מעבר משברי – מציונות של קיום לציונות של ייעוד.

תקציר הפרקים הקודמים…

את מדינת ישראל הקים השמאל הציוני.
למה?
כי לימין הציוני לא היתה מסגרת אידאולוגית רלוונטית, שתייצר חזון אחר למדינה, ולכן גם לא היתה לו את האדנות, שדומה כי נדדה כולה למחוזות השמאל.
חזון הציונות של השמאל היתה סוציאליזם, כור היתוך, יהודי חדש, עולם ישן עדי יסוד נחריבה, אחד במאי – ומחלקה לסיפוק צורכי דת בהסתדרות… (אמיתי!) – כלומר נספק את ה”צרכי” האופיום להמונים, עד שיתאדו.

חזון הציונות של הימין היה – אה… הדר…הוד נסתר…
בקיצור – לא ברור.

אז השמאל הקים קיבוצים, הרים הסתדרות, הקים מוסדות תרבות, הקים הגנה – השמאל חלם ויזם בגדול. 

בראשית המדינה היה השמאל, והימין היה אופוזיציה.

ולא שהימין לא עשה את כל אלה. וודאי שעשה. אבל בקטן. כאופוזיציה. 

כדי להשיב על השאלה “למה ימין?”, די היה לענות – “כי לא שמאל…”

ואז קרה “אסון”.
ב-1977, ה”ימין” עלה לשלטון. ופתאום התברר, שאין לו שום דרך שונה מהשמאל.
מנחם בגין צירף אליו את משה דיין ועזר ויצמן – אצולת השמאל לשעבר – נתן לאחד את תפקיד שר החוץ ולשני את תפקיד שר הביטחון. את כל הפקידות הישנה השאיר על כנה. “יש שופטים בירושלים” הכריז בגין.

עד הגרגר האחרון…

בתוך זמן לא רב עשה את מה ששום מפלגת שמאל לא העזה לעשות – החריב חבל התיישבות שלם ומסר את כל סיני למצרים, עד לגרגיר האחרון.
התברר שהנכס היחיד שהיה לימין, היתה העובדה שהוא לא שמאל. אולם ברגע שהגיע לשלטון וצריך היה להתנהל לאור חזונו שלו, התברר שאין לימין באמת את המצרך הזה, וכל שנותר לו הוא החזון של השמאל – על סטרואידים. היועץ המשפטי לממשלה, בממשלת בגין, היה לא אחר מאשר אחד – אהרון ברק, ההוא שיושב שם בתמונה – רגל על רגל – כאילו מבין כבר אז, שהוא המנהל כאן את העניינים…

אחרי בגין הגיע תקופתו של יצחק שמיר. לשבחו של המנהיג השני שהציב ה”ימין” הישראלי, יש לומר שלא מסר שום שטח של ארץ ישראל לריבונות זרה. ואולם כשהגיע מלחמת המפרץ הראשונה, שבר שמיר עיקרון ציוני חשוב נוסף.
אם מנחם בגין שבר את העיקרון לפיו קו המחרשה יהיה גבולנו, והחריב יישובים פורחים ונסוג עד הסנטימר האחרון,
יצחק שמיר שבר את העקרון לפיו ישראל תגן על עצמה בעצמה – רק חיילי צה”ל יגנו עלינו. שמיר ניאות ללחצי האמריקנים, הכניס את הציבור הישראלי אל הניילונים, נוכח מתקפת הטילים של סדאם חוסיין, ואת תג המחיר שבא עם ה”הגנה” הזו שילם בריבית דריבית כשנאלץ לאחר מלחמת המפרץ להגיע אל וועידת מדריד ולמעשה לנהל משא ומתן עם אש”פ באמצעות שליחים.
שם, במדריד, נזרעו זרעיו של הסכם אוסלו.

ב-1992, חזרה מפלגת העבודה לשלטון בראשות יצחק רבין. שר החוץ היה שמעון פרס.

השמאל החדש

אם עד מהפך 1977, פעלה מפלגת העבודה מתוך תודעה ציונית שביקשה להגשים את תפיסת היהודי החדש – העם ככל העמים – באמצעות התיישבות, עליה וסוציאליזם, הרי שחוויית האופוזיציה הבהירה לשמאל שהקו המפריד בינו לבין הימין אינו סוציאליזם מול קפיטליזם, לאומיות מול אחוות עמים – אלא ישראליות חילונית, מול יהודיות משיחית.
הישראלי מול היהודי.

משהחליפו מתנחלי גוש אמונים בשומרון, את חוות העלמות הסוציאליסטית בכינרת,
חדלה ארץ ישראל מלהיות מכשיר להגשמת האידאולוגיה של השמאל, והפכה לנטל – משום שבחבלי ארץ התנ”ך המשוחררים, החלה לצמוח יהדות חדשה המחברת ישן וחדש, יהדות של חנן פורת במקום של ברל קצנלסון.

