סיור וירטואלי

בכל י”ט לחודש העברי, אני עולה להר הבית. לפעמים אני עולה גם בזמנים אחרים. אבל י”ט זה הזמן הקבוע שלי. בשבע וחצי בבוקר אני מתייצב בשער הכניסה הראשי של הכותל המערבי וממתין כמה דקות עד שיתקבצו כמה עולים נוספים. מי שמגיע לסיור הזה, אינו עושה זאת כתייר. קודם העלייה הוא טובל במקווה טהרה, הוא מקפיד לנעול נעליים שאינן עשויות מעור והוא מקפיד לעלות עם מי שבקיא באזורים בהם מותר על פי ההלכה להיכנס בימנו.
השבוע הוא שבוע של ‘תשעת הימים’. כלומר אנו נמצאים עכשיו בתשעת הימים שבין ראש חודש אב לבין תשעה באב. בימים האלה אנו נוהגים קצת מנהגי אבלות ששיאם בתשעה באב. אנחנו לא אוכלים בשר – לא שומעים מוזיקה, וכל הדתיים הלא מגולחים שוודאי נתקלתם בהם – גם זה בגלל אותו עניין.

כל האבל הזה סובב סביב חורבן בית המקדש. אבל הוא לא אבל אמיתי. הדתיים די התאהבו בכל האבל הזה. אם יציעו להם את בית המקדש בחינם – מחר בבוקר. הם יעשו את עצמם כאילו לא שומעים. אולי אפרט בעניין הזה בשבוע הבא – שזה יוצא לי ביום הצום עצמו. אבל בכל אופן – מכיוון שרוב רובם של הקוראים לא מצטרף אלי לסיור בהר, ומכיוון שאנחנו בימים הללו בתוך כל העניין הזה של הר הבית ובית המקדש – אז אני יעשה לכם עכשיו סיור וירטואלי. אגב – גם אנשים לא דתיים מצטרפים לסיור – כולם מוזמנים.

טוב – אז בשבע וחצי נכנסים בכניסה הצדדית המובילה לשער המוגרבים. בעצם לא מיד נכנסים. אם יש קבוצות של תיירים מכל העולם, או של ישראלים שנראים כתיירים. אז השוטר התורן מסמן להם לעקוף אותנו והם עולים מיד להר. בשבילנו – היהודים שגם רואים עליהם שהם יהודים – בשבילנו יש פרוצדורה מיוחדת. עוברים בידוק. לכאורה מחפשים עלינו נשק כמו בכל מקום ציבורי מאז הסכמי אוסלו. אבל אצלנו מחפשים משהו הרבה יותר מסוכן. אצלנו מחפשים סידורי תפילה. פעם תפס שוטר חרוץ, ברכון של ברכת המזון שאותו אני נושא דרך קבע בתוך הארנק שלי. התחלתי לצחוק וכמעט נעצרתי. אחרי שמתברר שאנו נקיים מכל חומר תפילה מסוכן שכזה, אנחנו עוברים תדריך. לכל הקבוצה מובהר שאסור להתפלל בהר הבית – מקום המקדש היהודי. “מי שיתפלל” – מסביר השוטר – “ייעצר, ובפעם הבאה לא יוכל לעלות”. וכך – לאחר הטקס המשפיל הזה אנו עולים אל קודש הקודשים היהודי, אל המקום אליו נשאו אבותינו בערגה את עיניהם ואת תפילותיהם במשך 2000 שנה, עולים אל המקום שהכיסופים אליו ולבניין שעוד ייבנה בו, הם ששמר על זהותנו ובזכותו בכלל חזרנו לארץ הזו. אנו פוסעים על גשר העץ העולה לעבר שער המוגרבים שמעל לכותל המערבי.

קודם שאנו נכנסים אני מבקש מהבאים להפנות מבטם למטה, אל הרחוב ההרודיאני שנחשף בחפירות הארכיאולוגיות. אותו רחוב עליו הילכו רבי עקיבא, ורבי טרפון. מפולת אבנים מהכותל המערבי, נפלה אל הרחוב וניתצה את אבניו. ביום החורבן – לפני 1938 שנים בדיוק – דחפו חיילי רומי את השורות העליונות של אבני הכותל המערבי (עד לגובה רחבת הר הבית) אל הרחוב שמתחת. המפולת הזו נחשפה, ובחכמה רבה הושארה על ידי הארכאולוגים בדיוק כפי שמצאוה. רגע לפני הכניסה להר, אנו מפנים את מבטנו אל המפולת הזו ורואים את התמונה כפי ש”צולמה” ממש ביום החורבן.

