שוב אותו הסרט

רוחות 92/ 96 שבות ועולות מן האוב.

בבחירות 1992, הצליח יצחק רבין בראשות מפלגת העבודה, לגבור בחודו של קול, על יצחק שמיר בראשות הליכוד. הוא עשה זאת באמצעות שכנוע הבוחר כי לעולם לא ייפגש עם א.ש.פ. ערפאת.

אבל אנשי מפלגת העבודה נפגשו עם אנשי א.ש.פ, (בניגוד לחוק האוסר מפגשים שנהג אז), עוד קודם לבחירות, וסיכמו בחשאי את עקרונות ההסכם העתידי, תמורת סיוע בבחירות של ארגון הטרור, אצל ערביי ישראל((על פי עדותו של העיתונאי יהושוע המאירי במשפט ה’המרדה’ של ראשי ‘זו ארצנו’ (מופיע בעמ’ 218 בספרי ‘במקום שאין אנשים’))). 

מיד לאחר הניצחון בבחירות 1992, החל השמאל לקדם במהירות את הסכמי אוסלו. משפרשה ש”ס מן הממשלה, הפכה ממשלת רבין לממשלת מיעוט שנותרה על כנה באמצעות סיוע מבחוץ של המפלגות הערביות ובאמצעות שוחד פוליטי לשני חברים לשעבר במפלגת צומת של רפול – כלומר באמצעות העברת חברי הכנסת אלכס גולדפארב וגונן שגב שנבחרו על בסיס מצע ימני מובהק, אל המחנה הנגדי, בתמורה לאתנן פוליטי. 

וכך, מתוך הונאה מהותית של הבוחר, בלי שמץ של לגיטימציה אמיתית ובזכות תמיכה של המפלגות המזדהות בגלוי עם אויבי ישראל – העבירה ממשלת השמאל את ההסכמים הללו והחלה לבצעם תוך שהיא יוצרת מציאות בלתי הפיכה.

עם הקמתה, לכד את תשומת ליבי, הדמיון שבין ממשלת רבין, לממשלת בנט/לפיד.

29 שנים חלפו, ושוב רמיה מהותית של הבוחר, שוב ניצחון של השמאל על חודו של קול, שוב מעבר של ח”כים מהימין אל השמאל בניגוד מוחלט להבטחותיהם לבוחר, שוב שימוש נרחב בקולות הערבים ולבסוף שוב ויתור בלתי הפיך ומסירה (לחזבאללה) של טריטוריה ונכסים ישראליים.

גם הזעם והפגנות הימין חזרו על עצמם והזכירו לי נשכחות. כאז כן עכשיו, חש הימין הישראלי כי הולך שולל, חש כיצד מערכת המשפט נוטה חסד לכל עוולה של השלטון, חש כיצד התקשורת מסלפת את המציאות, חש כיצד האקדמיה והקצונה הבכירה מתיישרת עם מדיניות השמאל…

כחלום רע, שבו כל הזכרונות ההם משנות ה90, וצפו כעבור 30 שנה, עם עלות ממשלת בנט/לפיד.

אבל ה”הקרנה החוזרת” של הסרט לא נסתיימה בהקבלה שבין ממשלת רבין לממשלת בנט/לפיד.

כאז כן עתה, התאחד הימין על כל תנועותיו מתוך ומחוץ לפוליטיקה, במאמצים אדירים בכדי לחזור לשלטון. 

לחזור אז לשלטון, אחרי רצח רבין, נראה היה כחסר סיכוי.

וגם לחזור עכשיו לשלטון, אחרי שגם ליברמן, גם גדעון סער, וגם בנט – הפכו את עורם, והעבירו את קהל בוחרי הימין שדבקו בהם – אל גוש השמאל, נראה כחסר סיכוי.

 נדרשו 4 סבבי בחירות כדי לחזור ולהקים לישראל ממשלת ימין.

האם ההיסטוריה תמשיך ותחזור על עצמה?

האם נמשיך ונקבל שוב את אותו הסרט?

שוב אותו הסרט?

ב-1996, נישא על גל מחאה אדיר של הימין (בהובלת ‘זו ארצנו’ שבהנהגתי) כנגד הסכמי אוסלו, הפך בנימין נתניהו לראש הממשלה הצעיר ביותר בתולדות המדינה.

