סעודת הפרוטקשן
כ״ד בתשרי ה׳תשפ״ג (אוקטובר 19, 2022)
'ההתנגדות של הימין להסכם הגז זו תעמולה זולה' – מקוננים בקואליציה.
'הם! שהחריבו את כל היישובים בסיני ומסרוהו למצרים תמורת פיסת נייר,
הם! שגרשו את תושבי כל יישובי גוש קטיף וצפון השומרון, החריבו את בתיהם, ומסרו הכל עד הגרגיר האחרון תמורת כלום ושום דבר,
הם! שמסרו את רוב העיר חברון, החריבו את עמונה עד היסוד, –
הם! שמסרו פי כמה וכמה יותר שטח של ארץ ישראל מכל מה שהשמאל אי פעם ויתר, הם באים אלינו עכשיו בטענות על כך שויתרנו על מים?
נו? מה אפשר לענות לטענה הזו?
טוב – אז קודם כל העובדות בטענה הזו נכונות וגם האשמה נכונה.
אין שום דרך ליפות את זה. מסירת סיני למצרים אכן היתה אסון.
"אני קיבלתי את כל סיני ובגין המסכן קיבל פיסת נייר" – אמר סאדאת לאחר חתימת ההסכם.
גם מי שחושב שקיבלנו שלום עם מצריים טועה ומטעה. כמה ישראלים טיילו הקייץ בקהיר? וכמה בבירות הערביות שעימן נחתם שלום אמיתי?
אתם מבינים, הנוסחה שלום תמורת שטח, מבטיחה ששלום לא יהיה – כי הצד השני רואה בכך כניעה – לא שלום. רק שלום כמו זה שחתמנו עם מרוקו, או עם האמירויות, רק לשלום כזה, שלום תמורת שלום ש באמת סיכוי להחזיק מעמד.
לכן אין ישראלים במצריים ואין ישראלים בירדן – כי שם קיבלו שטח תמורת ה"שלום". אבל בדובאי ובמרוקו – כבר מטיילים ועושים עסקים.
אבל גם אם היה זה שלום אמת, מסירת סיני היתה טעות איומה, שהובילה למלחמת לבנון הראשונה, כי ככה זה, כשאתה מוסר שטח אתה מזמין אלימות. בגין הבין זאת וזו לדעתי הסיבה שבשלה גמר כפי שגמר.
וגם גוש קטיף כזכור הוחרב על ידי שרון – שלא בדיוק הגיע מהשמאל.
אז לסיכום – אין שום סליחה ומחילה על עוולות הימין כלפי ארץ ישראל.
ובכל זאת יש הבדל מאוד מהותי בין העוולות הללו, לבין מה שקרה עכשיו מול לבנון.
כי תראו – הימין לפחות סיפר לעצמו סיפור כל שהו. אנחנו ניסוג וכך נביא איזה הישג לישראל. הנסיגה מסיני כרוכה היתה במיצג שנדמה היה אז שהוא באמת מביא לישראל איזה שהוא הישג.
מסירת השטחים לירדן, תניע את תהליך השלום.
אפילו גוש קטיף, שהבריחה ממנו לא היתה כרוכה בשום הסכם, שכן בשטח שנכבש ב 67. כלומר שטח שבמחלוקת, שטח שהנסיגה ממנו, ומסירתו לרשות הפלסטינית, אמורה היתה להשלים כביכול את הסכמי אוסלו ולסתום את הגולל על התביעות הטריטוריאליות מרצועת עזה.
זה היה טימטום גמור, כולנו מבינים שהמניע לטירוף הזה היה החקירות נגד שרון, ומה שקרה זה כמובן בדיוק הפוך – אבל בדוחק רב אפשר היה עוד למצוא את ההגיון המעוות בשיגעון הזה.
אבל מה שקורה עכשיו במים הטריטוריאליים בצפון – שונה לחלוטין מכל זה.
אתם מבינים – הם קוראים לזה הסכם עם לבנון. אבל מה שקורה כאן הוא כל דבר חוץ מהסכם עם מדינה.
מדובר כאן בפרוטקשן. דמי חסות. בדיוק כפי שחברות הסלולר משלמות לבדואים עבור כל מגדל תקשורת שאינם הורסים בנגב, כך משלמת ישראל לחיזבאללה – עבור הזכות לשאוב גז ממאגר כריש השוכן עמוק בשטחה.
ההבדל הוא שהתשלום לבריון בדרום הוא בכסף, ואילו התשלום לבריון בצפון – הוא בשטח ריבוני ובנכסים כלכליים בשווי מליארדים.
ההבדל המהותי בין נסיגות העבר הוא ששם היה כביכול הסכם. הסכם מטופש שכביכול קיבלנו בזכותו משהו.
כאן אין שום הסכם – והלבנונים – כלומר החיזבאללה – מדגישים זאת בכל דרך. אפילו טקס חתימה לא יהיה.
הביריון קיבל 100 אחוז ממה שרצה. ישראל המוחלשת תשאב קצת גז עד שתותקף בכל זאת.
בנתיים הפגנת החולשה הזו כבר מעורר את האינטיפאדה השלישית כאן אצלנו (בדיוק כפי שהסכמי אוסלו עוררו את האינטיפאדה השניה).
כי ככה זה – במזה"ת, זה או שאתה מיסב לסעודה, או שאתה חלק מהתפריט. בכניעה לחיזבאללה הזמנו את כולם לסעודה…
