מחשבות בסוכת תשסח

הקבוצה מביטה בי. השוטר מביט בקבוצה ושומר הווקף מביט בכולנו. ההסברים צריכים להינתן כאילו מדובר בקבוצת תיירים. כתיירים הכל מותר – כיהודים הכל אסור. ובכן מצאנו לעצמנו כל מני משחקים שכאלה. כאן עמדו הכהנים – נסביר בארשת אקדמית קרירה ומנוכרת – הם היו נושאים כפיהם אל העם – הנה בצורה הזו – מישהו (רצוי כהן…) מוכן לבוא ולהדגים? איך הם היו אומרים? יברכך ה’ ויישמרך – הוםם מעניין מאוד – עמוד רגע שנצלם…
מישהו הצליח להנתק לרגע מהקבוצה ולהשתחוות אפיים ארצה בפישוט ידיים ורגליים. אחר הצליח להבריח עלה של לולב, מקופל בכיס החולצה, דוגמית של הדס וערבה – ואפילו אתרוג בכיס פנימי. בשורות האחוריות מסוככים אחד על השני – ארבעת המינים עוברים מיד ליד- כלומר מגב לגב… איזו התרגשות – קיימנו מצוות נטילת לולב דאורייתא . מי שייתפס לא יישלח לסיביר, הוא סתם יוטרד ויושפל ולא יוכל להיכנס יותר להר – אבל עקרונית זו בדיוק אותה רדיפה. מה בעצם קורה כאן? מה זו ההצגה הזו? יש כאן כמה וכמה רובדים של שקר, ובכדי להבין את הסיטואציה הסוריאליסטית הזו צריך לקלף אותם אחד אחר השני. לכאורה – התרבות השלטת כאן היא תרבות המערב. שהרי בחסות התרבות הזו אנו יכולים להכנס ולהסתובב “חופשי” בהר הבית. הכל במסגרת חופש הפולחן והשוויון הקדוש. אבל באמת תרבות המערב מתגלה כאן בעליבותה הגדולה. כי ברור שמה שבאמת מתרחש כאן הוא הכל חוץ משויון. אין כאן – לא שוויון בין בני אדם ולא שויון בפני החוק. תרבות המערב אינה התרבות השלטת כאן אלא מן ציפוי דק שמכסה על ההתמודדות האמיתית בין היהדות לאסלם – התמודדות על הובלת הבשורה האוניברסלית, שכמובן תצא מציון – את זה כל העולם המונותאיסטי מבין, השאלה היא רק האם דבר ה’ יצא מציון או שדבר אללא הוא שיצא מירושלים. על העיר ועל ההר אין מחלוקת.

בינתיים ידו של האסלם על העליונה. היהודים הפכו לישראלים – התכחשו, בגדו בהר, ובשורת המוסלמים יוצאת מציון ומכה בעולם כולו. כשרבין ונתניהו – כלומר כל חלקי הריבונות היהודית בארץ ישראל – אימצו אל קרבם את יו”ר הארגון לשחרור פלסטין (כולה) מהיהודים (כולם), נגזר דינם של מגדלי התאומים – קודם לכן, לא היה מחבל מוסלמי מתאבד בעולם.

שאריות כוחה של תרבות המערב עודנה מחזיקה בקליפה החיצונית של ההגמוניה העולמית. הטכנולוגיה, הארגון החברתי והצבאי, מציאות הטוב והרע הפותחת שער לאבחנה בין אמת ושקר ומאפשרת הפקת לקחים והתקדמות, קפיטליזם וזכויות אדם. כל אלה יצרו עצמה תרבותית שלמזרח הקרוב – המוסלמי, והרחוק – האלילי, לא היה שום סיכוי נגדה. גם הסוציאליזם האתאיסטי קרס מול עוצמת חירות האדם המערבי הנסמך על האל כפי שנכתב בפירוש על הדולר שלו.

