מופז יוצא לקרב - ישראל מחר
הכרזותעלינו באתר חדש! במידה ויש שאלות או תקלות מוזמנים ליצור איתנו קשרליצירת קשר
י״ז באדר ב׳ ה׳תשפ״ד | 27/03/2024
מופז יוצא לקרב

ריח הפריימריס הקרבים ב “קדימה” – הפך פתאום את ראשי מפלגת השחיתות הזו לניצים שבניצים. כולם מריחים את התפקחותו של הציבור ונטייתו החזקה ימינה. כולם מנסים להצטייר פתאום כבריונים של השכונה. וכרגיל במקומותינו, לפוליטיקאים הישראלים אין שום עקבות ושום אחריות לאומית כשמדובר בקריירה האישית. המסוכן והנלעג שבכולם – שאול מופז. בתוך פחות משבוע הספיק מופז להפציץ את הכור האיראני ולצאת למבצע רחב היקף בעזה. נלעג – משום שקשה לדמיין מנהיג רופס יותר משאול מופז. מסוכן – משום שלמופז רקורד ביטחוני עשיר. מישהו עוד עלול להתייחס אליו ברצינות. למי ששכח נזכיר כי שרון הצניח את מופז לליכוד כבובת סמרטוטים עושת דברו. הסתבר ששרון ידע היטב את מי הוא מציב לידו. מופז היה חותמת גומי לכל המהלכים המסוכנים ביותר לביטחון ישראל שיזם שרון. מעולם – אבל מעולם! לא העלה מופז כלל על דעתו לסכן במילמטר את מעמדו בממשלה בכדי לעמוד על עקרונות הביטחון שדגל בהם. למופז – כשר הביטחון של ממשלת הגירוש, יש את האחריות הגדולה ביותר (מלבד שרון) לכך שאשקלון מופגזת כיום בטילי גראד. האיש הזה הוא האחרון שיש לו זכות לפתוח את פיו בנושאי ביטחון בכלל, וזכות מוסרית לדבר על חזרה לעזה – בפרט.

גנרלים מחוץ לצבא

מדובר כבר בתופעה שהגיע הזמן לחקור אותה. קצינים בכירים שידעו לגלות אומץ ומנהיגות בשדה הקרב, מתגלים בשדה המערכה האזרחית כפחדנים ומוגי לב חסרי עמוד שדרה מינימאלי. הגנראל שהיה כנראה הקשוח והמוצלח ביותר במאה העשרים, כובש ברלין – מארשל ז’וקוב הסובייטי האגדי, פרץ בבכי כשקיבל נזיפה מסטאלין…
כמובן שחייבים לסייג אמירה זו ולהוסיף כי בוודאי קיימים לא מעט גנרלים יוצאים מכלל זה. אבל כבר מזמן לא מדובר במקרה בודד. אריאל שרון הוא אולי הדוגמה המקומית הבולטת ביותר. כל הערכים בהם האמין האיש התנדפו ואינם בתוככי הזירה המדינית. כל העוצמה המנהיגותית של האיש כוונה בערוב ימיו נגד החלשים. כשזיהה שרון את הכוחות החזקים בזירה האזרחית, העמיד עצמו ככלי ריק לשירותם של אדוני הארץ. שרון נחזה כמנהיג – אך האמת היא שהיה ההיפך הגמור מכך. הוא היה עבד נרצע ליואל מרקוס ואמנון אברמוביץ’. למי שיחקור את תופעת עליבות הגנרלים, מוצע לבדוק את תופעת סולם הדרגות. כלומר מי שמתחתי חייב לפעול על פי פקודתי – פשוט משום שאני נמצא בתפקיד, ולכן גם עלי לציית מתוך התרפסות מוחלטת למי שמעלי. ייתכן שדווקא ההירארכיה הצבאית הקשוחה היא זו שהופכת אנשים אמיצים בשדה הקרב, לרכיכות במערכה בה צריכה לבוא לידי ביטוי עוצמת רעיונותיך – לא עוצמת דרגותיך. כך או אחרת, שרון כרגע מונח בין שמים וארץ ואינו גורם יותר נזק. הגנרל המסוכן הבא הוא שאול מופז.
בשונה משרון מופז אף לא ניסה מעולם לממש כוון אידאולוגי כל שהו. ססמת “אחרי” של מח”ט הצנחנים ורמטכ”ל צה”ל, הפכה ל ” אני לא פראייר שלכם” כשהפך לשר הביטחון של שרון. קשה לשכוח את מכתב ה”נאמנות” ששלח מופז למתפקדי הליכוד ערב הפריימריס לראשות המפלגה. אני ליכודניק מבטן ומלידה – הסביר מופז למתפקדים, לעולם לא אעזוב את המפלגה. אלא שבין משלוח המכתב לבין קבלתו על ידי המתפקדים, התפרסם סקר שבו הח”מ גובר על שאול מופז. כשפתחו הליכודניקים את מכתב הנאמנות של שר הביטחון המהולל שלהם, הוא כבר היה ב’קדימה’.
סיפור המכתב מעלה חיוך של רחמים על שפתותינו. אולם כשטיפוס רופס שכזה, תופס את משרת שר הביטחון ומתוך שיקולי פריימריס משמיע לפתע קולות של בריון בזירה הבין-לאומית, כבר אין לנו שום סיבה לחייך – כאן מדובר בחיים ומוות . שאול מופז עלול לדחוף את צה”ל למלחמה עקרה בעזה כדי לנצח בפריימריס. יש לכם ילדים בצבא? שאלו את עצמכם אם אתם מוכנים לסכנם כדי להגביר את סיכוייו של מופז לזכות בפריימריס ב’קדימה’, או את סיכוייו של גנרל דומה אחר – אהוד ברק – במפלגת העבודה.
עד שהחלו רוחות הבחירות לנשב, מדיניות הגנרלים הללו היתה אך ורק זהירות ופאסיוויות. פתאום השריפים הללו יורים לכל עבר – הגיע הזמן לתפוס מחסה…

