קמפ דיויד, מלחמת יום כיפור ואנחנו - ישראל מחר
הכרזותעלינו באתר חדש! במידה ויש שאלות או תקלות מוזמנים ליצור איתנו קשרליצירת קשר
י״ח באדר ב׳ ה׳תשפ״ד | 28/03/2024
קמפ דיויד, מלחמת יום כיפור ואנחנו

בשבוע שעבר ציינו כאן 30 שנה להסכם ‘קמפ דיויד’ המכונה הסכם השלום עם מצריים. השבוע נציין 36 שנים למלחמת יום כיפור. יש כמובן קשר חזק בין האירועים ואנסה בשורות הבאות לעמוד על משמעותם כשלעצמם, ובתוך ציר הזמן של ההסטוריה הישראלית.
הקמת מדינת ישראל היא סיפור ההצלחה הגדול של הציונות. חיפשתי מילה חזקה יותר מ “הצלחה” ולא מצאתי. אינני יודע אם יש בעולם תנועת שחרור לאומית שהגשימה את מטרתה בצורה מדהימה יותר מהציונות. לקבץ את חלקי הגוויה המתפוררים הללו, לאחר השואה , אל חבל ארץ מיוסר ומיושב ברוב ערבי המבקש לסיים את מלאכת התליין הגרמני – ומתוך מלחמה בלתי אפשרית בעליל להפיח רוח חיים בגוויה הזו ולהקים כאן מדינה מודרנית… האם יש להצלחה שכזו תקדים היסטורי?

היום אנו חשים שכל זה מתפורר. יעיד על כך יותר מכל, האחוז המבהיל של בני ראשי הממשלות בישראל – שבחרו להסתלק מכאן. ולא – לא מדובר רק באולמרט. זה לא קורה רק כי בדרך הטבע יש לבנו של ראש ממשלה יותר קשרים ואפשרויות טכניות. זה קורה כי למי שנמצא למעלה אין פתאום על מי להישען. “דברים שרואים משם לא רואים מכאן”. מכאן – מהמקום בו נמצא האזרח הקטן, נדמה שיש הרבה שכבות הגנה. יש מדינה, ויש צבא וכל מני מערכות חינוך ובריאות וסעד וכלכלה – בקיצור נדמה לאיש הקטן שיש לו אבא. אבל שם למעלה, בקצה הפירמידה, יש חלון קטנטן שרק ראש הממשלה וסביבתו הקרובה יכולים להגיע אליו ולהציץ החוצה. מה בדיוק ראה שם שרון כשאמר את המשפט הרע הזה – “דברים שרואים משם לא רואים מכאן”? – הוא הרי היה כבר בכל התפקידים לפני שהפך לראש ממשלה, הוא ידע את כל הסודות, שום חידוש לא התחדש לו פתאום. אבל עכשיו הוא הגיע לחלון הקטנטן ההוא שממנו מציצים אל מחוץ לפירמידה. ומה הוא ראה שם – הוא ראה שם יער של פירמידות ענקיות. אמריקה, ורוסיה, ואחמדיניג’אד, וכל הפירמידות המוסלמיות מסביב. זה לא שהוא לא ידע עליהם קודם לכן – אבל קודם היה מעליו את בגין, או את רבין – לפני שאתה מס’ אחד אתה לא מסתכל מחוץ לפירמידה – אתה מסתכל למטה אל תוך הפירמידה וסומך על הרוח שמקרין המנהיג שלמעלה. הפירמידה שבראשה עמד בן גוריון – היתה הרבה יותר קטנה מזו שעמד בראשה שרון, אבל לבן גוריון היתה הרוח והוא הקרין אותה למטה. לרוח הזו קראו ציונות והיא היתה יותר גבוהה וחזקה מכל הפירמידות שמסביב – וזה כל הסוד. מה ששרון ראה כשהגיע למעלה הוא שאין יותר רוח – אין יותר ציונות. אנחנו זקוקים היום למנהיג שכשהוא מגיע למעלה הוא מבין שהוא לא מס’ אחד – יש מעליו משהו גדול הרבה יותר ממנו ומכל הפירמידות שמסביב, משהו שמגדיר ומסמן מטרה ראויה – ייעוד ולא רק קיום, משהו שראש הממשלה וכל העם שהוא מוביל יכולים להאמין בו ולהישען עליו ולבטוח בו וללכת לאורו ולעמוד בכל האתגרים ולנצח. את המשהו הזה לא היה לשרון ולא יהיה לשום מנהיג מן הז’אנר המקובל כיום פשוט משום שנגמר להם הדלק במיכל האידיאולוגיה הציונית.

לכן – קיבלנו את הסכם קמפ דיויד ואחריו את אוסלו ואת כל תהליך ההתפוררות שאנו עדים לו. זו פשוט מכירת חיסול של מנהיגים שאינם מאמינים ביכולתנו להמשיך כאן ומבקשים להתאיין בדרך הכי פחות כואבת. אגב – מי שאומר את הדברים בצורה המפורשת ביותר הוא אברום בורג שכבר אימץ לעצמו אזרחות צרפתית. להזכירכם – מדובר במי שכיהן כיו”ר הכנסת, יו”ר הסוכנות – ועוד.

השאלה היא כיצד זה תנועה אדירה שכזו, עם הישגים פלאיים שכאלה, מגיעה בתוך שישים שנה למצב שבו ראש הממשלה מציע לחלק את עיר הבירה בגלל טרקטוריסט מג’אבל מוכאבר. כיצד זה ממשלה בישראל מתיישבת ברצינות ודנה ברצינות בחוק פינוי פיצוי – כלומר הפרטת האידיאולוגיה לכסף. מה קרה לנו.
ובכן לא קרה לנו שום דבר. מנגנון ההשמדה העצמית תמיד היה שם – בציונות, והיו ענקי רוח כמו הרב קוק, אורי צבי גרינברג ושבתאי בן דוב, שידעו לצפות את התהליך גם בשיא תפארתה.