אך כל זה מתפורר במהירות לעיננו – כמו התאומים, קורס אל תוך עצמו. את האבחנה בין טוב לרע החליף הפוסט מודרניזם, את החירות – שיעבוד ניהליסטי, הקפיטליזם איבד את מוסרות העידון והריסון התרבותי ובמקום לשחרר את האדם שיעבד אותו והפך את ההמונים – עניים ועשירים כאחד – לעבדי השיטה. אמנם לא בגולאגים אלא בכלובי זהב- אבל עבדים ומיואשים יותר מאי פעם. לא שבת ולא חול, לא שעות עבודה ולא שעות מנוחה, לא זמן למשפחה ולא זמן לתרבות – הכל קניון, הכל זורם אל תוך בור הצריכה שאין לו תחתית – האויר, המים, הנפט, העצים –חירות האדם, הכל נשאב ומתכלא ומזדהם. יסודות מגדל בבל המערבי הולכים ומתפוררים.
הקפיטליזם החדש, זה שאין לו אלוהים – מצא עצמו, כך מסתבר, מתאים הרבה יותר למזרח האלילי. העמלניות חסרת הפשר, המשמעת, תרבות השיעבוד, המעגליות האלילית חסרת המוצא והייעוד – פתאום מתברר שתיאוריות הקפיטליזם והדמוקרטיה הנדרשים זה לזה – אינן מחזיקות מים. להיפך – הקפיטליזם שאין לו אלוהים, מסתדר הרבה יותר טוב במזרח הרחוק, בסין האלילית, הרודנית – זו ששיעבוד האדם אצלה הוא עניין לכתחילי. שם – בארצות בהן תיאסר בגין לעיסת מסטיק בשטח ציבורי, ואם תיתפס כמאיים על המשטר ייכרתו איבריך ויימכרו בעודך בחיים (לבתי חולים במערב כמובן), בארצות כאלה פורח הקפיטליזם החדש. היסוד האמוני החרות על הדולר – הפך אות מתה ולכן גם הדולר גוסס. “באלוהים אנו” – כבר לא – “בוטחים”. כולם בורחים מן השטרות הירקרקים עם דיוקנאות האבות המייסדים אנשי החירות והאמונה. המלך החדש הוא ה’יואן’ האדמדם עם דיוקן רוצח ההמונים הגדול בהסטוריה.

אבל המזרח הרחוק אינו כובש את העולם. הוא אלילי ולכן השיעבוד הוא לחם חוקו. “שם ה’ חרות על הלוחות”. האלילות דבר אין לה עם החירות, ולכן חובר חובר המזרח לקומוניזם, או תומך בעריצויות המוסלמיות נגד ההגמוניה האמריקנית וכמובן נגד ישראל. לצאת בעצמו ולכבוש את העולם – לעת עתה המזרח הרחוק איננו מסוגל. אינני לא יודע להסביר למה זה כך, שהרי המזרח הרחוק חזק הרבה יותר מהאיסלם הנחשל, אבל העובדה היא שמאז האופנסיבה היפאנית בשנות השלושים של המאה הקודמת – לא מתגלה שם חשק לכבוש את ההגמוניה העולמית. השחקניות היחידות במגרש הזה הנן כיום התרבויות המונותיאיסטיות ובפועל כמובן – האסלם. המערב הנוצרי הקורס אל תוך עצמו יוצר וואקום ופיתוי שאינו ניתן לכיבוש. הוא פשוט מזמין את האסלם לבוא ולרשת את הבכורה. הניהליזם המערבי חש בצדק נחיתות רבה מול האמונה המוסלמית הנחושה באל. הוא משתדל לרצותה במה שיש לו. חירות – זכויות – כסף – כבוד, אך הכל כמובן ללא הועיל – המוסלמים נלחמים בכפירה באל, ודין הכופרים להתאסלם – או להישרף ולהיטחן עד דק – עד לגראונד זירו. לישראלים החדשים – סרח עודף שנתלה על תרבות המערב, אין כמובן סיכוי מול האופנסיבה המוסלמית, ואילו היהודים – כבר אלפיים שנה הם מחוץ למשחק ובשונה מהישראלים הם גם לא מנסים להיכנס אליו.

למוסלמים יש זמן. החיפזון מהשטן. בינתיים הקליפה שנותרה מתרבות המערב משרתת אותנו. השוטר הישראלי הוא כאילו הריבון – בפועל הוא עושה דברי – תראה תראה – הבחור ההוא שם התפלל – תוציא אותו! ומיד ייגרר החוצה נציג התרבות השלישית – השפלה – על ידי אחיו המבולבל במדים הכחולים.

