מלחמת רוסיה אוקראינה – המלחמה הקדם גרעינית הראשונה

וגם – כיצד מובילות ערבויות בין לאומיות למלחמות והלקח שצריכה היתה ישראל להפיק מהניסיון האוקראיני, קודם שחתמה על הסכם הכניעה לחיזבאללה

את מה שנראה היה בתחילתו, כמשחק חד צדדי – "לא כוחות" בכלל – החליפה מציאות שאיש לא דמיין. צבא רוסיה האימתני, שקוע עד צוואר בבוץ האוקראיני, מנהל מלחמה סטטית וסופג אבדות כבדות, בעוד צבא הגרילה של אוקראינה, מתחמש במהירות במיטב הנשק המערבי, מנצל היטב את נקודות התורפה הרוסיות ואף עובר למתקפה ומשחרר שטחים שנכבשו.

לנשיא רוסיה – ולדימיר פוטין – שביקש להשיב לימי זוהרו את הצבא האדום, שבמאסות בלתי נדלות של שריון ותנועה הגיע עד ברלין, נדמה היה כי בדרך זאת ישיב לרוסיה את ימי תפארתה, קודם לנפילת ברה"מ. כך – חשב מן הסתם הרודן הרוסי – יבטיח לעצמו מקום של כבוד בפנתאון מנהיגיה העוצמתיים של אמא רוסיה.

ואולם הצבא האדום של 1945, נשען על אומה וגרורותיה, שגוייסו באכזריות שלא תיאמן, עד אחרון משאביהן האנושיים והפיזיים. הפלישה הגרמנית האכזרית להחריד, לא הותירה אצל שום דובר רוסית, ספק בצדקת המלחמה – ובשילוב מנגנון שליטה וגיוס אכזרי, יכול היה סטאלין להטיל עוד ועוד חיילים אל המערכה, כשבעקבותיהם יחידות מיוחדות לחיסול כל חייל המביט לאחור.

מלחמת רוסיה אוקראינה פגשה צבא רוסי אחר לחלוטין. צבא קבע עם כח מילואים קטן, צבא שאמור היה להניע בעוצמה ואש את אותן עוצבות שריון גדולות בסגנון מלחמת העולם השניה ולסיים את ה"טיול" בהצבת משטר בובות חדש ב'קייב' – בתוך שבועות אחדים לכל היותר.

ואולם שום דבר ממה שעמד לרשותו של סטאלין, לא עמד לרשותו של פוטין – 77 שנים אח"כ. צבאו הגדול לא התאמן כהלכה ולא צוייד כהלכה, פשוט משום שהפער בין כלכלתה הנכשלת של רוסיה, לצבאה המודרני, לא איפשר תחזוקה ואימונים שכאלה. יתכן וזהו ההסבר למראה הבלתי נתפס לכל שריונר, מראה השיירות הארוכות של טנקים רוסיים בשטח עויין – חלקם על מובילים – שיירות שהופכות לטרף קל ליחידות הנ"ט האוקראיניות. 

הגנרלים הרוסים אינם מטומטמים לחלוטין. מן הסתם הבינו היטב כי לא כך מנהלים מלחמה. אלא שייתכן כי לא נותרה להם ברירה ובדרך זו ניסו לגשר על הפער שבין כמות הטנקים העומדת לרשותם, לבין היכולת הכלכלית (הלוגיסטית) להפעילם בהיקפים שכאלה.

גם החייל הרוסי, של 2022, הוא חייל שונה לחלוטין מחיילי הצבא האדום של 1945. זהו חייל שלא ציפה למלחמה, חייל שחשוף לאינטרנט, חייל שלא רואה צידוק למלחמה, אין לו שום כוונה למסור עליה נפשו והמוראל שלו ירוד ביותר. 

מספרם המועט של החיילים, אילץ את פוטין להתחיל לגייס בכפיה חיילים נוספים, ומשחתם על הצווים, החלה בריחה המונית מרוסיה, של גברים בגיל גיוס.

אם לא די בכל אלה, פגש ה"דחליל", בדמותו של מה שהיה פעם הצבא האדום המפואר – כלומר הצבא שניסה להתנהל באותם כלים ושיטות לוחמה של מלחמת העולם השניה – נשק אסטרטגי מסוג חדש לגמרי, נשק ששינה לחלוטין את כללי המשחק. טילי הג'וולין, הסטינגר והכטב"מים. 