נכנסים בחרדת קודש אל ההר ומיד מקבלים מכה בראש. ילדים ערבים משחקים כדורגל. מבוגרים יושבים בצל לועסים איזה סנדוויץ’. מן פארק מוסלמי שכזה. בית המקדש שלנו מציץ שם מכל מקום, אבל צריך לרצות להבחין בו מעבר לתמונת המציאות העכשוית העגומה. עמודי שייש עם פיתוחים מתקופת בית שני מפוזרים בכל הרחבה. שרידים של זהב שציפה את העמודים, עדיין נראים בין הסדקים. איש ווקף מוסלמי מצטרף לקבוצה. הוא בולש כל העת אל שפתותינו. אם יזהה מי מאתנו לוחש תפילה – מיד יורה לשוטר וזה יזמין תגבורת שתעצור את העבריין.

והנה אנו עומדים מול פתחי הכניסה להר, פתחיהם של שערי חולדה. מכאן נכנסו עולי הרגלים ולאחר ימים רבים של הליכה נגלה עליהם בית המקדש במלוא הדרו. ניתן לשער שמיד כשנגלה עליהם בית הא-לוהים כרעו על ברכיהם בהתרגשות עצומה. אנו עומדים שותקים נוכח כיפת הסלע המחפה כיום על אבן השתיה, מקום קודש הקודשים. חושקים את שפתינו – ליהודים אסור להתפלל.

ממשיכים. אי שם מונחת לה בקצה ההר ערמת גרוטאות. מתקרבים לערמה. אלו אינן סתם גרוטאות – אלו עצי בניין ישנים ומוזרים. קורות עצומות. כשפרצה שריפה במסגד אל-אקצא הוצאו ממנו כמויות גדולות של עצים כאלה. יהודי חרוץ הצליח לקנות מסוחר גרוטאות ערבי חלק מהעצים הללו. הם נשלחו לבדיקה בוטאנית ולבדיקת פחמן 14. התברר שמדובר בעצי ארז ועצי בראש – בדיוק אותו סוג עצים המוזכרים בספר מלכים, אותם שלח חירם מלך צור לשלמה המלך בכדי לבנות את בית המקדש הראשון. בדיקת המעבדה תיארכה את גיל העצים הללו לתקופת הבית הראשון. כשמצאו בכינרת סירה מלפני 2000 שנה – בנו בגינוסר מוזיאון מיוחד לסירה שאולי שמשה את יש”ו. זה טוב מאוד – אבל כשמדובר בשרידים מקוריים של בית המקדש הראשון, היהודים מעדיפים שיהפכו לערמה של זבל. כך מתייחסים הישראלים אל שורש זהותם היהודי.

ממשיכים ללכת. הערבים חופרים את לב ההר וכבר פינו בתוכו חלל שבו הוקם בשנים האחרונות המסגד הגדול ביותר במזה”ת. הם ומשתדלים להשמיד כל זכר למקדש היהודי. ממשלות ישראל מאפשרות להם לחפור בהר ולהרוס כאוות נפשם – ערמות עפר רוויות שרידים ארכיאולוגיים מדהימים, מושלחות למזבלות בירושלים. יהודים המחטטים בין הערמות מצאו שרידים מדהימים מבית המקדש הראשון והשני. צבעו האפור של העפר – עורר את חשדם של נאמני המקדש והם שלחו דגימות ממנו למעבדה. הגורם הדומיננטי בערמות העפר הללו הוא אפר. לפני 1938 שנים היתה כאן שריפה נוראה.

מגיעים אל מול פתח ההיכל. כאן נשאו הכוהנים את ידיהם וברכו את עם ישראל. עומדים בשתיקה. סערת רגשות של קדושה עצומה מחד והשפלה איומה מאידך – בוערת בחזה.

לא אשלים אתכם את כל הסיור הוירטואלי בהר. נתתי לכם רק טעימות אחדות. מי שרוצה יכול להצטרף אלי בי”ט לכל חודש עברי. אומר רק זאת. אורי צבי גרינברג – משורר הקטרוג והאמונה – לא היה אדם דתי במובן המקובל של המלה. הוא היה מן נביא חילוני שכזה. והוא כתב כך: “השולט בהר שולט בארץ”. הר הבית הוא ליבה הפועם של ארץ ישראל. כשהיהודים מסרו את מפתחות ההר לעם אחר, נשמטה מידם צדקת האחיזה בכל מקום אחר בארץ.

הלב כבר לא מזרים כסדרו את הדם לאיברים. בקצוות, בשדרות ובאשקלון – הנמק כבר מתפשט, הנשק החשוב מכל, הצדק, כבר לא עומד לצידנו ואנו הולכים ונסוגים. אם אנו מתכחשים להר הבית, אז באמת אין לנו שום הצדקה, לא בתל אביב ולא בירושלים.

בכדי לחזור אל עצמנו, אל חוסננו המוסרי, אל תרבותנו, אל ביטחוננו ואל ייעודנו, בכדי להרגיע את אוייבנו ולהשכין שלום בארץ ובעולם – עלינו לזכור בימי החורבן הללו את בית הא-לוהים החרב ולשוב להר הבית.