ואולם במקום לבטל את הסכמי אוסלו, פנה לאסטרטגיה אחרת. נתניהו נפגש גם הוא עם ערפאת ונתן את מלוא הלגיטימציה הימנית להסכמים.

“יתנו יקבלו” – הסביר אז נתניהו – “לא יתנו, לא יקבלו”. ייתכן ונתניהו סבר כי יוכל לעקר את ההסכמים מתוכנם בלי לשלם את המחיר הבין לאומי הכרוך בביטולם. ואולם תיחכום פוליטי אינו יכול להחליף מהות. ברגע שגם נתניהו נפגש עם ערפאת, קיבל הלה את הגדולה במתנות. כל עוד התנגדה מחצית החברה הישראלית התנגדות נמרצת להסכמים, כל עוד נשענו על קולות הערבים ועל השמאל הקיצוני, ניתן היה להשיב את הגלגל לאחור. ואולם דרכו הפרגמטית של נתניהו לא מיסמסה את ההסכמים אלא קיבעה אותם ונתנה להם את מלוא הלגיטימציה של שני הגושים הישראליים כאחד. תודעת אוסלו הפכה לתודעה השלטת ללא כל עוררין.

26 שנים מאוחר יותר, עם הקמת ממשלת נתניהו השישית (!) מתחילים שוב להופיע באופק קווי דמיון מדאיגים.

הקיטוב שממנו הופיע הניצחון של 1996 היה עצום. היה זה הקיטוב שלאחר רצח רבין. הקיטוב שממנו הופיע הניצחון של 2022 מזכיר את העוצמות ההן. לאחר 4 מערכות בחירות ורמת ניכור שעולה כל העת, חזר הימין לשלוט, וכאז כן עתה, השמאל הישראלי אינו מקבל זאת.

בממשלתו הראשונה הואשם נתניהו בעידוד ובסוג של שותפות לרצח ואילו בממשלתו הנוכחית הצליח השמאל לייצר כתבי אישום יש מאין והפכה האשמה המוסרית להאשמה פסיאודו פלילית.

בין כך ובין כך השמאל אינו מתייחס לממשלת הימין כלגטימית.

לאורך כל שנות מנהיגותו, ניסה נתניהו להרגיע את השמאל ולזכות בסוג של לגיטימציה ממנו. תמיד היה זה נתניהו שבלם כל ניסיון ליצור מדיניות לאומית/ימנית של ממש.

למעט בתחום הכלכלי, שבו הזניק נתניהו (כשר אוצר בממשלת שרון) את הכלכלה הישראלית על פי תפיסות שוק ימניות, בכל שאר התחומים, דאג תמיד נתניהו לשמר את כוחו הבלתי מרוסן של הבג”ץ ולנסות “לעשות עסקים” עם מוקדיי הכח החוסים בצילו. להנהיג את הימין אך גם לקרוץ לשמאל.

כך קרה שבפועל, הלכה תודעת אוסלו והעמיקה. שכונות יהודיות הוחרבו בזו אחר זו, בשל פסיקות הזויות של בג”ץ, מתנחלים שניסו להתגונן מפני מתקפות הערבים, הפכו ל”מחבלים” ודמם הותר כמחבלים ממש – ואף הרבה יותר ממחבלים של ממש. עמירם בן אוליאל שנידון על סמך הודאה בעינויים בלבד(!) וללא שום ראיה תומכת נוספת, לארבעה מאסרי עולם, יכול רק לחלום על תנאי מאסר דומים לאלו שמקבלים רוצחים ערבים אמיתיים, מן הצד השני של המתרס.

ואולם תאבונו של השמאל לא בא על סיפוקו, ומלבד מוקדי הכח שאינם נבחרים, הבאים לו ב”ירושה”, הוחלט שם להשתלט גם על מוקד הכח הפוליטי ולהיפטר באמצעות מערכת התביעה והמשפט, ממנהיג הרוב היהודי הזוכה שוב ושוב בבחירות. המהלך הזה הכניס את מדינת ישראל אל סחרור פוליטי שלא נודע כמוהו והתוצאה הסופית היתה שלראשונה מצא עצמו נתניהו מנהיג ממשלה שהיא לא רק ממשלת ‘ימין על מלא’ – אלא ממשלה שמוחרמת על ידי כל המפלגות שמחוץ לגוש. 

