פרשת מקץ ה’תשע”ו

יח וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת-הָאֱ-לֹהִים אֲנִי יָרֵא. (פרשת ‘מקץ’ – בראשית מ”ב)

“…כי אמרתי רק אין יראת א-להים במקום הזה והרגוני…” (בראשית כ’ י”א) 

יוסף הבין את מה שכבר הבין אברהם. אין לכם – האחים –  מה לדאוג. אתם יכולים להשאיר את שמעון איתי – ולהיות סמוכים ובטוחים כי לא יאונה לו כל רע, כי יש לי א-לוהים, “את האלוהים אני ירא”.

יראת א-לוהים כנה ואמיתית, היא נקודת היסוד. יש יראי א-לוהים שאינם מכירים בכך. יש המכריזים על יראתם – והיא אינה קיימת. רק הא-לוהים יראה ללבב. אולם בסופו של דבר בלי יראת א-לוהים הכל מתמוטט. אין גבולות שיפרידו בין טוב לרע, אין מותר ואסור, אין קואורדינאטות להתמצאות בסבך אתגרי המציאות, חוזרים אל הערבוביה, אל התוהו ובוהו – אל המוות.

כגודל הפוטנציאל גדלה הרגישות. מטוס קרב רגיש ייהרס מהר הרבה יותר מרובה פשוט. לכן קל יותר לפגוע בו. מדינות רגילות יכולות לשרוד תקופה ארוכה יותר, עם מנהיגות שאין לה יראת א-לוהים. לא כן מדינת ישראל. בלי יראת א-לוהים, פרק הזמן שלוקח עד שתאבד את עצם הלגיטימיות לקיומה – קצר מאוד.

הציבור חש זאת ומבקש את א-לוהיו.

בע”ה נראה זאת בקרוב גם אצל מנהיגיו.

שבת שלום