקש סליחה לאחר שהתבררו תוצאות אוסלו, ההתנתקות – או עסקת שליט?

 ברגע שהכוח הפוליטי מגיע לידיו (כפי שעתיד להתברר במהירות עם ממשלת בנט – שישמש כלי משחק ביד השמאל) ממהר השמאל לפרק את כל קונסטרוקציות הזהויות והמהויות. כל המערכות שנבנו על יסוד תפיסותיו – בתקשורת, במשפט, באקדמיה, במנגנונים הממשלתיים ובמערכת הביטחון – עומדות אז לצידו. איש לא יקים ועדת חקירה לבירור התוצאות ההרסניות של הסכמי 'אוסלו', או התוצאות ההרסניות של פשע הגירוש והחורבן של גוש קטיף. איש גם לא יפטר מפכ"ל שהפקיר את תושביה היהודיים של לוד – התקשורת לא תדרוש זאת וזה פשוט לא יקרה.

כדי לבנות את "מגדל אייפל" – כלומר את החברה והתרבות, נדרשים שנים של ניסיון מצטבר, תכנון, ניסוי וטעייה וכדומה. ואולם כדי לפרק אותו, אין צורך לא במהנדסים ולא בתכנון מוקדם. כל שנדרש הוא צבא של חיילים 'רובוטים' שכל חייהם גדלו על ברכי התרבות הפוסט-מודרנית והפרוגרסיבית, שבשם מילות קסם של 'שוויון', פמיניזם, מגדר וכדומה – משטחת את כל המגדלים ואת כל הקונסטרוקציות שהתרבות הציביליזציונית בנתה בעמל של אלפי שנים.

כל שנדרש לשמאל, כשהכח עובר לידיו, הוא לצייד את אותם 'רובוטים' שבפרקליטות, בתקשורת, בכנסת, בצבא, ובאקדמיה – במברגים – עם הוראה אחת פשוטה. בכל מקום שבו אתם מזהים קונסטרוקציה תרבותית, חפשו את הברגים ופרקו את אבני היסוד שלה. פרקו את הלאום, פרקו את המשפחה, פרקו את המין, פרקו את האנושיות. 

דוכן תפילין של חב"ד – הוא מטרה – משום שהוא מבסס את הזהות.

דגלי גאווה ושפע שטיפות מוח פרוגרסיביות בתוך תוכן של מערכות החינוך – לגיטימית, כמובן, משום שפעילות זו מפרקת זהויות.

כל 'רובוט' שכזה הוא חייל שאין לו שום צורך לא במפקד ולא בתוכנית. את הכיוון הוא מקבל בכל פעם שהוא קורא עיתון, פותח טלוויזיה או צופה בפרסומת – הוא כבר יודע איזה 'פוסט' מותר ואיזה אסור לפרסם, מה תקני ומה לא תקני, הוא משובט היטב לזהות מהויות וזהויות באשר הן – לראות בהן אויב ולפרק אותן. 

ברגע שתפס את השלטון, כל שנותר לשמאל הוא לחלק מברגים לרובוטים. מכאן ואילך ההתפרקות הכללית מתרחשת במהירות.

ומטרת הימין?

לכאורה הימין אמור לייצג מטרה הפוכה לזו של השמאל. הימין אמור לדבוק בזהותה היהודית של המדינה, לדבוק במהותה הרוחנית. לדבוק בזהות.

ואולם לימין יש בעיה. התשתית הציונית היא התשתית התואמת את מדינת כל אזרחיה – הציונות היא ה"אפליקציה' היהודית של עידן הנאורות. מדינת ישראל שהקימה הציונות, הפרידה בין הקיום האזרחי לבין תורת ישראל. אך בלי תורת ישראל לא תיתכן זהות יהודית. כלומר התנועה הלאומית החילונית של עם ישראל – זו המכונה הימין הישראלי – היא אוקסימורון.

אין דבר כזה לאומיות יהודית בלי זהות יהודית, ואין זהות יהודית בלי התורה היהודית. 

הימין הישראלי סובל מסתירה פנימית מעצם הגדרתו.

גם החילוניות הישראלית, שומרת על זהותה היהודית מתוך הדיאלקטיקה עם הדת. כלומר אני יהודי חילוני בגלל המקום שבו מרדתי…בגלל בית הכנסת שבו לעולם לא אתפלל…

לא מסובך להבין כי ביום שבו יגמרו הדתיים, תיגמר גם הזהות היהודית.

כיום למרבה הפלצות התהליך הזה מתרחש לנגד עיננו גם בהיבט הביולוגי/דמוגרפי, כאשר בעשור האחרון חלה ירידה של למעלה מ-60% בחתונות (הדתיות והאזרחיות כאחד) בקרב צעירים שאינם דתיים. מדובר בשואה שקטה שמחסלת במהירות את הילודה בקרב הציבור החילוני בישראל. 

אין לאומיות יהודית בלי הדת, ומכיוון שהימין הישראלי הוא ידה הימנית של הציונות, כל שנותר לו באמת הוא לאומיות ריקה מתוכן – כלומר פסאודו פאשיזם רך שכזה, ואכן, ז'בוטינסקי שחזר סממנים פשיסטיים שקודם למלחמת העולם נראו כלגיטימיים. 

ואולם לאחר המלחמה סממני הלאומיות העובדת את עצמה הפכו למוקצה מחמת מיאוס והימין נותר ללא כל אידיאולוגיה.

כך, בוואקום שנוצר, הפך הימין הישראלי לביתם של המסורתיים בישראל. ליכודניק כידוע – הוא אחד שמסתובב עם כיפה בכיס. 

המסורתיות/שמרנות הזו – היא כמובן עניין חיובי בהחלט והיות הליכוד אבן שואבת לציבור הזה – היא סוד כוחו.

