על זהות וחירות לחג הפסח

מחשבות על זהות וחירות לחג הפסח
“הניסיון חייב ללמדנו כי עלינו להישמר ביותר מפגיעה בחירותנו, בייחוד כאשר כוונות הממשלה הן טובות. בני אדם שלחופש נולדו עומדים מטבע ברייתם על המשמר כדי לסכל את מזימותיהם של שליטים חורשי רעה המנסים לפגוע בחירותם.”
השופט לואי ברנדייס
פסק הדין במשפט אולמסטד נגד ארה”ב – 1928
חג החירות הוא הזדמנות טובה להעמיק מעט בעניין הזה – החירות.
לציבור שזה עתה נתנה לו ההזדמנות לבחור את מנהיגיו ונדמה לו כי חירותו מובטחת, מזכיר השופט ברנדייס כי ההיפך הוא הנכון. במשטר עריצות של שליטים חורשי רעה, מזהות הבריות בקלות את הפגיעה בחירותן ולכן נותר ליבן בן חורין – עומדות הן על המשמר. אולם כאשר כוונות הממשלה טובות (או לפחות נחזות לכאלה), הבריות אינן מזהות את הפגיעה בחירות ודווקא שם נמצאת הסכנה הגדולה באמת, דווקא שם עליהן להישמר ביותר.
קחו למשל את החוק הביומטרי. הכוונה נחזתה כטובה, הפגיעה בחירות הוצגה כהכרח בל יגונה שנועד לשמור על ביטחוננו. הקולות הבודדים המזהים את המדרון החלקלק לאובדן החירות מושתקים בזלזול, נותנים לציבור להתרגל בכך שלא מעבירים את החוק מיד אלא לאחר תקופת ניסוי (שכמובן מצליח…) ובנוסף מאלצים את מי שלא רוצה להשתתף בניסוי הזה, לעמוד זמן רב בתור בכניסה לארץ. כך הפכנו לעדר בהמות שאומנם לא מסומנות בצריבה ומכונסות לדיר, אלא מסומנות בצורה מעודנת יותר – ביומטרית, ומכונסות למאגר נתונים, אבל העיקרון אותו עיקרון וכמו הפרות ברפת שהחירות מעניינת אותן כשלג דאשתקד, כך גם אנו מיהרנו להתרגל למציאות החדשה, ללחוך את עשב השגרה וכלל לא מבינים מה איבדנו.
איש לא יעלה על הדעת, בארצו של ברנדייס, לאגור את נתוניהם הביומטריים של האזרחים. אפילו תעודות זהות אין שם. כי מן התנ”ך ונביאי ישראל הבינו האבות המייסדים, שלא המדינה נותנת לאדם את זהותו אלא להיפך.
את זהותו של האדם נותן לו אלוהים, ונותנים לו הוריו ונותן לו הוא עצמו. הם יאגרו את טביעות האצבע ותמונת הפנים של זרים הפוקדים את ארצם – לא רוצה אל תבוא – אך לא יעלו על דעתם לדרוש זאת מאזרחיהם שלהם.
במקום בו המדינה היא מקור הזהות, כשזהות האדם מופקדת בידה – במקום ההוא – נגמרת החירות ומתחיל השעבוד.
כשהורידו אותנו מהרכבות הפכו אותנו למספרים (כן כן – אותנו – “חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”) הדרך לשעבוד עוברת דרך שלילת הזהות. עכשיו אתה כבר לא בן אדם, אתה מספר במאגר.
מיד לאחר יציאת מצרים אנו מתחילים לספור את ספירת העומר ולצעוד 50 יום אל הזהות שבלעדיה החירות אינה אפשרית. הזהות הזו היא מתן התורה בחג השבועות. “אין אומתנו אומה אלא בתורתה מסביר רס”ג. כי היציאה מהגלות ומן העבדות לעריץ, היא החלק ה”קל”, אבל היציאה הזו, היא יציאה אל החופש – עדיין לא אל החירות.
“שם ה’ חרות על הלוחות”, “אל תקרא חרות” – אומרים חז”ל – “אלא חירות”. החירות ירדה לעולם עם מתן תורה.
חופש וחירות הם מהות שונה לגמרי. החופש הוא שחרור מן האחריות. אנחנו יוצאים לחופשה ומשתחררים זמנית מן האחריות לפרנסה, ללימודים לערי המסכנות שחובה עלינו לבנות לפרעה… אבל החירות היא כבר משהו אחר – החירות אינה שחרור מכבלי העבר, החירות היא נטילת האחריות לבניין העתיד.
