שם המשחק – לגיטימציה

ב”ה תשרי תשס”ח

שם המשחק – לגיטימציה משה פייגלין/ מקור

השר עמו שוחחתי, יצא מגדרו בכדי להסביר לי מדוע הוא חייב להצביע בעד ההתנתקות. “תבין” – הוא אמר – “לשרון יש רוב גם בלעדי, אם אני מצביע ‘נגד’, זה אומר שאני יוצא מהממשלה ולא יכול להועיל יותר מכל אזרח אחר. אם אני מצביע ‘בעד’ – אני נשאר בממשלה ויש עוד הרבה מה לעשות. אם רציתי להפגין לא הייתי בא לפוליטיקה, פוליטיקה זו היכולת להוציא את המקסימום ממצב נתון, האחריות שלי היא לא לצאת מהממשלה כקדוש מעונה אלא לעשות את המקסימום בכדי לשמור על הדברים שאני מאמין בהם…”
” אם תצביע ‘נגד’ ותפרוש” – עניתי – “אולי תיווצר תגובת שרשרת ויצאו גם אחרים – הרי רוב שרי הליכוד חשים כלפי הטירוף הזה – בדיוק מה שאתה חש”.
“זה לא יקרה” – הסביר השר – “רק ביבי יכול לעשות את זה, אם הוא יתפוס מנהיגות ויתפטר, אז מה שאתה אומר באמת יקרה – אם אני יוצא וביבי נשאר – זה חסר משמעות מבחינה פוליטית”.

כך זה נמשך ונמשך שעה ארוכה – מכל כוון אפשרי ניסיתי לשכנע את השר שיש טעם בהתפטרותו, ושוב ושוב הוא חזר והראה לי כי על פי ההגיון הפוליטי היבש – עדיף שיישאר בממשלה. לא רציתי לוותר, השר מקדיש לי את כל הזמן הזה כי יש לי איזה שהו כח. הכח הזה לא ניתן לי סתם כך – הרגשתי תערובת של אחריות וייאוש – אני חייב לומר משהו שיפרוץ את מעגל הפרגמטיזם המטומטם הזה. הוא דיבר ודיבר והראש שלי היה כבר במקום אחר.

“תראה” – אמרתי לו – “אין ספק שאתה צודק, פוליטיקה זה לא רומנטיקה, פוליטיקה זו אומנות האפשר, אני מקבל את זה. אבל גם אתה חייב להסכים אתי שבאיזה שהוא מקום עובר קו שמעבר לו נגמרת הפוליטיקה. כלומר בשלב מסויים הפרגמטיזם מפסיק להועיל ומתחיל להזיק. בעצם, השואה במימדיה המפלצתיים, התאפשרה בזכות שרשרת ארוכה של החלטות פרגמטיות, של מנהיגים – שרצו להציל מה שניתן ובמישור הטקטי צדקו בהחלט”.
“אני מסכים” – אמר השר – “יש מקום שמעבר לו נגמר המשחק – השאלה היא רק מהו המקום הזה”.
“תרשה לי לתת לך כוון”.
“בבקשה”.
“מילת הקסם היא ‘לגיטימציה’. כשמדובר במחלוקות לגטימיות – קשות ככול שיהיו – ליריב אין צורך בליגטימציה שלך בכדי להעבירן – יש לו צורך בהצבעה שלך. אבל כשמדובר בעניינים שעד לפני זמן קצר לא עלו כלל על הדעת, כשמדובר בנושאים בלתי מוסריים, בענייני ליבה שעד היום קדמו לכל מחלוקת, בכדי להעביר רעיונות כאלה – מה שיריב צריך הרבה יותר מהקול שלך – זו הלגיטימציה שלך. גם אם שום שר לא ילך אחריך והצבעת ההתנתקות תעבור – עצם היציאה שלך מהממשלה, תשאיר את ההתנתקות כעניין לא לגטימי. כל ההישגים הקטנים שאולי תשיג אם תישאר בממשלה, מתגמדים ליד ההישג החשוב הזה”.