כשחרב המקדש – התכווצה התרבות היהודית והפכה לדת. מול תרבות האסלם ותרבות המערב מבוססת הנצרות – כבר לא מתייצבת באמת אופציה שלישית. היהודים קיפלו את תרבותם, צררו אותה במטפחת דתית, העמיסו על שכמם ויצאו לגלות. גם כך השפיעו רוב טובה על עולם ומלואו אך על בשורה תרבותית עולמית, נותרו מתחרות שתי בנותיה השוררות של היהדות. והנה מגלגל בורא עולם את העם העתיק בחזרה אל מולדתו ואף כופה עליו הר (הבית) כגיגית. אך הבנים ששבו – או לייתר דיוק הכוחות המדיניים שלהם – לא שבו בכדי לפתוח את צרור היהדות ולסדרו מחדש בבית הלאומי. לא ולא – הנהגה המדינית אימצה אל קרבה את תרבות המערב. כל כוונתה היתה לפתור את “בעיית היהודים” באמצעות הפטנט החדש של מדינת לאום, מן משלט קדומני של התרבות המערבית – בארץ ישראל.

אין כאומה הערבית אנשים כנים ומודים על האמת. הם יודעים היטב שההר שייך ליהודים. אילו ביקשו היהודים להקים שוב את מקדשם ולבשר את בשורת החירות ותיקון העולם במלכות האל – היו המוסלמים (והנוצרים) נחלצים מיד לסייע, להיות חלק מגאולת העולם שכולם יודעים בסתר ליבם שצפונה היא בקרב העם היהודי ואיש אינו רוצה לפספס את הרכבת. אבל מנהיגות היהודים המדינית ברחה מן היהדות אל הלאום בלבד, ומנהיגות היהודים הרבנית ברחה מן היהדות אל הדת בלבד– על אלה כעל אלה מאיים ההר העלול לפתוח את הצרור היהדות החתום ולהשיבנו אל עצמנו, אל תרבות חיים שלמה ותוססת המאירה את העולם כולו באור חדש. נוצר מן שיתוף פעולה מוזר – אילו חצבו מוסלמים באבני הכותל – היה העולמות הדתיים והחילוניים כאחד – מוסרים את נפשם על העניין. אך חציבת תעלה באורך של חצי קילומטר, דרך חומות בית המקדש, לא מזיזה לאיש – חוץ מכמה תימהוניים שמשפילים עצמם ונוטלים לולב בהיחבא תחת אינם הפקוחה של שועלי הווקף.

ובכל זאת – תרבות הבית השלישי הולכת וקורמת עור וגידים. בחבלי המולדת התנכיים שהפיל עלינו הבורא בששה ימים של ניסים, החלו להתיישב אנשים דתיים. דרך ארץ ישראל, החלה שוב הדת להתחבר אל ההסטוריה ואיימה לשוב אט אט ולהפוך את היהדות לתרבות חיה. אם היתה הציונות תנועת שחרור לאומית יהודית במסגרת תרבות המערב, הרי ששורש מפעל ההתנחלות היה במובן זה מפעל אנטי ציוני מובהק. לכן הוא עורר עליו את חמתם של המתנחלים הישנים – אלו שבאו לעובדה ולשומרה בכדי להקים כאן עם “בריא”, עם “נורמלי”, עם “חדש”, עם ציוני במקום העם היהודי. הכל כמובן במרכאות כי עם לא בורח מעצמו בקלות שכזו ובסופו של דבר היסוד היהודי תמיד יגבר – אחרי 100 שנות ציונות מגדירים עצמם הרוב הגדול של העם היושב בציון – ‘יהודים’ קודם ל’ישראלים’. זו אמנם לא התוצאה בקרב האליטות ובקרב שופט הבג”ץ – אבל היהדות חזקה מכולנו. בכל אופן – דווקא מקרב אלו שהמתנחלים הראשונים ניסו כמיטב יכולתם לחקות – כלומר הקיבוצניקים, ממשיכי הפלמ”חניקים – דווקא משם נבעה השנאה וההתנגדות הקשה ביותר. המתנחלים לא יכלו (ולשבחם יאמר שגם לא ניסו) להסתיר את המתח המשיחי שנלווה למפעלם. המשיחיות ה”נוראית” הזו – כלומר הרצון להתקדם לקראת תודעה יהודית אותנטית – מערערת את כל יסודות השיטה, שבאה להקים עולם חדש על חורבות העולם הישן במקום על יסודותיו. כמה אירונית היא העובדה ששתי השיטות – גם זו המקימה חדש על חורבות הישן, וגם זו המקימה חדש על יסודות הישן – נתיישמו על גבי אותו מרחב – מרחב ההתיישבות בארץ ישראל.

