שקר העם הפלסטיני

במכתבו הגלוי לאחמד טיבי, מכתב שפרסם מוסטפא עלי חמדאן בדף הפייסבוק שלו, מבטא מוסטפא את תחושותיהם של ערבים ישראלים אינטלגנטיים רבים:
*****
“לכבוד אחמד טיבי :
לידיעתך אני ערבי-מוסלמי. אזרח ישראלי. נקעה נפשי מהשקר הקרוי עם פלשתיני והגיע הזמן שיקום ערבי ויגיד את זה בריש-גלי. אנחנו הערבים החיים בישראל, פשוט ערבים. מעולם לא היינו ״פלשתינים״ משום שלא היה דבר כזה ״עם פלשתיני״. מעולם. רוב הערבים בישראל נולדו במדינת ישראל. אבותינו הגיעו מארצות ערב השונות במאה ועשרים השנים האחרונות, בעקבות תעסוקה ופרנסה שהציעו חקלאים יהודים או עבודות שונות בשירות הבריטים במשך שלושים שנה. אכן, קומץ של ערבים היה כאן לפני כן תחת שלטון עותומאני-טורקי. שום פלשתינים. הקומץ הזה נאסף אל אבותיו וצאצאיו ממשיכים להיות ערבים כמוני.
המצאת העם הפלשתיני ובעקבותיה הדרישה למדינה עצמאית פלשתינית מהוות סיוט בשבילי. אינני רוצה לחיות במדינה ערבית כלשהי, גם לא ב״פלשתין״.
מדינה ערבית נוספת תתנהל כמו כל מדינה ערבית שכל ערבי-ישראלי שפוי צריך להתנגד לה. אין בכל מדינות ערב ולו מדינה אחת שהיא דמוקרטית.
אין מאבק-אין אפליה.
אני ערבי-מוסלמי-ישראלי שרוצה לחיות במדינת ישראל, בביתו הלאומי-דמוקרטי של העם היהודי שהוא גם הבית שלי….”
לפוסט המקורי, לחץ כאן.

*******

אנו עדים לתופעה מבורכת שמקבלת את ביטוייה בריש גלי לא רק בקרב ערבים ישראלים אלא גם בארצות ערב שכנות.
האם מדובר רק בהשלמה עם העובדה שישראל כאן כדי להישאר? או ברצון אמיתי להפוך לחלק מהישראליות.
כדי שחלומו היפה של מוסטפא יתגשם צריכים להתחולל בחברה הערבית הישראלית שני שינויים – האחד תודעתי והשני פוליטי.
השינוי התודעתי, הוא שהאזרחים הערבים בישראל צריכים לקבל באופן כן את העובדה שמדינת ישראל, קמה על ידי העם היהודי בכדי להיות מדינת הלאום שלו. שאלת יהדותה של המדינה כלל אינה קיימת. מדינה יהודית זה מה שהיא וזה מה שתישאר. משמעות הדבר היא כי זכויות האדם של הערבים בישראל יישמרו תמיד בישראל כמו זכויותיו של כל אדם אחר, אבל זכויות האזרח שלהם לעולם לא יוכלו להיות שוות לחלוטין.
הבן דוד היהודי שלי יוכל תמיד לעשות עליה לישראל והבן דוד שלו – לא.
וזה נכון גם בכוון ההפוך. במקרה קיצון של טרור או בגידה – את אזרחותי לא ניתן לשלול ואת אזרחותו כן.
השינוי הפוליטי הנדרש הוא, שהמפלגות הערביות צריכות לשנות את טעמן ולייצג את האינטרסים של הערבים בישראל, במקום לייצג את שאיפת אוייביה למחוק אותה – ובנתיים את זהותה – מעל המפה.
למה תופעת מוסטפא לא מקבלת ביטוי בפוליטיקה הערבית בישראל?
טוב בזה אי אפשר להאשים את הערבים.
אם שופט בבית המשפט העליון לא מוכן לשיר את התקווה וממשיך לכהן בתפקידו –
אם מעצבי התודעה הישראלית נמצאים במאבק מתמיד נגד זהותה היהודית של ישראל, קשה לצפות שהערבים יהיו יותר “קתולים מהאפיפיור” ויצטרפו בהמוניהם אל מוסטאפה.