רומן זדורוב ועמירם אוליאל

ההתעללות הצינית ברומן זדורוב, היא כאין וכאפס לעומת מה שמתרחש בימים אלה ממש עם עמירם אוליאל.
תמצית הסיפור:
בט”ו באב תשע”ה (יולי 2015) הוצתו שני בתים בכפר דומא וזוג הורים ובנם נספו.
במקום נמצאו שתי כתובות ‘נקמה’ ו’יחי המלך המשיח’.
הנשיא וראש הממשלה קבעו מיד שמדובר בטרור יהודי, התקשורת “חגגה” והשב”כ שינס מותניו והתגייס במרץ למרדף אחר נוער הגבעות בכדי להביא למעצר אשמים.
משלא נמצא כל קצה חוט החלה התקשורת לדוש את שר הביטחון דאז – בוגי יעלון – בטענה כי כשמדובר בטרור יהודי, המערכת גוררת רגליים. בוגי פרסם הודעה מתרברבת כאילו מערכת הביטחון יודעת מי הרוצחים ונמנעת מלעצור אותם כדי לא לחשוף מקורות. ובעקבות כך הוגש בג”ץ שיחייב אותו אכן לעצור את הפושעים. בוגי היה חייב לתת תשובה המערכת נלחצה והחלו מעצרים של בחורים רבים שנאסרו על לא עוול בכפם ועונו בחקירות בלא שניתנה להם הזכות לראות עו”ד. מובן שלעינויים הללו לא היה שום צידוק חוקי, לא היה שום חשש לפצצה מתקתקת – אבל כשנותנים לחתולי התקשורת והבג”צ להריח שמנת בדמות עינויים של נערי גבעות, הופכים “שומרי הסף” של הדמוקרטיה לדוברמנים של הדיקטטורה וכך, התדרדרו זכויות האדם בישראל לשפל שלא היה דוגמתו.
אמנם היו סיבות טובות לכיווני חקירה אחרים כמו ארבע שריפות בתים בחודשים שלפני כן באותו מקום ועוד אחת חודש לאחר האירוע, אבל משום מה אף אחד לא חקר מי היו המציתים בשריפות אלו. כי זאת יש לדעת – יש כנראה בדומא תחביב כזה לשרוף איש את בית שכנו, ויתכן שגם לצייר את הכתובת תג מחיר כבר למדו שם (כפי שנעשה למשל במסגד חסן בק ובמקומות נוספים).
אבל נחזור לסיפור.
הורי הנערים המעונים וציבור רחב מן הציונות הדתית החלו להתמרד נגד המתרחש. הפגנות החלו להתארגן, כתבות נזעמות בעיתוני המגזר – תסיסה החלה.
אלא שאז, ב”אומץ ובאחריות” רבה, קם מנהיג המגזר נפתלי בנט והכריז:
” אתם רוצים שהגג יפול לנו על הראש?” – ” למי אתם מאמינים? לאילת שקד או לאיתמר בן גביר…”.
המקבילה לסוג זה של “מנהיגות” היא התעללות מינית של אב בבנותיו.
בנט לא רצה להתייצב מול הרוח הרעה של התקשורת ולהגן על “ילדיו”, אז הוא פשוט הצטרף לחזקים ולאונס הקבוצתי.
אבל בנט הוא לא הסיפור.
הסיפור הוא שמכל הפצצות המתקתקות והעינויים הקשים לא יצא דבר. היחיד שנאשם באירוע בדומא הוא עמירם בן אוליאל היושב כבר זו השנה השלישית במעצר בתנאים של מחבל כחבר בארגון טרור.
תחת עינויי תופת הוצאה ממנו הודאה מגוחכת שבית המשפט סירב לקבל. יחד עם זאת בתרגיל משפטי של מי שיודעים שאי אפשר להוציא את השב”כ והפרקליטות בלי כלום, הכשיר בית המשפט את אותה הודאה בדיוק שנמסרה על ידי עמירם 36 שעות לאחר העינויים במשטרה. רק שהודאה זו שלדעת בית המשפט נמסרה מרצונו החופשי, ניתנה על פי בית המשפט עצמו רק לאחר שנכנס לחדר החקירות נציג השב”כ שכל בר דעת מבין שנוכחותו המאיימת, היא שחילצה את ההודאה ולא “רצונו החופשי” של עמירם.
אבל הסיפור לא נגמר. השב”כ עצמו הסתבך בהודאה שאינה הגיונית, ושאינה תואמת אף אחת מהעדויות שיש בתיק. ברור שהיו לפחות שני אנשים באירוע כך העדים מעידים. הייתה גם מכונית שעליה נחקרו חלק מהעצורים. כל זה נעלם מכתב האישום. עמירם לפי כתב האישום הוא מינימום סופרמן שעושה הכל לבד. גם מצית שני בתים במקביל, גם כותב בשני כתבים שונים ואולי גם מתחזה לשני אנשים. בסוף הוא מסתלק מהשטח ברגל בלי להשאיר שום זכר וסימן שקושר אותו לאירוע.
כמו בסיפור זדורוב, את אוליאל אי אפשר לשחרר כי יש בכך הודאה ברשעותה של המערכת. אבל גם יהיה קשה מאוד להרשיע אותו כפי שכותב חיים לוינסון בעיתון הארץ, כי שום דבר בכתב האישום לא מתחבר לשום דבר.
אז בינתיים כמו זדורוב, אוליאל ימשיך להימק בכלא – בשני הבדלים.
האחד, נגד אוליאל הופעלו עינויים קשים, וגם עכשיו מתעללים בו בתנאי מעצר קשים מנשוא. הוא בבידוד, אשתו ובתו בת הארבע פוגשות אותו פעם בשבוע לחצי שעה אחורי מחיצת זכוכית ורק לכמה דק’ ניתנת לו האפשרות לחבק את בתו.
וההבדל השני והוא החשוב, זדורוב כבר הואשם, המשפט של עמירם רק מתחיל בחודש הקרוב. הלחץ הציבורי אולי יצליח להניע משפט חוזר לזדורוב ואולי לא. לעומת זאת הלחץ הציבורי אצל עמירם ימנע אולי פסק דין שאין לו ביסוס עובדתי למעט הודאה לא הגיונית שנגבתה בעינויים.
המשך יבוא.