משבר הדיור

חג הסוכות בפתח, ובעוד אנו עוסקים בבניין הסוכה, נקדיש מעט מחשבה לעניין בית הקבע – שהולך ומתרחק מהישג ידנו.

הנה נתון מעניין.
בשנת 1984 – לפני שלושים שנה – היה התוצר הלאומי הגולמי 30 מיליארד דולר. כיום עומד התמ”ג על 300 מליארד.

ההכנסה הממוצעת לנפש היתה אז 7,000$ בשנה ואילו כיום – 38,000$.

עד כאן נשמע נפלא.

אבל שימו לב לנתון הבא: ב-1988 נדרשנו לכ-60 משכורות ממוצעות כדי לרכוש דירה ממוצעת של 4 חדרים.
בשביל אותה דירה אנו נדרשים כיום ל- 144 משכורות…

כלומר אנחנו מייצרים פי עשר משנות השמונים, פי 10!,
מרוויחים יותר מפי 5,
ובכל זאת צריכים לעבוד יותר מפי שניים כדי לרכוש דירה…

למה?

קודם כל כי כבר אין כל כך היכן לבנות.

הסיבה הראשונה למשבר הדיור היא שבתחילת שנות התשעים הפסקנו לבנות ביהודה ושומרון, ועתודות הקרקע בתוך הקו הירוק פשוט נגמרות. מי שחושב שיש לנו עתודות לבנייה בנגב – טועה. הנגב (על אף שהוא נראה גדול וריק) ברובו הגדול תפוס על ידי הצבא, על ידי פלישות של בדואים, ועל ידי תשתיות שונות ואזורים ירוקים. במצב גידול האוכלוסין (המבורך!) הקיים, יש צורך בכ-70,000 יחידות דיור חדשות בכל שנה – משהו כמו רמת-גן חדשה בכל שנה. הוסיפו לכך כמליון וחצי עולים הצפויים בע”ה לעלות בעשור הקרוב ואנחנו ממש בפקק רציני. אין איפה לשים את כל זה, וכבר מדברים על בנייה אל תוך הים…(למשל ארנון סופר באוניברסיטת חיפה).

בקצב הנוכחי ובמגמות הבנייה הקיימות , לילדים שלנו כבר לא יהיה היכן לגור. אפשר “לסגור את המדינה” בתוך כשני עשורים, אלא אם כן אנחנו רוצים להיראות כמו הונג-קונג ולגור בדירות חדר בגורדי שחקים (וגם אז הבעיה רק תידחה). אה כן – או לבנות בים…

כשאין קרקע המחירים עולים – זה נורא פשוט. ברגע שנבין ש’זו ארצנו’ ונשוב לבנות ביהודה ושומרון ישוב שוק הדיור כולו – ובעיקר במרכז – לשפיות. עיר בדוגמת מודיעין שתיבנה במורדות גוש טלמונים, מרחק 10 דקות מנתב”ג, תשחרר את הלחץ מגוש דן ותוריד את המחירים. עלינו לגשת מיידית לתכנון ובניית ערים כאלו בכל המורדות המערביים של יו”ש.

הבעיה השנייה היא שגם בתוך גבולות הקו הירוק המצב לא-תקין מיסודו. מדינת ישראל מחזיקה בבעלותה כ-90% מהקרקעות. מחירו של כל מוצר שנסחר בשוק עולה לשמיים ברגע שסוחר אחד מצליח לתפוס עליו מונופול. מדינה, לעניין זה, אינה שונה במאומה מכל סוחר. מה שנדרש הוא להפריט (או ליתר דיוק, להחזיר) את קרקעות הלאום – ללאום (לא לגרעיני שליטה!). צריך להיכנס לתהליך של רישום משבצות קרקע על שם האזרחים (בהגרלה על פי קריטריונים) ולתת לכוחות השוק לקבוע את המחירים.

הבעיה השלישית היא כמובן הגולם הביורוקרטי המוטרף (אין מילה אחרת לתאר את המצב), העומד בדרכו של המבקש היתר בנייה. מדובר לעיתים על כ-15 שנות המתנה!

עד כה רוכזו המאמצים בבעיה השלישית או בפתרונות קסם כמו מע”מ אפס. חשובים ככל שיהיו, שום דבר לא הולך להוריד כאן באופן אסטרטגי את מחירי הדיור, בלי לפתור את בעיית עתודות הקרקע ושחרורן מאחיזת המדינה.

התשובה לבעיית הדיור היא השבת קרקעות הלאום ללאום. הן במובן האישי והן במובן הלאומי.