עכשיו, כשעקרון החורבן כבר נקבע על ידי הימין בסיני, קל היה לשמאל לנסות ולסיים את המלאכה ביהודה ושומרון. ואכן, משעלתה ממשלת רבין/פרס לשלטון ב1992, נולד הסכם אוסלו שהביא לכאן את ארגון הטרור של אש”פ על מנת לקבל לידיו את לב הארץ התנכ”י. המטרה היתה לחנוק את ההתיישבות האמונית החדשה וליגדוע את התהליך הגאו פוליטי החדש המתחולל בחברה הישראלית, תהליך שמסכן את ההגמוניה של השמאל בשלטון.
השלום מעולם לא היה מטרת ההסכמים – וכפי שהסביר אדריכל ההסכמים רון פונדק “המטרה של אוסלו לא היתה שלום, המטרה היתה ישראליזציה של המדינה במקום יהוד שלה”.
ובמילים אחרות – שימור האתוס המכונן הישראלי – זה שמוביל השמאל, וריסוק התהליך המעביר את ההנהגה אל האתוס המכונן היהודי – זה שמייצג הציבור שבחר בימין.

באותן שנים ממש (אמצע שנות ה-90) לצד התהליך הגאו פוליטי, פתח השמאל בניצוחו של אהרון ברק – עכשיו כבר שופט בבית המשפט העליון, בתהליך מקביל במערכת המשפט ובשירות הציבורי.

ישראליזציה גאוגרפית וישראליזציה משפטית

את הישראליזציה במקום ייהוד, שהוביל שמעון פרס במרחב הפוליטי והגאוגרפי, הוביל בהתגנבות יחידים, אהרון ברק, במרחב המשטרי והמשפטי.

ליתרון הדמוגרפי של הימין – שמעתה נכנה בשמו האמיתי, ‘הרוב היהודי’ – במערכת הנבחרת, כלומר במערכת הפוליטית, מצא השמאל פתרון, דרך המערכות שאינן נבחרות – ובראשן מערכת המשפט.

אט אט, בסבלנות ובחכמה רבה, הוביל ברק תהליכי חקיקה של חוקי יסוד דקלרטיביים לכאורה, חוקים שאיש מחברי הכנסת שהצביעו עבורם, לא דמיין כי יובילו לבסוף להעברת ריבונות הכנסת אל מערכת המשפט. לצד חוקי היסוד שהפכו יש מאין ל’חוקה’ בהתהוות – כזו שמקנה לבג”צ את הסמכות כביכול לחוקק חוקים, הוביל ברק תהליך של העברת סמכויות הממשלה ושריה אל הייעוץ המשפטי הנתון כמובן למרות הבג”צ.

לא נאריך במאמר זה בפרטי התהליך שכיום כבר ידועים וגלויים לכל – ואולם נעמוד על נקודה אחת שהרוב היהודי נוטה להצניע.

הסיבה המרכזית לכך שהתהליך הזה נמשך באין מפריע, היתה בנימין נתניהו.
נתניהו התגאה בכך שהוא שומר על עצמאות בית המשפט העליון. לאורך כל שנותיו כראש ממשלה, היתה בין נתניהו לבין בית המשפט העליון, מעין הסכמה שבשתיקה. אתם לא תפגעו בי, ואני אגן עליכם כשאתם ממשיכים לפגוע – בבוחרי…
מן ברית שכזו של מי שעושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס.
וזה היה קל, כי תמיד צירף נתניהו לממשלותיו מפלגות מרכז, ואפילו מרכז שמאל, כאלה שהתחייבו לשמור על בג”צ.

גם בלי נתניהו קשה מאוד היה להוביל תהליך שישיב את האיזון שהופר בין הרשויות. כי החל משלב מסויים, כבר צברה מערכת המשפט, התביעה, הייעוץ המשפטי והמשטרה – די כח, כדי להרתיע כל פוליטיקאי שלא יכרע ברך ויישבע לה אמונים.

כך התנהלו העניינים, הלווייתן המשפטי גדל תפח ובלע עוד ועוד סמכויות על חשבון הציבור ונבחריו. ‘שומרי הסף’ הם קראו לעצמם – ‘כלבי השמירה של הדמוקרטיה’ החניפה התקשורת – וריבונות העם הפכה לצל חיוור. תפקידנו לשמור על העם מפני נבחריו…

ההתנתקות

את טלפיה חשפה המפלצת בצורה הבוטה ביותר, כשמנהיג הרוב היהודי, אריאל שרון, החליט להחריב את גוש קטיף ולצאת באופן חד צדדי מרצועת עזה. שרון (בעצת יועציו החכמים) הבין שבכדי להיפטר מאישומי השחיתות הכבדים שרבצו עליו, הוא צריך להשליך אל המפלצת, אתנן ראוי בדמות חורבן יישובים וגירוש תושביהם – וכך אכן היה. היישובים חרבו, המתנחלים גורשו והאישומים מוסמסו.

