פרשת קרח

הסיפור של פרשת קרח הוא סיפורה של המנהיגות. בראשית יש את הרעיון, האידיאה, אח”כ קמה המנהיגות שבאה ליישם אותה בתוך משברי המציאות. עם התגברות הקשיים מתערערת המנהיגות ומוצאת עצמה במבחן.
ראשית נשוב ונזכיר את האידיאה שלנו, המטרה היא ‘לתקן עולם במלכות ש-די’. כלומר להמליך את בורא עולם על עולמו, שלא תישאר פינה בעולם החיצוני והפנימי, אטומה לקיום האל, לריבונותו ולשפע ברכתו הטובה.
אין מלך ללא עם, ללא ארץ, ללא עיר וללא ארמון, לשם כך יצר הא-ל את עם ישראל, “עם זו יצרתי לי, תהילתי יספרו”.
העם הזה צריך לתפקד כעם ריבוני לא כעדת נזירים, נזירים אינם צריכים מלך. לכן “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש”. ‘ממלכת’ – כלומר מדינה ריבונית לכל דבר ועניין.
כשביקשו המרגלים בפרשה הקודמת לוותר על כל ה’ממלכתיות’ הזו, היתה זו התכחשות לייעוד המקורי של המלכת הבורא על כל הארץ ולכן הפך העם לחסר תוחלת ומועמד להשמדה.
כשמשה מבקש מה’ לסלוח לעם – הוא מקבל תשובה תמוהה.
“וַיֹּאמֶר ה’ סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ. כא וְאוּלָם חַי-אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד-ה’ אֶת-כָּל-הָאָרֶץ” (במדבר י”ד כ’)
מה הקשר בין הסליחה לבין מילוי כבוד ה’ את כל הארץ?
למי שזוכר את יעד המסע, הדברים ברורים. “אני סולח” – עונה ריבונו של עולם – “אולם אינני מוותר על היעד המקורי ואני נשבע שלמרות חטא הדור הזה הייעוד יתקיים וימלא כבודי את כל הארץ” (בהמשך מוסבר כיצד זה יתבצע – הדור הנוכחי ימות במדבר והדור הבא ייכנס לארץ).
והנה מגיע סיפור קורח ועדתו בפרשתנו ומלמדנו שלמרות העונש הנורא – לקח המרגלים לא נלמד:
|וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה’ וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל ה'”.
תיכף נעמוד על הסיבה לכל ההרפתקה הזו של קורח, אולם קודם לכן נשים לב לתירוץ שבו הוא משתמש: כל העדה קדושים, ה’ נמצא בתוך כל אחד ואחת מהם בלי הבדלי מעמדות – מדוע אתם מתנשאים. אינדיבידואליזם “קדוש” במיטבו. מארקס, לנון, ו”ג’יזס” היו חותמים על זה…
למעשה ממשיך קורח את חזון המרגלים, חזון ניתוק התורה מהחיים הממלכתיים הדורשים הנהגה ברורה והסתפקות במסגרת דתית בלבד.
“יש עוד מצוות חוץ מארץ ישראל…” – נשמע מוכר?
כיוון שגלו ישראל “אין לך ביטול תורה גדול מזה” (חגיגה דף ה:) ללמוד תורה בחו”ל אפשר – לקיימה כייעודה המקורי ניתן רק בארץ ישראל ולכן הגלות היא ביטולה העקרוני של התורה.
לא “ממלכת כהנים וגוי קדוש” אנחנו – אלא סתם גוי קדוש, יהדות נוצרית שכזו, מנותקת מן המציאות, בלי טריטוריה, בלי מלכות.
טוב – קורח לא באמת ויתר על המלכות…
מה היה חסר לו לקורח? הרי היה לו את כל הכסף והכבוד שניתן לחלום עליהם. עבור מה סיכנו הוא ועדתו את חייהם?
שני יצרים מקיימים את העולם. ייצר המין וייצר השררה. הראשון ממשיך את החיים והשני את החברה. לא תיתכן חברה אנושית בלי הנהגה. לכן יצרים אלה חזקים כל כך וככל הנראה חזק השני מהראשון.
“הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי-תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם-הִשְׂתָּרֵר” (במדבר טז).
קשה לדמיין כפיות טובה גדולה יותר מזו המגולמת במשפט הזה. מחנות הריכוז וההשמדה המצריים נצבעים פתאום בצבעים רומנטיים, כל מסירותו של משה נעלמת כלא היתה והפסול כביכול, שמוצאים בו קורח ועדתו מעיד כאלף עדים על היצר המניע אותם – יצר השררה.
ההבדל בין מנהיגותו של משה למנהיגותו של קורח, הריהו כהבדל שבין נישואין של קדושה לזנות. גם בנישואין וגם במנהיגות היצר קיים ולא ניתן להתקיים בלעדיו, השאלה היא רק מי בראש. האם האידיאה מובילה את היצר או שחלילה – להיפך. לכולנו ברור איזה סוג של קשר סופו להתקיים ואיזה – סופו להתפורר ולהיחרב, גם בנישואין וגם במנהיגות.
שבת שלום

נכתב בשנת תשע”ו