רקטות מפצחות שריון, היו כבר בשימוש במלחמת העולם השניה. ואולם היכולת של שני חיילים לסמן ממקום מחבואם, מטרת שריון במרחק של קילומטרים, ולחסלה בלחיצת כפתור 'שגר ושכח', תוך שהם ממהרים לתפוס מחבוא ומחסה חדש עוד בטרם פגע הטיל במטרתו, הפכה באחת את הטנקים הרוסיים למלכודת אש, יותר מאשר לנשק התקפי. סביר כי לקחי המלחמה יביאו להקטנה משמעותית של עוצבות הטנקים בצבאות תבל ולהחלפתם בכלים זריזים החמושים בטכנולוגיה מתקדמת במקום בתותחים.

כך – כחצי שנה לאחר פרוץ המלחמה, מצא עצמו נשיא רוסיה בנחיתות גמורה מכל בחינה אפשרית.

חולשתו הקונוונציונאלית של צבאו התגלתה בכל מערומיה.

לכידותו של עמו ונכונותו לשאת בנטל המלחמה, היו כלא היו.

השטחים שכבש הולכים ונשמטים מידיו,

העיצומים הבין-לאומיים פוגעים קשות בכלכלתו,

ובידודו הבין לאומי הולך וגובר.

ומנגד, התארגן כאמור הצבא האוקראיני במהירות, וכשהוא מצוייד כל העת בנשק המערבי המתוחכם ביותר, ובעורף אזרחי תומך ונלהב, יצא למתקפות נגד והחל לשחרר שטחים שנכבשו בתחילת המלחמה.

החידוש

עד כאן נראה הסיפור כסוג של עוד מלחמת דוד בגוליית, עוד סיבוב היסטורי של ניצחון המעטים על הרבים, סיפור מפתיע אבל ממש לא יחיד, סיפור שרבים כמותו כבר אירעו בעבר.

אלא שבמלחמה הזו מתחולל חידוש גדול.

ההבדל המהותי שבין מלחמת רוסיה אוקראינה למלחמת העולם השניה, אינו בהתנהלות הקונוונציונאלית שתיארנו, אלא במעטפת הגרעינית האופפת כיום את הכוחות העולמיים. 

מלחמת העולם השניה, היתה מלחמה טוטאלית. היא נפתחה ב-1939 בהכרזות מלחמה הדדיות, בעוד שב-2022, פוטין זורק לכלא כל אזרח רוסי שמנסה לטעון כי ה"מבצע הצבאי המיוחד" באוקראינה, הוא בעצם מלחמה…

באוקראינה, אמנם מתנהלים קרבות, ערים מופגזות, אזרחים נטבחים ופשעי מלחמה מבוצעים – כמו בכל מלחמה ראויה לשמה… ואולם כל המלחמה הזו מתנהלת למעשה במרחב אחר לגמרי ובכללים אחרים לגמרי מאלו שהכרנו אז, בתחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת.

על הנייר, הרי פוטין יכול למחוק את אוקראינה מהמפה בלחיצת כפתור. רוסיה היא אמנם מדינה כושלת ומבחינות רבות היא נושקת להגדרה של מדינת עולם שלישי, ואולם היא מחזיקה בארסנל גרעיני מעצמתי ובאמצעים למימושו על כל פני הגלובוס. פוטין אמנם יודע כי מימוש הפוטנציאל הגרעיני שלו כלפי אוקראינה, עלול להוביל לאסקלציה שבעקבותיה יהפוך הקרמלין לענן רדיואקטיבי, ואולם יכולת המכה השניה (בעיקר מצוללות) מבטיחה כי גם הבית הלבן ושלל ערים שוקקות במערב, יצטרפו למשוואה. יש ממש בקביעתו של נשיא ארה"ב – ג'ו ביידן – כי "אין מנצחים במלחמה גרעינית". אמנם אם תפרוץ מלחמה שכזו, סביר להניח שהאחרון לשרוד יהיה המערב שעוצמתו המשולבת – גרעינית, קונבנציונאלית וכלכלית – גדולה בהרבה (לרוסיה אין ולו נושאת מטוסים מתפקדת אחת, היא פשוט אינה מסוגלת כלכלית להחזיק בפלטפורמה הזו), אולם אבוי לניצחון שכזה. 