איכשהו המגמות הסותרות הללו נגררו יחדיו עד לשבר ההתנתקות ויש מי שאפילו לאחריו מנסה להתעלם מהצורך להתמודד ביושר עם הסתירה שביניהן. רובנו בעצם…
אבות ההתנחלות בחרו לטשטש עד כמה שניתן את המנוע המשיחי שלהם ולהדגיש את הצדדים המשותפים להם ולציונות – קרי ההתיישבות והביטחון. זה כמובן לא עזר ובסופו של דבר הוכיחה הציונות הישנה כי היא יודעת לעמוד על נפשה בפני המגמות החדשות גם כשמסתתמות כל טענות הביטחון והשלום. “גרשנו אתכם פשוט כדי ללמד אתכם לקח” – הסביר יאיר לפיד.

האם מישהו למד?
עדיין מסבירים לנו כי עלינו “להתכנס” מיהודה ושומרון מירושלים ומהר הבית, בשל הבעיה הדמוגרפית כביכול. ועדיין בורחים אנו מלהודות בפה מלא – כי לא דמוגרפיה ולא שלום, לא ביטחון ולא זכויות אדם הם הבעיה, כי אם אותה מלחמת חורמה שבין הישראלי ליהודי, בין העולם החדש שבה להחריב את הישן עד היסוד – לבין האלטרנטיבה היהודית המבקשת להתקדם על גבו.

לכאורה הפתרון לבעיה הערבית שמעבר לקו הירוק (והיא פחותה בעוצמתה מן הבעיה הערבית שבתוך גבולות המדינה) פשוט מאוד. עידוד חיובי של ההגירה הערבית מארץ ישראל, ועידוד ההגירה היהודית לתוכה. זה נשמע אולי כטיוח במילים יפות של רעיונות הטרנספר למיניהם – אך מתברר שכיום המצב שונה באופן יסודי מן המצב בתקופות בהן הועלו על ידי הרב כהנא זצ”ל ורחבעם זאבי (שניהם הי”ד…). ההבדל הראשון הוא שכיום – כתוצאה מתהליכי אוסלו, מתחוללת הגירה ערבית משטחי יש”ע. הם רוצים לברוח משלטון הכנופיות שכפתה עליהם מדינת ישראל הנאורה והליברלית. אפילו הצווים הדתיים שמוציאים כוהני הדת בכדי לעצור את התהליך אינם עוזרים. הטרור ברחובות מחד – והמידע החופשי והמפתה הזורם דרך האינטרנט מהעולם החיצון עושים את שלהם. היעדים המבוקשים הם מדינות הנפט במפרץ וכמובן – קנדה. על פי נתוני אוניברסיטת ביר-זית – למעלה מ60% מהצעירים רוצים לעזוב. נתוני האמת – חריפים מן הסתם הרבה יותר. בדיעבד ייתכן ויוסי בילין צדק – ערפאת לא היה הבעיה אלא הפתרון…
הנתון השני המבדיל בין אז להיום הוא – שהיום אנו מסוגלים להשקיע כחצי מליון דולר (!) בכל משפחה ערבית שתצטרף לגלי ההגירה של מליוני המוסלמים למערב. חלק בתשלום ממש, וחלק בסיוע במציאת מקומות אלטרנטיביים ובתהליך ההגירה. כמה מתוך עשרות מליוני המהגרים המוסלמים שהציפו את המערב בעשור האחרון, הגיעו ליעדם עם רבע מליון דולאר בכיס?

מה השתגענו – מאיפה יבוא הכסף? אין לנו בעיות משלנו? ובכן אנו מוציאים אותו ממילא בכדי להגדיל את הבעיה במקום בכדי לפותרה.