כי המטרה שהציבה לעצמה הציונות הייתה שגויה. המטרה היתה לנרמל את עם ישראל. עיתונאי אוסטרי מתבולל נשלח לסקר את משפט דרייפוס וראה כיצד הקצין המתבולל שנעצר באמצע מירוץ סוסים בעיצומו של יום הכיפורים, הוא ראה כיצד הקצין המתבולל הזה שהגיע אל פסגת המעמד החברתי במדינת החירות האחווה והשויון, כיצד הקצין הזה פוגש שוב את יהדותו – באי השדים…
אז הוא הבין – הרצל – שהתבוללות לא תפתור את הבעיה. שלא נתחמק מהזהות שלנו על ידי התבוללות, ושלא נתקבל אל משפחת העמים הנאורה אם לא נהיה נורמלים – כלומר אם לא נקים לנו מדינה ככול העמים. וזה כל הסיפור של הציונות. בואו ונהיה נורמלים. נמצא לנו “מקום תחת השמש” (ובמקור האנגלי – “מקום בין האומות”). שם נקים מדינה ככול המדינות, נהפוך לעם ככול העמים, וביום שבו תוקם המדינה תיגמר האנטישמיות – כך ממש חזה הרצל. אגב – למי שהבין את הרמיזה במשפט הקודם צריך להיות ברור שביסודו של דבר, אין הבדל בין הימין הישראלי לשמאל הישראלי. המחלוקת בין ז’בוטינסקי ובן גוריון וממשיכיהם לא היתה בעניין עקרון הנורמליות אלא בדרכים להגשמתה.

ועכשיו מתוך סערת מלחמת השחרור קמה מדינת ישראל וכולם ממתינים להתגשמות חזון הנורמליות שלנו. שנים קודם לכן היו אנשי ‘ברית שלום’ שמכוון האוניברסיטא העברית בירושלים הזהירו כי המימוש המדיני של הציונות יוביל למלחמה בערבים וישיג מטרה הפוכה – ההיטלרים המודרניים יגידו שהם נגד הציונות לא נגד היהדות אבל בסופו של דבר האחמדיניג’אדים החדשים יבטאו את אותה אנטישמיות. אז היו מי שהתנגדו להקמת המדינה, העדיפו “ציונות רוחנית”, כי הבינו שחזרת עם ישראל להיסטוריה לא תנרמל אותו אלא רק תדגיש את שונותו. אבל למזלנו בן-גוריון לא השתכנע ואת האמת הבסיסית שבטיעוני ‘ברית שלום’ הם כיסו ה “ציונות המעשית”. כלומר עוד עז, ועוד דונם, ועוד ניצחון צבאי – נכניס להם עד שיתרגלו אלינו ויקבלו אותנו כמו כל עם נורמלי. “עדיפה שארם א’שיח בלי שלום, מאשר שלום בלי שארם א’שיח” אמר אז שר הביטחון דיין. ובמילים אחרות – אנו נגשים את חזון הנורמליות על ידי כיבוש הארץ.

מה שקרה במלחמת יום הכיפורים הוא תחילת החזרה אל רעיונות ברית שלום. התברר שבכח זה לא הולך וגם לא ילך. למרות הניצחון האדיר של ששת הימים הערבים לא מוותרים, ממשיכים להילחם ולא מקבלים אותנו. מאז מלחמת יום הכיפורים חזרנו לרעיונות ברית שלום, חזרנו לחפש את הגשמת חזון הנורמליות על ידי ויתור על הריבונות – לא על ידי כיבוש הארץ אלא על ידי מסירת הארץ. חשוב לזכור – לא הארץ היא חזון הציונות, הארץ היא רק כלי למימוש חזון הנורמליות. אפשר לממש את הציונות גם באוגנדה…

כשהיה בגין באופוזיציה, היתה אשליה שהציונות המעשית עוד מחזיקה מעמד – לכן הפקרת סיני למצרים וחורבן חבל ימית צריכים היו להמתין למהפך ב77. תהליך דומה אירע לאחר הסכמי אוסלו. מי שציפה ל”ציונות” שתבוא מכוון הימין ותחזיר את ישראל למסלול בו החלה – קיבל את מסירת חברון והסכמי וואי ולבסוף את ההתנתקות.

זהו הציר שעליו ממוקמות אצלי מלחמת יום כיפור והסכמי השלום עם מצריים. אגב – ההסכם הזה הביא לנו הכל חוץ משלום – אבל זה כבר נושא למאמר אחר. המשך הציר הזה על גרף הזמן – מפחיד מאוד. כשהיתה אידיאולוגיה, ידעה ישראל הקטנה לחלץ את שבוייה מאנטבה ולתקוף אוניית ביון אמריקנית בשם ליברטי. כיום ישראל הגדולה והחזקה והטכנולוגית, אינה מסוגלת לחלץ חייל שבוי מעזה וודאי שלא להתמודד עם איראן. חמור מכך – היא אינה מסוגלת להאכיל את רעביה ולעשות צדק עם ניצולי השואה שעוד חיים בקרבה. אחמדיניג’אד צודק – אנו בסכנת כליה. כדי להיחלץ מן הסכנה אנו זקוקים למנהיגות שתראה משם בדיוק את מה שהיא רואה מפה – מנהיגות הנשענת על אידיאולוגיה שהוכיחה את עצמה כאידיאולוגיה נצחית השורדת את כל חבלי הזמן. לפחות בשלושת אלפי השנים האחרונות…

שתף את הפוסט:
הפוסט הקודם

השאר תגובה