מפלגות הימין ששמרו אמונים לנתניהו, למדו היטב את אורחותיו לאורך השנים, ובמשא ומתן קואליציוני קשוח, ציידו עצמם בארגז כלים שיאפשר להם לנצל סוף סוף את המצב שנוצר בכדי לייצר שינויים במערכת המשפט, באנרכיה המשתוללת בכל הקשור לבטחון הפנים ובתחומים נוספים.

לפתע מוצא עצמו השמאל הישראלי, מול רפורמת שר המשפטים לוין, כשלראשונה מאז מהפך 77, נראה כי ממשלת הימין אכן מתעתדת לא רק לשבת על כסאות השלטון, אלא גם להביא לשינוי כלשהוא.

החשש הזה מאובדן מוקדי הכח שבידיו, מוציא כיום את השמא לרחובות ומנהיגיו מסיתים בגלוי למרי אזרחי, למלחמת אזרחים ולשפך דם.

בינתיים הגיע לפתחה של הממשלה, מבחנה הראשון מול מאחז של מתנחלים שהוקם לזכרו של הרב חיים דרוקמן זצ”ל.

שר הביטחון יואב גלנט, מיהר לפנות את המאחז בדיוק כמקובל לפניו, וגילה כרגיל עיוורון מוחלט לאלפי הבתים הערביים שהוקמו בסביבה ניגוד לחוק.

נתניהו מיהר לגבות את שר הביטחון ולפחות בחזית הזו כבר ברור למדי שהממשלה החדשה אינה נושאת בשורה חדשה.

ומה יקרה בחזית המשפטית?

קשה לנחש מה ילד יום, ואולם ניסיון העבר מלמד, שככל ויתעקש הימין ליישם את רפורמת לוין, כך עשויות מפלגות השמאל להתרכך ולהצטרף לממשלה בכדי לעוצרה.

אין ספק שאם תיווצר הסיטואציה שתספק לו את התירוץ הקלוש ביותר לכך (מצב חירום בטחוני/כלכלי/בריאותי/חברתי) נתניהו יעוט על המציאה כמוצא שלל רב ושוב ימצא עצמו הימין הישראלי – באותו הסרט…

עד שזה יקרה – מתלהט הויכוח במלוא עוזו.

כאם המתחזה במשפט שלמה, מגלה השמאל נכונות מלאה להרוג את התינוק במלחמות אחים ובקריאות לשפך דם. זהו כמובן ייתרון במאבק מול האם האמיתית שמבקשת לשמור על התינוק ולכן תמיד תעדיף להפסיד.

אז האם הימין הולך לנצח את הסיבוב הזה?

היועמשית מאיימת לפטר את רוה”מ

הקואליציה מאיימת בתגובה לפטר את היועמש”ית?

אנחנו שם כן?

מי כאן הולך לנצח?

כדי לענות לשאלה הזו, אנחנו צריכים להבין על מה באמת הוויכוח

היכן באמת עובר קו החזית בין המחנות.

היטיב להגדיר זאת יותר מכולם ד”ר רון פונדק ז”ל, שכונה ‘האדריכל של הסכמי אוסלו’.

כששאלו את פונדק: “והרי הסכם אוסלו הביא מלחמה לא שלום” – ענה פונדק כך: 

“הסכם אוסלו לא נועד להביא שלום, הוא נועד לייצר ישראליזציה של המדינה במקום ייהוד שלה”

מדובר בתהליך מדיני שהתחולל כאן באמצע שנות התשעים, ובמקביל לו התחוללה כאן ההפיכה השיפוטית של אהרון ברק.

וכמו שאוסלו לא היה על ‘שלום’ אלא על ניסיון להכריע במסלול עוקף עם – את שאלת הזהות הפנימית שלנו – כלומר מה הבסיס שלנו כמדינה, 

הזהות היהודית האמונית שלנו 

או הזהות הישראלית האזרחית שלנו.

אז כמו שאוסלו לא היה על שלום אלא על זהות,

כך גם להפיכה השיפוטית שביצע אהרון ברק בדיוק באותן שנים,

 לא היה שמץ של קשר לדמוקרטיה, זכויות אדם ושאר הכתרים שנקשרו לה.