השר חייך – שנינו היינו מותשים – הוא אמר שיחשוב וכמובן נשאר בממשלה. מה כבר רציתי ממנו – הרי גם שרי המפד”ל נשארו. נתניהו הצביע ‘בעד’ ואחריו כל שרי הליכוד המתלבטים.

הסיפור הזה חשוב מאוד לקראת המאבק המסתמן על ירושלים.

שם המשחק הוא לגיטימציה. אהוד אולמרט אינו הבעיה. אולמרט וחבריו לממשלה הם מצב נתון – סוג של מחלה המחסלת בדרכים שונות את אינסטינקט הקיום היהודי. המחלה הזו אינה יכולה להתפשט ולהזיק ללא תנאים מתאימים, ואת התנאים הללו יוצר מאז הסכם השלום עם מצריים – הימין הישראלי שנותן למחלה הזו את הלגיטימציה הדרושה. איננו יכולים להדביר את המחלה – אך אנו יכולים לשנות את התנאים המאפשרים את ההתפרצות. השאלה היא לא אם אולמרט ימסור את ירושלים – וודאי שהוא ימסור. השאלה היא אם נתניהו ייתן לכך לגיטימציה.
בפני האופוזיציה עומדת כרגע הכרעה גורלית – וכנראה שהיא כלל לא מבינה את גודל השעה. עומדות בפניה שתי דרכי פעולה. הדרך האחת היא הדרך הפוליטית הפרגמטית המקובלת. אחרי כל הנאומים וההסברים – הפעולה היעילה ביותר שצריכה האופוזיציה לבצע על פי הדרך הזו היא להיכנס למשא ומתן חשאי עם אולמרט, למזער ככול הניתן את הנזקים שבתוכנית – באמצעות 14 הסתיגויות למשל… – ולהצטרף לממשלה בכדי לפקח שאכן ייגרם מינימום הנזק. כך בדיוק נהג נתניהו מול כל צומת הכרעה גורלית, מול אוסלו וערפאת, מול וואי וחברון, מול שחרור מחבלים וחימושם וכמובן מול חורבן גוש קטיף. כשמדובר בעניינים עקרוניים – מסתבר שהפרגמטיזם משיג תוצאה הפוכה.
עכשיו – כשמדובר בירושלים, בעיר העתיקה, בהר הבית ובכותל המערבי – הגיע הזמן שהליכוד ישקול את האפשרות השניה. לא לתת לגיטימציה לבגידה בלב האומה, אלא להיפך – להעמיד את הציבור על חוסר הלגיטימציה בעצם המשא ומתן עליהם.
אני מניח שאם מה שהיה עומד על הפרק הוא הצעת חוק לביטול הבחירות ולהשארת הכנסת הנוכחית על כנה לעד, ניתן היה למצוא רוב של חכ”ים שהיו מעוניינים בכך. מובן שמול מצב שכזה האופוזיציה צריכה להודיע שהיא אינה מקבלת את ההחלטה, משום שהיא סותרת את יסודות הדמוקרטיה וברגע שתיווצר שעת כושר היא תביא להפלת הממשלה ולבחירות חדשות.
מדינת ישראל אמורה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית. קודם כל – יהודית! ביטול יהדותה של המדינה חמור אף יותר מביטול הדמוקרטיות שלה. אם יכריז נתניהו שמסירת ירושלים עומדת בסתירה ליסוד היהודי של קיומנו כאן, בסתירה לשבועת הדורות והתחייבות כל המנהיגים מאז שוחררה העיר, ובסתירה לחוק יסוד ירושלים – ולכן – הליכוד אינו רואה את ההחלטה כלגטימית וממשלה בראשותו לא תראה עצמה מחוייבת לו – אם יכריז נתניהו הכרזה שכזו – הוא ישלול את הלגטימיות של התועבה המתנהלת ברגע זה ובסופו של דבר יניע תהליך שימנע את הבגידה בירושלים.