הציונות שחררה אותנו מעול זרים, יצאנו ממצרים וקיבלנו את המדינה…
אבל מדינה מטבעה היא גורם משעבד, היא חייבת להיות כזו כדי לתת לנו הגנה מפני חורשי רעתנו ולאפשר לנו לקבל את התורה – כלומר לפתח את תורת ארץ ישראל, את זהותנו, את עצמיותנו, את בשורתנו – ומתוך כך להיות בני חורין באמת – לבנות ולהיבנות.
אבל לעם שרידי חרב, פוגרומים, תאי גז ומלחמות אין קץ, קל היה לקבל את המדינה עצמה כתכלית החירות. במיוחד נכון הדבר כשאת התשתית למדינה הציונית הניחו אנשי שמאל חלוצים קולקטיביים שחירות הפרט אינה נר לרגלם אלא מכשול, והכלי (המדינה) – גם אם כלי קודש הוא – הוא המטרה.
כך התגשמה לה אזהרתו של ברנדייס ושליטים שכוונותיהם טובות הובילו אותנו – שלחופש נולדנו – משעבוד לעריצים לשעבוד מתעתע למדינה, שיעבוד כזה שאיננו מבינים ומסוגלים להתנגד לו, שיעבוד שפגש לפתע דור צעיר שאיש לא הבין מדוע מתנפל הוא לפתע על ספר המצע של זהות.
חודש ניסן הוא ראש וראשון לחודשי השנה. פסח – חג החירות הוא הראשון לרגלים. בשלושת הרגלים עזבנו את ביתנו ובאנו להתארח בארמון המלוכה, בבית המקדש, ביתו של בורא עולם השוכן בקרבנו. (השכינה שוכנת במשכן – על כן אומץ הביטוי משכן הכנסת והארכיטקט עיצבו עם מוטיבים מן המשכן שבמדבר).
כשבורא עולם הוא המלך שלך, אתה מחוסן מפני שיעבוד למלך בשר ודם – גדול ועצום ככל שיהיה. לכן כובשי עולם, מפרעה ואחשוורוש ועד היטלר וסטאלין הגיעו למסקנה שאת היהודים יש להשמיד – כי אותם לא ניתן לשעבד.
אבל מצוות העליה לרגל אינה חלה על יהודי שאיבד את נחלתו. אם אין לך נחלה, אתה פטור מהביקור בארמון המלך.
למה?
כי אדם ללא אדמה אינו בן חורין. ולארמון המלוכה אדם הולך בעצמו – לא שולח את עבדו. המקדש הוא ארמון החירות – רק בני חורין באים בשעריו.
בניגוד גמור לשאר מדינות החירות, 93% מקרקעות המדינה הקולקטיבית הציונית, שייכות למדינה (למנהל) ולא לאזרחיה. זו הסיבה המרכזית לכך שלישראלי הצעיר אין סיכוי של ממש לקורת גג משלו וזהו הגורם הראשון במעלה לתחושת השעבוד שמבריחה רבים מצעירנו אל הדרכון הפורטוגלי. העברת הקרקע מבעלות המדינה לבעלות האזרחים – כפי שמראה מצע זהות – יסודה עמוק בתורתנו ובתרבותנו.
ככל שנעמיק, נמצא את יסוד החירות טמון עמוק בבשורתנו ומתוכו תחצב תשובתנו לאתגרי הכלכלה, החינוך, הביטחון ועוד.
אך מעבר לאתגרי היום יום, החירות היא מפת הדרכים לשיבה אל עצמיותנו. במפלגת זהות נוצר מיקרו קוסמוס של אנשים מכל הגוונים, שאינם חשים מאויימים זה מזה, מיקרו קוסמוס של אנשי חירות סקרנים הנתרמים זה מזה – גאולה בזעיר אנפין. רק מתוך משב הרוח הזה יכול היה להיוולד ספר המצע של זהות – ולא בכדי כל כך נחטף וכל כך הותקף.
הוא לא יכול היה להיוולד בישיבות, הוא לא יכול היה להיוולד במכוני מחקר שמרניים עתירי תקציב – רק כך, מתוך השילוב של חירות וזהות נולדה הבשורה
ורק כך תוסיף ותתקדם.