פרשת לך לך תשפ”א

שני סיפורים אישיים

לך לך ט”ו, יח. בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהוָה אֶת-אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר  לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד-הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר-פְּרָת. 
“בוא נשב נדבר בארבע עינים על כוס קפה” – ביקש הח”כ הערבי.
“בשמחה” – עניתי, והתיישבנו בפינת הקפה שמאחורי המליאה.
“תגיד לי” – שאל – “ארץ ישראל שאתה כל הזמן מדבר עליה, איפה הגבולות שלה? “.
“מהנילוס ועד הפרט” – עניתי ללא היסוס.
הח”כ הערבי נרתע לרגע, מעולם לא קיבל תשובה שכזו,
” ומי אמר ” ? – שאל
“א-לוהים” – הצבעתי אל תקרת מזנון הכנסת.

“אתה צודק” – התפרץ מיד הח”כ הערבי לדברי כאצבעי עודנה מתוחה כלפי התקרה – “גם אצלנו בקוראן כתוב שארץ ישראל שייכת ליהודים – ואתך אני אסתדר…”
לרגע נאלמתי דום (חבל שאין כאן עיתונאי זריז עם מכשיר הקלטה חשבתי בצער), מעולם לא התחלת וסיימת דיון בצורה מהירה וחד משמעית שכזו, אבל בן שיחי לא סיים את דבריו, הוא רק החל –
“אבל אתה שקרן” – המשיך
לא הבנתי לאן הוא חותר.
“מדוע אתה קורה לי שקרן?” – שאלתי
“כי אתה לא ציוני” – השיב בנחרצות ושטח בפני את עומק שנאת הערבים לציונות.
” אני גם ציוני, וגם לא ציוני, גם דתי וגם לא דתי ” – התחלתי להשיב – “אבל אני לא מבין, הציונים הללו, שאתה כל כך שונא, מציעים לך כבר 70 שנה חלקים מהחתיכה הפצפונת שבה הקימו מדינה, ואתה מתעקש לסרב – אם בן גוריון היה מקים את מדינת ישראל רק בתוך גבולות המבנה של מוזיאון תל אביב, אתה היית נכנס פנימה עם גרזן ומחסל את כולם!”
“נכון מאוד!” – אישר הח”כ הערבי בנחרצות
“ואילו אני” – המשכתי – “אמרתי שארץ ישראל היא מהנילוס ועד הפרט, ואתי אתה אומר שתסתדר”
“נכון!”
“אז תסביר”
“תראה – הציונים, הם לא יהודים, הם בסך עוד סוג של קולוניאליסטים שבאו מאירופה למרחב שלי. יותר גרוע – הם בכלל לא רואים אותי, הם חושבים שאם יציעו לי כל מני פיתויים אז אני אוותר על הזהות שלי. הם חושבים שאם הם במקום להיות יהודים נהיו ישראלים אז גם אני במקום להיות ערבי אני יהיה ישראלי – אם אלה תמיד תהיה מלחמה, אתך אני אסתדר…”

לך לך י”ז, יח וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-הָאֱלֹהִים  לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ.  יט וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת-שְׁמוֹ יִצְחָק וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו. 
בסיום הרצאתי, ביקשה אשה כבת חמישים לומר דבר מה.
הורי עלו מצפון אפריקה ובבית דיברו בערבית. בהיותי ילדה קטנה בת חמש שלחו אותי לסעוד את סבתא ששכבה על ערש דווי בבית החולים. במיטה לידה שכבה זקנה ערביה. הן שוחחו כל הזמן ביניהן בערבית ואני הקשבתי.
“תגידי לי” – שאלה יום אחד הזקנה הערביה את סבתא – “למה באתם לארץ”?
“כי פה זה הבית של אבא שלי” – השיבה סבתא שלי בפשטות גמורה.
“של אבא שלך?”
“כן”
“מי זה אבא שלך?”
“איברהים” – השיבה סבתא
“אה” – שקעה הזקנה הערביה במחשבות
“אבל את יודעת – איברהים הוא גם האבא שלי!”
“נכון” – השיבה סבתא ביבשושיות גמורה – “אבל אני הבת של בעלת הבית ואת הבת של השפחה. זה הבית שלי “.