בדיוק כפי שאוסלו נועד לייצר ישראליזציה של המדינה במקום ייהוד שלה, כך גם ההפיכה השיפוטית, נועדה גם היא  לייצר ישראליזציה של המדינה,

 במקום ייהוד שלה.

אפשר לראות כיצד היהודים והישראלים מתגבשים סביב טיעונים מדיניים ובטחוניים באוסלו, ועכשיו סביב טיעונים משפטיים וליברליים ברפורמת לוין – ובאמת, אצל שני הצדדים, המסיכות של טיעוני השלום/הביטחון/המשפט והליברליזם – הן רק מסיכות. 

הסיפור שמתחת לכל המסיכות הוא, ישראליזציה של המדינה או ייהוד שלה. הסיפור האמיתי הוא מי אנחנו, ומי אנחנו רוצים להיות – מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה.

עכשיו בואו ונחזור לשאלה שבה פתחנו.

מי ינצח

ייתכן שהימין יצליח להעביר חלק מן הרפורמה – ואם זה יקרה יהיה זה כמובן תיקון חשוב מאוד.

ואולם במובן האסטרטגי – השמאל ינצח.

הסיבה לכך היא שהשמאל מבין את המערכה, נלחם כל הזמן את המלחמה האסטרטגית לטשטוש הזהות הלאומית שלנו, בעוד שהימין כלל לא נלחם!

  השמאל מתנהל בתוך תודעת החילון של עידן הנאורות. התודעה הזו היא המים שבאקווריום שבו שוחים כולנו – גם הדגים הימניים.

כדי שהימין ינצח, הוא לא צריך להחליף את הכללים, הוא צריך להחליף את המים…

ועל כך איש בימין אינו מעז לחלום!

האם מישהו בימין מעז לדבר כיום על ביטול הסכמי אוסלו שכפה עלינו השמאל?

אפילו את חאן אל אחמר – שהבג”צ הורה לפנות, הימין אינו מסוגל לפנות,

אבל מאחז יהודי – פונה כבר כמה פעמים על ידי ממשלת הימין על מלא החדשה…

כשהגיעו לכאן חלוצי העליה הראשונה, הם חלמו על בית מקדש והחלו להקים יישובים מתוך אמונה.

כשהגיעו לכאן חלוצי העליה השניה והשלישית, הם חלמו על סוציאליזם יהודי, והחלו להקים יישובים מתוך כפירה.

כיום, אין יותר התיישבות, לא מתוך חזונם של אלה ולא מתוך חזונם של אלה…

האם לאחר הניצחון בבחירות, ולאחר רפורמת לוין – יחזרו היהודים ליישב את הארץ?

האם ממשלת הימין על מלא תקים יישוב יהודי בנגב? בגליל? ביהודה ושומרון? או שתשאיר זאת לנערי הגבעות?

אתם מבינים – הציונות הכפרנית שסיפקה פעם את הרוח החלוצית – סיימה את תפקידה והיא עסוקה עכשיו ב’ישראליזציה’ כלומר בנירמול עם ישראל והפיכתו לעם אזרחי. אין יותר בישראליות הזו שום תנופה וצידוק לעצם קיומו הריבוני של עם ישראל בארצו.

לכן השמאל הישראלי, לא זו בלבד שמזמן כבר לא מיישב את הארץ, הוא מתנגד בכל תוקף ליישובה.

והימין? האם יש יש בו רוח אחרת? או שכל שהוא מסוגל הוא להתנגד לשמאל?

אתם מבינים?

המלחמה על רפורמת לוין היא מאבק טקטי. 

אם הרוב היהודי  – ה’ימין’  – 

לא מסוגל להפיח רוח חדשה בעצמות היבשות של הציונות – רוח של זהות יהודית, רוח שבאה מתוך החזון הגדול של עם ישראל

ומתוך אותה רוח חדשה לשאוב לגיטימציה ואדנות

ולהוציא הפגנות תמיכה של של מליונים 

כי השאלה האמיתית היא למי יקשיב בסוף המפכ”ל

ליועמשי”ת ולתקשורת שיורו לפטר את ראש הממשלה,

או לרוה”מ ושריו? – שיורו לפטר את היועמש”ית?

אם אין לימין חזון משלו להציע,

מי לדעתכם הולך באמת לנצח?