מי האויב

יש לי הרבה הערכה כלפי הרמטכ”ל אייזנקוט. הוא נותן לי את ההרגשה של הגולנצ’יק מטבריה שבא לעבוד בשקט, ביסודיות ובאמת עושה את כל מה שהוא מבין שצריך, כדי להכין את צה”ל למלחמה הבאה.

לא פעם נתתי כאן ביטוי להערכתי זאת.

אבל הנפילה שלו בשלילת ערך “הקם להרגך השכם להרגו”, עתידה לשים לאל את כל מאמציו ולהוריד לטמיון את תוכניותיו.

האמת היא שדבריו לא הפתיעו אותי.

ראשית – משום שאייזנקוט מהדהד את התודעה הנוכחת בכל מעגלי הנהגת המדינה, ובמיוחד בביטחון.
ושנית – משום שהוא כבר אמר לי את הדברים בשעת מלחמה.

כשתל אביב הופגזה למעלה מחודש ימים, פניתי לסגן הרמטכ”ל אייזנקוט ושאלתי אותו (בנוכחות ח”כים נוספים):
“אמור לי בבקשה, מי האוייב?”
הרמטכ”ל דהיום לא היה מסוגל לתת תשובה ברורה.

נו? אז מה אתם מצפים שישכים לחסל אויב שאינו יודע מי הוא?

‘הקם להרגך השכם להורגו’ הוא ערך שבלעדיו אין שום יכולת להכריע ולנצח בשום מערכה.
דבריהם של הרמטכ”ל ושר הביטחון אינם משקפים מוסר, אלא את ההיפך הגמור ממנו (זה אותו שר ביטחון שבלחץ התקשורת הורה לענות קטינים ושמטיף לנו עכשיו מוסר בהתנהלות כלפי מבקשי נפשנו – “כל המרחם על אכזרים, סופו – מתאכזר על רחמנים” – מסתבר שחז”ל לא היו כ”כ טפשים…). המשמעות הקשה של דבריהם היא שצה”ל, משוכלל ככל שיהיה, אינו מסוגל לנצח מלחמות.

כי מי שאיבד את זהותו – לא יודע מי האוייב.
ומי שלא יודע מי האוייב – לא מסוגל לנצח.
וכשלא מנצחים, המלחמה לא נגמרת.
וכשהמלחמה לא נגמרת,
השלום לא מתחיל.