אפי איתם

על רקע העליבות ותרועות המלחמה של הגנרלים הפוליטיים, בלטה השבוע האמירה חשובה מאוד מפיו של אפי איתם. איתם שמבחינה יכולת צבאית עולה על כולם, הביע התנגדות ליציאה למבצע צבאי בעזה. את התנגדותו נימק איתם בכך שלראש ממשלה מושחת אין את הקרדיט המוסרי ליציאה שכזו. בנוסף לכך – הסביר איתם – אסור לצאת לעזה מתוך מטרה למוסרה לאבו מאזן. אי אפשר להגזים בחשיבות דבריו של איתם. משמעותם היא כי יכולת הביקורת והחשיבה העצמית כלפי מערכות השלטון ובראשם צה”ל – יכולת זו מתחילה לחדור את הציפוי הכתום, העבה והאטום ביותר של הממסדים הציוניים דתיים. אם כך מתבטא אדם זהיר כאפי איתם, ברור הוא שהדבר משקף הלך רוח שכבר מזמן כבש את רוב מעגלי הכיפות הסרוגות.
ולצד התשבחות לאיתם – הערה.
השחיתות של אולמרט אינה הסיבה השומטת את הלגיטימציה שלו להוביל את צה”ל לעזה. מה שמונע ממנו את הלגיטימציה הוא מעורבותו הישירה בגירוש היהודים מגוש קטיף. יש לנו לא מעט דוגמאות למנהיגים מושחתים שהלכנו אחריהם למלחמות צודקות. משה דיין היה ידוע כמושחת קודם שמונה לשר ביטחון בממשלת אשכול ערב מלחמת ששת הימים. הוא היה נואף וגנב עתיקות בלתי נלאה. כלל לא ברור מה היתה התרומה הממשית שלו למלחמה. אולם מינויו נתן זריקת עידוד מוראלית רבת משמעות – לציבור כולו וככזה וודאי שהמינוי היה ראוי. מה שקובע את הלגטימיות של ההחלטה על יציאה למלחמה הוא בראש וראשונה מטרתה. יש מטרות שאינן לגטימיות ואיתם ציין אחת מהן (כיבוש הרצועה על מנת למוסרה לאבו מאזן). אך בנוסף לכך יש את הרקורד של המנהיג. למנהיג שהוציא את צהל מעזה (כנגד כל האזהרות) אין לגיטימציה להחזיר את הבנים לשם.
עד כמה אבסורדית תהיה כניסת צה”ל לעזה כשבראש הכוחות צועדים חיילי העילית שגורשו מביתם, בעוד בניהם של אולמרט, העיתונאים, ושאר חברי הברנז’ה שהביאה לגירוש האומלל ההוא – אינם נוטים למקם עצמם במשימות הללו.
כמובן שאמירה זו תזכה מיד בחרפות וגידופים כאמירה הפוגעת בדמוקרטיה. משום מה שלל ארגוני הסירוב שהקים השמאל בעשורים האחרונים, זכו ללגיטימציה מלאה ו”ביצרו” את הדמוקרטיה. מזוז הודיע כי הוא “מגלה הבנה” לסרבנים, איש לא ראה בהם סכנה לדמוקרטיה כל עוד נשא הסירוב אופי שמאלני. הגירוש והבריחה מעזה הן תוצאה של השתלטות העשירון ה”נאור” על הדמוקרטיה הישראלית. מתיחת קו אדום וברור המכפיף את ציות האזרח למוסריותה של הפקודה ונותניה, תציל לא רק מאות הרוגים פוטנציאליים, אלא גם – ובאופן הפשוט ביותר – את הדמוקרטיה.

שתף את הפוסט:
הפוסט הבא

השאר תגובה