מפרסם שוב – לקראת הרצח הבא (פיגועי הסכינים)

מפרסם שוב – לקראת הרצח הבא.
…………………………………………………………..
” מהההה נסגררר עם המדינה שלנו?
יש פה אויב והוא הכריז עלינו מלחמה.
כל יום הוא יוצא לרצוח בנו.
אנחנו קוברים את מתינו-לפחות הלוויה אחת לשבוע.
אבל פשוט מסרבים להחזיר מלחמה.
למה?
למה?
למה?
מה קורה פה? הוטל עלינו כישוף?!
השרים מספידים,מייבבים, משתתפים בצער..
אוקיי. ומה עם מלחמה חזרה??!!!
זהו? זהו גורלנו?
להירצח באבחת סכין, זה אחר זה, בשקט ובנימוס, עד שייגמר לנו הכוח ונעוף מהמדינה הזו?
לאן זה הולך?
מה משמעות השקט השלווה והשגרה בזמן שאנשים נטבחים?!”
(תגובה 93, על הדווח ב ynet, מהלווייתו של רס”ן אליאב גלמן הי”ד)
נסעתי אתמול למעלה מכמש. רציתי לנחם את יעל – אלמנתו הצעירה ואם ביתו התינוקת של סמ”ר ינאי טוביה וייסמן שנהרג בחנות רמי לוי בשער בנימין.
לא לכולם אני מצליח להגיע, אבל תמונת פניה הקורנות מאושר של יעל לצד בעלה טוביה – לא עזבה אותי. חייב הייתי להיכנס.
ישבו שם הוריו של טוביה ולצידם מצטנפת יעל בתוך עצמה.
הרב הראשי התאמץ לנחם את המשפחה בדברי כיבושין. בצאתו קמו כולם לכבוד התורה ובמקום נותרו אלוף פיקוד הדרום ומפקדיה הבכירים של חטיבת הנח”ל שבה שירת טוביה.
זה היה מאוד מרשים. המאמץ והאכפתיות של הדרגים הבכירים. האלוף אמר מה שאמר – המפקדים הזוטרים שהכירו אישית את טוביה, סיפרו על האישיות המדהימה שהלכה מאיתנו ואני לא אמרתי דבר.
אורלי – אמו של טוביה – פנתה אל האלוף באצילות ובאמפטיה רבה וביקשה ממנו לטפל בשני ליקויים שהיא צופה בהם יום-יום בדרכה. האחד – הימצאותם המשותפת של חיילים וחיילות בצומת מסיחה את הדעת ופוגעת במבצעיות – “אני ממש רואה את זה! אינני מתנגדת לשירות הבנות אבל לא ביחד במקום מבצעי”.
הליקוי השני שעליו עמדה אורלי – כל החיילים שם בצומת עסוקים בניידים שלהם כל הזמן, אסור שהסמרטפונים יהיו שם בזמן פעילות מבצעית.
האמת – לא כל כך דיברו אלי הנקודות הללו שהעלתה אורלי. מה לי בנות, מה לי סמרטפונים – אותי מעניין איך בכלל הגענו למצב שצריך לשים שם חיילים מלכתחילה. אבל נשים, רגלן כנראה מונחות על הקרקע יותר מאשר גברים. היה דווקא משהו מיוחד בכך שאורלי העדיפה לדבר עם האלוף על מבצעיות, לא על אדאולוגיה.
באשר לטלפונים – ענה האלוף – אני מקבל את ההערה, ונטפל בעניין. באשר לשירות המבצעי המשותף, כאן אינני מסכים, להפך , אנו נוסיף עוד ועוד יחידות מעורבות.
כלומר במקום שבו יכול המפקד לטפל בלי להתנגש עם דרכי החשיבה המצופות ממנו, הוא יעשה זאת מיד. אולם ברגע שדחקה בו האם השכולה (בתמימות רבה) והאירה את הבעייתיות שייצר הפוליטיקלי-קורקט הצבאי החדש – הדף מיד אלוף הפיקוד מעליו כל שבב של התייחסות. הוא לא התמודד עם המציאות עליה מעידה אורלי ממראה עיניים יום-יומי, הוא אפילו לא ניסה להתווכח ולהעמידה על טעותה (לשיטתו) – הוא פשוט “סגר מדפים” ועבר נושא.
וזה הרי לא באמת מפתיע מישהו.
” מה קורה פה? הוטל עלינו כישוף?! ” – שואל המגיב.