כתגובה למפעל ההתנחלות, בחרה הציונות הישנה להתמודד עם הבעיה הערבית בדרך של חורבן הישובים היהודיים והתנתקות מחבלי ארץ התנ”ך. זכות הראשונים המעשית למימוש הדרך הזו שמורה למנחם בגין בקמפ-דיויד וליד ימינו דאז – שר הביטחון אריאל שרון. דרך זו קיבלה תאוצה רבה בהסכמי אוסלו שנסמכו על עקרונות ותקדימי קמפ דיויד. מחיר הדמים היה נורא – אך איש לא ניסה ברצינות לכמת את העלויות הכספיות של המהלכים הללו. הסכמי אוסלו – עלו למדינת ישראל בעשור האחרון, כמאה וחמישים מליארד דולר (!) וסביר להניח שבעשור הבא המחיר עוד יעלה. יסלחו לי הקוראים על הטרחנות – אך מול אמירה שכזו חייבים להעמיד תחשיב כל שהו – (אפשר בהחלט לדלג ולעבור לקטע הבא) – ובכן כך:

התחשיב יכלול את:
הכפלת כוחות הבט”ש ביש”ע לפחות פי 10. מה שעשו שתי פלוגות מג”ב קודם לאוסלו, עושה היום אוגדה.
הוצאות ארגוניות – מנהלות תאום, מפגשים בכל העולם, מלונות, קוקטילים ושאר שחיתויות.
עשרות אלפי מאבטחים בכל בית קפה, תחנות אוטובוסים, רכבות וכו’.
ביטוח לאומי ותשלומים שונים ליותר מ1000 משפחות חללי אוסלו. בעשור שקדם לאוסלו מספר הנרצחים עמד על 41. במלאת עשר שנים להסכם עמד מס’ הנרצחים על 945 – יותר מפי עשרים!
ביטוח לאומי ותשלומים שונים לעשרות אלפי הפצועים.
פיצוי נזקי רכוש מפגיעת אבנים, בקבוקי תבערה, עלות האוטובוסים המפוצצים.
עלויות הכספים המועברים באופן קבוע ל”רשות הפלסטינית”.
עלויות החשמל, המים, הטלפון, ותשתיות נוספות המועברות ל”פלסטינים” ללא הקפדה יתרה על תשלום.
עלויות המים המועברים באופן קבוע לירדן.
הוצאות הפגיעה בתיירות, גנבות חקלאיות, גנבות רכב, הצתת יערות וכו’
גדר ההפרדה
ה”התנתקות”
מלחמת שלום ההתכנסות, זו המכונה מלחמת לבנון השניה.
מיגון גגות בדרום, פיצויים לנפגעי הטילים בצפון, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים.
שונות

הנתונים רובם מעורפלים , אולם העלויות החד פעמיות והשוטפות של סעיפי ה”התנתקות”, “גדר ההפרדה”, והאבטחה האזרחית בעשור האחרון , עוברות כנראה לבדן את הסכום המבהיל של 88.9 מליארד דולר – על פי החשבון הבא:

אם נניח שרק 50,000 בתי עסק תחנות אוטובוס וכדומה, נאלצים להעסיק מאבטח בעלות שכר ציוד והוצאות של כ 8000 ₪ בחודש, הרי שאנו מדברים על כ48 מליארד ₪ בכל עשר שנים.

גדר ההפרדה היא בכלל סיפור מטורף. עלות כל קילומטר מוערכת כיום בכשמונה מליון ש”ח. ויש לנו כ 750 קילומטרים כאלה. כלומר מדובר בהוצאה ישירה של כ ששה מליארד ₪. אבל זה הכסף הקטן… את הגדר צריך לתחזק, וצריך להקים עבורה מערך צבאי שלם שפועל סביבה, בעלות שנתית של לפחות עוד מליון ₪ לקילומטר. הרמטכ”ל לשעבר בוגי יעלון הודה שיש לו דרכים יעילות וזולות יותר למנוע את הטרור. את מניעת הטרור עושים השב”כ והחיילים שבתוך השטח, כלומר מדובר באקט פוליטי של קביעת קו הגבול, הנעשה במעטה בטחוני. המפלצת המזיקה והמכוערת הזו שממילא תפורק לבסוף – תעלה לנו בעשור הראשון (קבוע +שוטף) כ: 13.5 מליארד ₪.

