פרשת בחוקותי

לב וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת-הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ. לג וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה. (בחוקותי, פרק כ”ו)
לאחר פרק הברכות המובטחות אם את “חוקותי” תשמרו – בא פרק ארוך יותר, פרק של קללות איומות ונוראות. קללת “והשימותי” את הארץ מפורשת על ידי כמה פרשנים כברכה דווקא. גם כשתגלו מהארץ, תשמור לכם ארץ ישראל אמונים ולא תקלוט אליה שום עם זר.
ואכן עד שיבת ציון, שום עם אחר לא התבסס בארץ. תיאורי הנוסעים השונים לאורך הדורות מפרטים שממה ועזובה אין קץ עד להתעוררות בניה האבודים של ארץ הקודש.
התגשמותו הפלאית של הפסוק “והשימותי אני את הארץ” – נמשכת גם היום – במובן המדיני.
אין בכל העולם גרגיר אדמה שאין עליו בעלות מדינית. חיילים הודים ופקיסטנים מתים בהמוניהם מקור, כדי לשמר את ריבונות מדינותיהם בפסגות קפואות שלא ניתן לחיות בהם כלל.
ואילו כאן – בלב ארץ ישראל, במקום מרכזי ופורה, נמצאים ה”שטחים”, שערביי הארץ חומדים לעצמם, שהיהודים מבקשים להיפטר מהם ומשקיעים כל מאמץ כדי שאכן יועברו לריבונות זרה – שטחים שכל העולם משקיע הון ומאמץ במשך שנים כדי שתוקם בהם מדינה “פלסטינית” – והדבר פשוט לא קורה.
מעולם לא קיבלה קבוצה כלשהי סיוע רב כל כך כדי להקים לעצמה מדינה – וזה פשוט לא קורה.
התשובה לחידה הזו, נמצאת בתוך ה”קללות” שבפרשתנו.
את מסכת הקללות כבר עברנו, כבר חזינו בהתממשותן. בעזרת ה’ נזכה להוסיף ולראות את התגשמות ייעודנו דרך פרק הברכות ולממש את ריבונותנו בכל חלקי ארץ ישראל.