זכויות האדם והאזרח, שמערכת המשפט אמורה היתה כביכול לשמור עליהם, הפכו למשיסה. נערות נעצרו באופן קבוצתי לשבועות ארוכים. מעצרים מנהליים למשך חודשים ארוכים בשל הכוונה להפגין וחסום כבישים… כלבי השמירה של הדמוקרטיה, הפכו לכלבי התקיפה של הדיקטטורה החדשה של “כנופיית שלטון החוק” (מושג שתבע ח”כ רובי ריבלין כשהבג”צ מנע ממנו מלהתמנות לשר הבריאות. ריבלין הבין מאז מי כאן בעל הבית, ומשנבחר כנשיא הבהיר היטב את מי הוא משרת, וכיום הוא נואם בהפגנות השמאל לשמירת כוחה של מערכת המשפט)

ואולם ככל שתפח הלווייתן, כך גדל תיאבונו. בשלב מסויים שכח הלווייתן שהוא פועל תחת מעטפת המגן של מנהיג הרוב היהודי – נתניהו ובשלב מסויים החליט הלווייתן שהוא גדול וחזק מספיק, כדי להחזיר לשמאל את השלטון, לא רק דרך המערכות שאינן נבחרות, אלא גם את השלטון הפוליטי.

כך נולדו תיקי נתניהו.

תיקי האלפים.

התהליך אמור היה להיות קצר, אכזרי, ואלגנטי. הלווייתן היה משוכנע שנתניהו יתפטר ( אלשיך: “ציפינו שנתניהו יתפטר בזמנו”, בפרקליטות התנערו – ישראל היום ) ואולם כשמדובר היה בכסאו שלו, נתגלתה לפתע במלוא הדרה, עוצמתו של האיש נתניהו.

האיש שהקריב את נאמניו בלי להניד עפעף, נלחם עכשיו כארי ולא ויתר. כל הלחצים, כל החקירות, כל מערכות הבחירות, לא הואילו, נתניהו התעקש והוביל לבסוף למערכת הבחירות האחרונה, שבה זכה הרוב היהודי להקים ממשלת ימין ‘מלא מלא’ – בלי שום נציגות שמחוץ לגרעין הרוב היהודי הקשה שתמך בו לאורך כל הדרך. השמאל החרים את הממשלה, ולא הותיר לנתניהו שום מרחב תמרון של מפלגות מרכז שמאל.

כך אילץ למעשה השמאל הישראלי את נתניהו, גם להסיר את מעטפת המגן על בג”צ כדי להגן על עצמו, וגם להקים ממשלה הומוגנית של הרוב היהודי, ממשלה שהוא לחלוטין תלוי בה, ממשלה שבה גם חבריה מבקשים להתחיל להגן על כל העם מפני הלווייתן שבלע אותו – ולא רק על נתניהו.

הרפורמה והמחאה.
כך באה לעולם הרפורמה של יריב לוין, ולנתניהו שחייב היה לתת ללוין את תפקיד שר המשפטים בכדי לשמור על תמיכת ה’בייס’ הליכודי שלו, לא נותרה ברירה והוא הבטיח לו לגבות את תוכנית הרפורמה שלו.

לרגע נדמה היה שהסיפור הולך להצליח. אולם האסטרטגיה של שר המשפטים לוין ויו”ר ועדת החוקה שמחה רוטמן גרסה כי יש להעביר את החוקים במסלול הארוך, כדי לצמצם את העילות שבג”צ עשוי להשתמש בהן כדי לפסול את החוק.

היתה זו טעות קשה. התברר כי פסילה של בג”צ תגיע בכל מקרה, ואילו הזמן הרב שניתן בידי האופוזיציה, נוצל ביעילות לפתיחת כל שערי הגיהינום שהשמאל מסוגל היה להנחית על החברה בישראל.

במימון אסטרונומי ובסיוע מאסיבי של אמצעי התקשורת, החל קמפיין שישראל טרם ידעה.
טייסים הודיעו כי יפסיקו להתאמן לקראת מלחמה. אלופים, ראשי מערכת הביטחון, ראשי ממשלות וכל ראשי האוניברסיטאות, הודיעו שהם תומכים בהפקרת הביטחון הזו. רופאים הפקירו את החולים והשביתו את מערכת הבריאות. ההסתדרות השביתה את נתב”ג. נתיבי איילון הפכו לזירת ל”ג בעומר מתמשכת – וכל זה רק על קצה המזלג כמובן.