סוג של…
אלף שדרנים, ועיתונאים, וסופרים ומורים, ומרצים, ומפקדים גיבורי תהילה, ורבנים נאורים, ושופטים עליונים ומכוני מחקר וכמובן פוליטיקאים נחשבים, ושמעון פרס אווווו, שמעון פרס – כל הנחשבים וכל מי שרוצה להיות נחשב, כל הפנכות וכל המלקקים –
הטילו עלינו כישוף.
ומעתה – לאמת אין שום משמעות.
מה שקובע הוא האמת ששווה שתהיה, לא זו שיש במציאות.
מה ציפית אמא יקרה, שהאלוף יגיד “וואלה – איך לא חשבתי על זה? הרי ברור שהקוקו והסרפאן מסיחים את דעתו של כל חייל נורמלי. את יודעת מה? בואי ונבדוק – במשך חודש יהיו בצומת רק חיילים – לא חיילות…” מה ציפית? שזה מה שהוא יגיד?
למחרת קרן נויבך היתה צולבת אותו, מרב מכאלי ומיכל רוזין היו מגישות שאילתא דחופה בכנסת, תסמכו על עורכי החדשות וכל הקומיסרים של התודעה – העניין לא היה יורד מהכותרות למשך שבועיים, שר הביטחון היה מתייצב באומץ לטובת הצד בו מרוחה החמאה, הרמטכ”ל היה ממהר לנזוף ולתקן את דברי האלוף – וסיכויו לרשת את מקומו היו מתדרדרים לתהום.
באמת אמא יקרה, מה חשבת?
כן! מגיב אלמוני יקר! הוטל בנו כישוף. אתה כותב שאנחנו במלחמה – אבל הם לא יכולים להודות בכך. (זה יותר חמור – גם הם אומרים שאנחנו במלחמה, אבל מתנהגים כאילו אנחנו במשחק כדורגל מול קבוצה קצת לא מתורבתת. מן כפל לשון שכזה של עושי מעשה זימרי ומבקשי שכר כפנחס. טרמינולוגיה ציונית של פעם – “אנחנו חזקים, אנחנו ננצח” – אבל טרמינולוגיה שמשמעותה הפוכה לזו של פעם – בריחה מאחריות במקום לקיחתה).
כי כמו האלוף, כך הרמטכ”ל ושר הביטחון וראש הממשלה, לא יעיזו לעולם לחשוב מחוץ למגבלות שיסכנו את מעמדם ואת התפקיד הבא. הם לעולם לא יאמרו – טעינו בניווט, בואו נעשה ‘פרסה’, נשוב לצדק שאבד, זו ארצנו ומי שלא מקבל זאת וקם להוגנו – נשכים להורגו. ברור שלא – הם כל הזמן יפזלו אל היועץ המשפטי ואל ערוץ 2 ואל הרשימות השחורות בלונדון ומה הם צריכים את זה לכל הרוחות – נדחוף לצומת עוד מליון חיילים – פלא שזה נגמר בדו”צ ?
כן מגיב אלמוני יקר! השרים יספידו (ועוד שר עם כיפה תושב האזור…) וימשיכו לדברר בדיוק את אותן ססמאות ריקות של אותה תעשיית שלום מדממת (שהימין הפך חלק בלתי נפרד ממנה) ושבתמורה תמשיך לשמור על מעמדם ולקדמם.
אתה שואל “מה משמעות השקט השלווה והשגרה בזמן שאנשים נטבחים?!”
טוב זה נורא פשוט – הימין ניצח בבחירות…
אם הוא היה מפסיד, אז על הרבה פחות מזה כולם היו עכשיו מפגינים ברחובות. ביבי ובנט ומועצת ישע – כולם היו עכשיו בהפגנות סוערות.
אבל הימין ניצח את ניצחון חייו – אז אין למה לצפות וכולנו נטבחים –
“בשקט ובשלווה”.
אחר כך כולנו נבחר שוב באותם פוליטיקאים ממולחים, כאילו זה משנה כמה גולים תקע הימין וכמה גולים השמאל בדרבי של יום הבחירות – ונמשיך להירצח והם יבואו לנחם ולייבב את אותו גיבוב ארוך של שומדבר –
פעם מימין ופעם משמאל.
שתקתי.
מה יכולתי לומר?
אתה יושב בשבעה. כולנו אוהבים ומכבדים את צה”ל. משפחה כל כך מדהימה, כל כך מאחדת, מה אעשה עכשיו – אתחיל ויכוח עם כל הקצינים במעמד המשפחה השכולה?
שתקתי עוד קצת ויצאתי.
בחוץ הודיעו לי שהקצין שנדקר בצומת הגוש – מת מפצעיו.