לשני ה"בריונים" האמיתיים בסיפור – אלו האוחזים בנשק יום הדין – יש אם כן אינטרס מובהק שלא להתדרדר למלחמה גרעינית ביניהם. המשחק שמשחק פוטין באוקראינה, הוא כיצד לנצל את כוחו הגרעיני בלי להשתמש בו ובלי לסכן את עצמו בתגובה גרעינית של המערב.

מלחמה על כללי המשחק

המלחמה העכשווית של פוטין באוקראינה, היא יותר על כיבוש כללי משחק חדשים מאשר כיבוש טריטוריה חדשה.

ככל שמתארכת המלחמה, ככל שהאוקראינים מצליחים להחזיר לעצמם שטחים, וככל שמחיר המלחמה הקונוונציונאלית עולה, כך מנסה פוטין להפוך את מימוש הפוטנציאל הגרעיני שלו, למשהו שהעולם יוכל להכיל, ולהביא באמצעותו להכרעה במלחמה.

זוכרים כיצד הבטיח יצחק רבין בעת החתימה על הסכמי אוסלו, כי שימוש בנשק שישראל מסרה לאש"פ (עכשיו הרשות הפלסטינית…) יוביל מייד לביטול ההסכמים? זוכרים כיצד היינו בטוחים שירי טילים על ערי ישראל יוביל למלחמת שמד נגד משגריהם? זוכרים כיצד הלכו והתגמשו התנאים לתגובה שכזו? זוכרים כיצד נותרה תל אביב כסכר האחרון לסבלנות ויכולת ההכלה הישראלית – עד שגם זו נפרצה וכל ערי ישראל הפכו למטרה לגטימית אחת לכל סבב?

ובכן זהו המשחק שמשחק עכשיו פוטין. המערכה עכשיו אינה על אוקראינה אלא על כללי המשחק.

העם יופעל נשק גרעיני טקטי?

לכן הרטוריקה הגרעינית של פוטין ושלוחיו הולכת ומחריפה. 

לצד הארסנל האסטרטגי – כלומר הנשק הגרעיני שמסוגל להשמיד ערים, מחזיק פוטין גם נשק גרעיני טקטי. מדובר בפצצות גרעין שנועדו להכריע יחידות צבאיות, לפצח ביצורים, להשמיד מסלולי תעופה – לא משהו שמכריע מערכה או מוביל להשמדה המונית.

האם המערב יפתח במלחמת יום הדין נגד רוסיה, בגלל שיחידה אוקראינית הושמדה בנשק גרעיני טקטי במקום בעוד הפצצה קונבנציונאלית?

סביר מאוד להניח שהמערב יאלץ לעכל את המחסום הפסיכולוגי החדש שנשבר. לפוטין זה מאוד כדאי, משום שבעקבות ה'עיכול' הזה, הוא יחזיר לעצמו את העדיפות הברורה שאבדה לו בשדה הקרב הקונווציונאלי. גם הסכנה להתדרדרות לשימוש בנשק אסטרטגי (בשל טעות או מכל סיבה אחרת) תגבר מאוד. 

אם עד לשימוש בנשק גרעיני טקטי, רקד פוטין סביב חבית של דלק כשקופסת גפרורים משתקשקת בכף ידו, הרי שעם הפעלתו של נשק שכזה, כבר הצית פוטין את אחד הגפרורים…

סביר אם כן להניח שבשלב הזה, יחשב המערב את דרכו מחדש ויקריב את זלנסקי על מזבח השבת השקט והיציבות.

ניתן אם כן להעריך ברמת סבירות גבוהה, כי אם מצב העניינים באוקראינה ימשיך מבחינתו של פוטין להתדרדר, אם אירופה תצליח להעביר את החורף בלי הגז הרוסי, אם האוקראינים ימשיכו לנצח על הקרקע – ובקיצור, אם פוטין יעמוד בפני הפסד, תחווה האנושות בהפעלת הפצצה הגרעינית השלישית בשדה הקרב.