בין לבין התכנס בג”צ לדיון בעתירות לפסילת חוקי היסוד החדשים, אותם חוקי היסוד, שהיוו כביכול את אותה חוקה שעליה הסתמך הבג”צ כדי לפסול חוקים…

ואולם שוב עלה ההיבריס לראש העליונים ושוב טעו להמעיט מערכו של נתניהו.
אמנם כשדנו בחוק יסוד הלאום, איש בקואליציה לא העז לטעון כי לא יציית להם, וכך גם בחוקי היסוד האחרים כולל החוק לצמצום עילת הסבירות.

כמה מן ‘היפים והאמיצים’ בליכוד, החלו לפזר הצהרות כי כמובן שיצייתו לפסיקת בג”צ – כי הרי למה רק לנתניהו מותר להינות מכל העולמות? אם אפשר גם להיבחר בפריימריס וגם לרכוש תעודת ביטוח מפני פגיעתה הרעה של מערכת המשפט – אז למה לא?

ואולם אז קיבל הבג”צ תיאבון, ודן גם בחוק הנבצרות. הפעם היה זה חוק יסוד הנוגע באופן ישיר לגורלו של נתניהו עצמו…

וראה זה פלא – לפתע קמו כל ראשי מפלגות הקואליציה, וקם גם יו”ר הכנסת, והודיעו כי אין לבג”צ סמכות לדון בחוקי היסוד, וגם לא להתערב בתוכנם או בזמן תקפותם.

המכנה המשותף לכל התפתחות העלילה עד כה, הוא שהיא מתפתחת מתוך יצר השררה של כל המעורבים. יצר השררה של השמאל, של ראשי מערכת המשפט, של חברי הכנסת ושל נתניהו עצמו – הוא שמניע את התהליך כולו.

ומהו בעצם אותו תהליך שמתחולל כאן?

ב-1996, בגליון ‘לכתחילה’ השני, שפרסמה תנועת ‘מנהיגות יהודית’ שקמה על ברכיה של תנועת ‘זו ארצנו’ (שנאבקה בהסכמי אוסלו) פורסם מאמרו של מוטי קרפל שכותרתו: “מציונות של קיום לציונות של ייעוד”.

במאמר הסביר קרפל, כי מדינת ישראל כבר לא תוכל להשעין את צדקת קיומה על ההכרח הקיומי בלבד וחייבת תהיה לחצוב מתוך היהדות חזון חיובי להמשך המפעל הציוני.

במשך שלושה עשורים פעלנו בכדי לשמן את גלגלי התהליך הזה, תהליך חילופי המשמרות – מדור הקיום ומנהיגותו, לדור הייעוד והמנהיגות היהודית החדשה שצריכה היתה לקום מתוכו.

ואולם גם ממסדי הקיום שמשמאל, וגם ממסדי הייעוד של הרוב היהודי (בליכוד ובמפד”ל) נלחמו בנו בגדי לשמר את כוחם והתהליך שניסינו לייצר לא מוצה.

כך הגענו למצב שבו התהליך ההכרחי, תהליך חילופי המשמרות שמתחולל עכשיו לנגד עיננו המשתאות, מתחולל מתוך משבר, במקום מתוך הרמוניה.

כל האליטות שהיו פעם משרתות, אצולות הביטחון, המשפט, הכלכלה, האקדמיה, הרפואה ועוד – אצולות שאינן מבינות כי תפקיד האם האמיתית עובר עכשיו אל ציונות הייעוד, לא מבינות שכשהן פועלות בחוסר אחריות, הן לא עוצרות את התהליך הזה, אלא משליכות את שרידי ההגמוניה שלהן עצמן – למצולות. כל האליטות הללו, נוטשות את הספינה, וזו, במקום לטבוע, ממשיכה להפליג ומותירה אותן מחוץ למשחק.

לא לישראל ירד דרוג האשראי כפי שכל כך קיוו, אלא לארה”ב, שאליה העבירו רבים מהם את כספם.

היד הנעלמה…

מבט אמוני אופטימי בתהליך המתרחש, אינו יכול שלא לחוש ביד ההשגחה העושה שימוש ביצריהם של המנהיגים, בכדי לחולל בחברה הישראלית תהליך שבעיתות שלווה לא היה לו שום סיכוי להתחולל.

עלינו רק לזכור שהאם האמיתית, זו הנושאת באחריות, אינה פורצת במריבה קולנית עם תינוקה שרוקע כעת בידיו וברגליו באמצע הכביש ומסרב להיכנס הביתה.

היא תרגיעו, תלטפו – לכל היותר תשאיר את הדלת פתוחה בידיעה, כי לבסוף ישוב הילד לביתו כי אין אחר בלתו.

ההבנה הזו חשובה מאוד, כי רק מתוכה נוצרת הרגיעה שמאפשרת נינוחות וקשב שימנעו מלחמות פנימיות שאין בהן שום צורך.