ואולם מדובר בכח סוציולוגי, לא בכח אידיאולוגי. מדובר בעוצמה של מנדטים, אך לא בעוצמה שיכולה להתרגם למשנה סדורה, הנותנת מענה לאתגרי התקופה.

לכן כשמגיעים מנהיגי הליכוד אל כס ההנהגה, הם מוצאים עצמם ללא מפת דרכים וברירת המחדל ותוכנית הפעולה האחת והיחידה העומדת לרשותם – היא תוכניתו של השמאל.

מנהיגי הימין חוזרים ומשמיעים סיסמאות חסרות בסיס על נאמנות לארץ ישראל, ועל יד קשה עם אויביה מבית ומחוץ. אך אין להם את התשתית הרעיונית שמאפשרת לממש את ההבטחות הללו. הימין האידיאולוגי מבקש לשמר את הזהות הישראלית ציונית שלו בלי המחויבות לזהות היהודית שלו.

זהו שקר שהציבור הימני מבקש כל העת שמנהיגיו ישקרו לו כאילו יש באפשרותם לספק את האוקסימורון הזה – כלומר לאומיות יהודית שאינה נשענת על תורת ישראל.

 וכשהציבור הימני רוצה שישקרו לו – תמיד ימצא הפוליטיקאי שיספק את את הסחורה.

הציבור הימני והדתי לאומי המפגין עכשיו מול ביתו של בנט, אינו יכול לבוא בטענות אלא כלפי עצמו. בנט סיפק שפע של סיבות בכדי להבין לאן עתיד הוא לקחת את האשראי הבלתי מוגבל שקיבל מבוחריו. ואולם הבוחר הדתי לאומי רצה שישקרו לו. בנט רק סיפק את הסחורה.

מהי מפת הדרכים האלטרנטיבית לימין ולשמאל כאחד

בשלב הנוכחי מתחילות הציונות והמדינה היהודית המפוארת שהקימה, לקרוס אל תוך עצמן. ישראל, כמו גוליבר שנלקח בשבי הגמדים, הפכה לכלי משחק ביד הקיקיוניים שבאויביה. כשחילקנו את הארץ עם מדינות ערב, הבטחנו מלחמה בלתי פוסקת בגבולות. כשלאחרונה החלטנו לחלוק עם הערבים גם את הממשלה והריבונות במדינה – קיבלנו גם מלחמה פנימית. למעשה, בלי שהבנו זאת, פרצה בארצנו מלחמת העצמאות השנייה, מלחמה שעד כה חווינו רק את הסבב הראשון והקל שלה.

כדי לצאת מן המערבולת ההרסנית הזו, נדרשת מהפכה תודעתית. נדרשת הנהגה לאומית הפועלת מתוך תודעה יהודית שלמה – כזו שאינה מתכחשת לזהות ולכן משיבה את הגדרת המדינה המקורית על כנה – הווה אומר, מדינה יהודית. נקודה. לא מדינה יהודית ו… (בדיוק כפי שלא ניתן לקדש אישה לי ולשכן). מדינת ישראל היא מדינה יהודית שמשטרה הוא משטר דמוקרטי. אך בכל מקום שבו נוצרת סתירה בין השניים – הדמוקרטיה נסוגה מפני אתוס היסוד היהודי. המדינה היהודית היא המטרה, והדמוקרטיה היא הכלי להגשמתה. הכלי אינו מתחרה בשום אופן במטרה.

נדרשת מנהיגות יהודית שפועלת מתוך תודעה יהודית שלמה ולכן פועלת להשבת הר הבית לריבונות ישראלית מלאה, ללא שום שותפות נוספת. נדרשת הנהגה שמחזירה את עזה לריבונות ישראלית, לא בדיעבד – כי אין לנו ברירה – אלא לכתחילה, פשוט משום שעזה היא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל, מההיסטוריה ומהזהות שלנו.

נדרשת מנהיגות יהודית, שתחזיר לעם ישראל את יסוד החירות שנשלל ממנו. מנהיגות שתקים ממשלה קטנה ויעילה ותתערב כמה שפחות בחייו של האזרח.

מנהיגות יהודית שתכבד את קדושת הרכוש הפרטי והשוק החופשי.

מנהיגות שתשיב את הארץ לבעליה – כלומר תחלקה לכל היהודים.

מדובר בשינוי תודעתי יהודי שיוסיף את קומת הזהות על פני הקומה הריבונית שיצרה הציונות.

אם היישוב הישן והעליה הראשונה – היו (ברובם הגדול) אנשי תורה שבנו את הארץ.

ואם העליות שהגיעו עד שנות החמישים, היו ברובן עליות חילוניות שבנו את המדינה.

הרי שעכשיו נדרשת המנהיגות שתחבר בין ההפכים ותייצר את הסינרגיה ביניהם. 

בלי מנהיגות שכזו הולך הבניין, של הארץ ושל המדינה ומתפורר. הנגב המשולש, הגליל והערים המעורבות כבר נכבשו במידה רבה. צעירי ישראל איבדו עניין, מתעניינים בדרכון פורטוגלי והפסיקו להתחתן. אויבי ישראל לוטשים עיניים וממתינים לשעת כושר (ראה ראיון הפודקאסט המטלטל עם האלוף יצחק בריק).

בלי מנהיגות שכזו, ימשיך הציבור הלאומי להצביע ימין, לקבל שמאל ולראות בהמשך התדרדרותה המהירה של המדינה.

אך עם ישראל הוא עם הנצח. מנהיגות לאומית מן הסוג החדש הזה, קום תקום במהרה.

או אז יתברר לכל שוחרי רעתנו כי:

"הן עם כלביא יקום" – עמנו – "ובגויים לא יתחשב"