הכל בגלל הערבויות…

כל תרחיש האימים הזה, יכול היה בקלות להימנע, אילולי עשתה אוקראינה את הטעות הקשה מכולן, וכשהתפרקה ברה"מ, ויתרה על ארסנל הגרעין הגדול (השלישי בגודלו בעולם) שהוצב בשטחה תמורת ערבויות אמריקניות.

ב 5 לדצמבר 1994, חתמה אוקראינה על מזכר בודפשט, וכל ה"טוב" הגרעיני הזה, הועבר אחר כבוד לשטחה של רוסיה. ברור שאילולי נהגה כך, לא הפלישה לחצי האי קרים ב 2014 ולא הפלישה הנוכחית – לא היו מתרחשות.

ערבויות בין-לאומיות בכלל, ערבויות של מדינות המערב בפרט, ובמיוחד ערבויות אמריקניות, מתבררות שוב ושוב לאורך ההיסטוריה כחסרות ערך. כשיש למעצמות הערבות אינטרס, אזי הן מתערבות גם כשאין ערבויות כאלה. כך למשל, גייסה ארה"ב קואליציה ופלשה לעיראק, כשזו פלשה (וכבשה) את כוויית. לא ערבויות הובילו לפעולה האמריקנית הנחושה, אלא אינטרסים אמריקניים ברורים.

אולם הדוגמאות ההפוכות, שבהם ערבויות המערב בכלל והאמריקנים בפרט, מתבררות כחסרות ערך, רבות וכואבות.

ערבות אמריקאית – קווים לדמותה

בהסכם מינכן הקריב ראש ממשלת בריטניה את צ'כסלובקיה, האמריקנים הפקירו את בעלי בריתם בוייטנאם, ורק לאחרונה עשו זאת שוב באפגניסטן. הערבויות שקיבלה ישראל מארה"ב כשנדרשה על ידה לפנות את חצי האי סיני שכבשה במבצע קדש, נתבררו ערב מלחמת ששת הימים כחסרות כל ערך – "אינני מוצא את ההעתק שלי" ענה הנשיא ג'ונסון לתחנוניו של ראש ממשלה הישראלי לוי אשכול. מיצרי טיראן נותרו סגורים וצבא מצריים התחפר בסיני המפורזת עד שפוזר לכל רוח במתקפה הישראלית.

גם ישראל בתורה, בגדה בבעלי בריתה שבדרום לבנון. במאי 2000 נכנע ראש הממשלה הישראלי אהוד ברק ללחץ התקשורת וארגוני השמאל, הבריח את צה"ל מכל מוצביו בדרום לבנון, והפקיר את צבא דרום לבנון שהקיז את דמו מתוך ברית שנכרתה בינו לבין ישראל, לציפורני החיזבאללה.

פרי הבאושים האחרון של הבגידה ההיא (מלבד הקזת הדם שכמובן נמשכה ביתר שאת לאחר הנסיגה) הוא הכניעה לאולטימטום הימי של חיזבאללה, ומסירת שטח ריבוני וזכויות כלכליות לידי הארגון (המכונה מדינת "לבנון") בתמורה לשקט תעשייתי זמני והיכולת לשאוב לזמן מה גז ממאגר כריש – עמוק בשטחה של ישראל. 

הכניעה לאולטימטום הזה, הוצגה לציבור הישראלי כ"הסכם" וקיבלה בין השאר ערבויות אמריקניות למימושו.

הנה כי כן – ערבויות אמריקניות הן מתכון בטוח למלחמה. בלעדיהן לא היתה פורצת המלחמה באוקראינה, ובאמצעות הערבויות הללו, קיבלנו ממשלת לפיד/בנט, את הכניעה המוחלטת לאולטימטום של החיזבאללה – כניעה שכבר מדליקה אצלנו אינטיפאדה שלישית (כפי שקיבלנו את מלחמת לבנון הראשונה לאחר הנסיגה מסיני, ואת האינטיפאדה השניה לאחר הסכמי אוסלו).

כבר עכשיו מכינה אותנו הרטוריקה המגיעה מלבנון, להמשך המלחמה. כלומר בסופו של דבר מתקיימת שוב ושוב אמרתו הידועה של צ'רצ'יל (בערבות הסכמי מינכן) 

"בחרתם בחרפה בכדי למנוע מלחמה, קיבלתם גם את החרפה וגם את המלחמה".