ראוי לציין כי עלות ההתנתקות הוערכה בתחילה ב4.5 מליארד ₪, תוך שנה הודיע מבקר המדינה כי העלות טיפסה ל 9 מליארד, ובתחשיבי אמת שנערכו על ידי הכלכלן נחום טביומי – כבר טיפסו העלויות ל 27.4 מליארד ₪.

הוסף לכך את הוצאות הביטחון השוטף ביש”ע, את המלחמה האחרונה שהיא תולדה ישירה של בריחות אוסלו, והסעיפים האחרים שהוזכרו, וכפי הנראה אנו מדברים על סדרי גודל של לפחות מאה וחמישים מליארד דולר בכל עשור. כלומר ישראל משלמת כל שנה כ10% מהתוצר שלה – בעבור החלום של השמאל. אגב – ההגיון של אוסלו מחייב כיום אחת מהשתים: או הגבהת הגדר לגובה שיוט טילי הקסאם, או מיגון כל גגות המדינה – מה שמבטיח שההוצאות רק יעלו.

ביהודה ושומרון נותרו כיום על פי נתוני האמת של יורם אטינגר וצוות הדמוגרפים שלו – 1.4 מליון ערבים (המכונים פלסטינים). מדובר לכל היותר ב250,000 משפחות (כנראה פחות). מאה וחמישים מליארד המחולקים ל מאתים וחמישים אלף משפחות נותנים 600,000 דולר לכל משפחה.
אנו מוציאים עם כן באופן שוטף, בכל עשור, בגין תפיסת המציאות המתנתקת – סכום המספיק לפיצוי של כ חצי מליון דולר (!) לכל משפחה ערבית ביש”ע שתמצא את עתידה במקום אחר.

עד כאן התחשיב, שכאמור ניתן היה לדלג עליו, כי הוא לחלוטין לא רלוונטי. יש עם הפתרון הזה בעיה יסודית אחת. הוא משאיר אותנו עם המתנחלים ועם ארץ ישראל ועם חזרת היהדות אל המציאות וההסטוריה. שם – בגבעות ובמאחזים שבמחוזות התנ”ך צומח דור חדש ו”מבהיל”. הדור החדש של המתנחלים כבר משוחרר מן הצורך להסביר עצמו במושגי הציונות הישנה. במאחזים מתפתחת תרבות חדשה, תרבות אותנטית, אקולוגית, חקלאית – תרבות עם יצירה מקורית, תרבות שאינה משועבדת לאלילות הצריכה – זרעים של תרבות הבית השלישי. מובן שפתרון השלום שהוצע כאן – לא ייושם פשוט משום שהוא יפתור עבור אסכולת ההתנתקות את הבעיה הלא נכונה. ולכן הדמים תרתי משמע יוסיפו לזרום עד שתרבות הבית השלישי תיקח/תקבל לידיה את הנהגת האומה הדוויה השבה לציון.

אם לשפוט על פי הרוח הנושבת מרוב הכותבים הקבועים ב’נקודה’, אלה העסוקים בעיקר בניתוח מגרעותיה של היוזמה היחידה המתנהלת כיום בכוון הזה, מבטלים את השגייה ועולצים לאידה – תהליך זה עוד יארך זמן. אבל הוא ינצח בסופו של דבר – ואין כהיסטריה האוחזת במנתקים למשמע המילים ‘מנהיגות יהודית’ – בכדי להוכיח זאת.

אנו פוסעים אחורנית, יוצאים ביראת כבוד ממתחם ההר. תחושות מבולבלות של רוממות ושפל מציפות אותנו.אוחזים ידיים – שרים ייבנה המקדש. השוטרים איתנו – זה לגמרי ברור – מסכנים ממש, אחד אפילו לקחני פעם הצידה והתלונן על דברים שכתבתי בעקבות אחת העליות – מסתבר שהם עוקבים אחר הנאמר, וזה כואב וחשוב להם. זה ייקח זמן – אבל אנחנו ננצח. חבל רק שעם הנצח כל כך מפחד מדרך קצרה.