פרשת וישלח ה’תשפ”א

ז וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל-יַעֲקֹב לֵאמֹר  בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ אֶל-עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ.  ח וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת-הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ וְאֶת-הַצֹּאן וְאֶת-הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.  (בראשית ל”ב)

למה הכפילות? למה גם ‘ויירא יעקב’ וגם ‘ויצר לו’?

אומר רש”י – ויירא שמא יהרג, ויצר שמא יהרוג הוא את האחרים

אך קראתי פעם פירוש חסידי המסביר – שצר היה ליעקב על כך שהוא ירא. כלומר תחילה חש יעקב פחד, אך מיד נבהל מעצמו, הי (אמר לעצמו), למה אני פוחד, הרי אני כאן בשליחות ה’, אפילו לבן שרדף אחרי הודה שא-לוהים מנע ממנו מלפגוע בי, אז למה אני מרגיש פחד?

כשהחלה האינתיפאדה הראשונה והמתנחלים המופקרים מיגנו את מכוניותיהם בסורגים, התחלתי לנסוע עם חלונות פתוחים ועם דגל ישראל מתנופף מגג המכונית. עד מהרה התברר שמי שנהג כך נפגע הרבה פחות. “אני מפחדת לנסוע בלי דגל” אמרה לי אז ציפי. אנחנו רואים שמאחזים אין גדרות. ככול שהתושבים חשים יותר את הקשר הריבוני הפשוט לארצם, כך הם מפחדים יותר ולמעשה – מוגנים יותר.  האוייב מריח את הפחד שלך, שהוא עצמו מושך אליך את האלימות.

ואולי חשב יעקב שאם הוא פוחד, סימן הוא שא-לוהים כבר לא איתו. כי הרי “מי שמאמין לא מפחד…”

יא קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל-הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-עַבְדֶּךָ  כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת.  יב הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו  כִּי-יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי אֵם עַל-בָּנִים.

אני יודע שהיית אתי לכל אורך הדרך, אני חש שאתה מחזיק את ידי לאורך כל התלאות, יכול להיות שעכשיו, כשהסכנה מולי נגמר לי האשראי? כל חסדיך הקטינו אותי למימדי המציאות שבה אין לי סיכוי מול עשיו ומחנהו?

תחושותיו של יעקב נוכח הסכנה הן התחושות של היהודי הבודד והנודד. הוא עושה כל הזמן את החשבונות האנדיווידואליים. כשאתה חלק מעם ריבוני ובוטח בארצו, אינך מפחד להרוג כשפורצת מלחמה – כי אתה לא אדם פרטי אתה חלק מאומה ובמלחמה כמו במלחמה.

כשאתה לא בודד בגלות אלא עם ריבוני, לא המאזן המוסרי האישי שלך הוא שיקבע אם תנצח במלחמה אלא המאזן הכולל של כלל האומה.

אבל עכשיו לא ברור עדיין מי הריבון – על פניו נראה שדווקא עשיו הוא הריבון בארץ ויעקב מתאמץ מאוד לפייסו.

ה וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל-הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב.  ו וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן הִוא בֵּית-אֵל  הוּא וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-עִמּוֹ.  ז וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית-אֵל  כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו. (שם ל”ה)

אחרי מעשה דינה, ונקמת שמעון ולוי שכלל לא היססו להרוג באנשי שכם, הכל מתהפך. יעקב עוד לא מבין זאת ושוב הוא נבהל, ‘עכרתם אותי’ – הוא גוער בבניו – ‘ונאספו עלי והיכוני ונשמדתי’.   אבל א-לוהים נגלה אליו ומכוון אותו שוב אל המקום בו נגלה אל יעקב, הפליט, כשברח מארצו אל הגלות. שום אוייב לא נאסף עליו ומכהו, פחד א-לוהים נופל על הערים סביבותיהם.

אחרי מלחמת ששת הימים ניתן היה להסתובב בכל הערים הערביות ללא חשש. אותה ‘חתת א-לוהים’ ליוותה אותנו כל עוד חשנו ריבונים בארצנו.

כששב יעקב אל המקום בו קיבל את ברכת הא-ל ביציאתו מהארץ, מקבל יעקב שוב, את ברכת הא-ל בשיבתו.

י וַיֹּאמֶר-לוֹ אֱ-לֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב  לֹא-יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל.  יא וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ.  יב וְאֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ.

עכשיו, כשעשיו איננו, כשהאויבים מבית מושמדים ומורתעים, עכשיו מתווספת לברכת הארץ גם ברכת המלכות – ‘מלכים מחלציך יצאו’, עכשיו כשאתה הריבון, גם שמך משתנה, יותר אינך יעקב האוחז בעקב עשיו – לא תורכים לא בריטים… –  אתה עומד בזכות עצמך, מוכן ומזומן להקים אומה ריבונית אשר תבשר את מלכות הא-ל בעולמו. ‘ישראל יהיה שמך’ – ישרור הא-ל.