5X5 יום העצמאות

‘הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו’.

1878 שנים אחרי חורבן המקדש והגליית ישראל אל כל פינות מדבר העמים, רדיפותיהם והתנכלויותיהם, 3 שנים אחרי הנוראה שבשואות ומתוך ניצחון במלחמה חסרת סיכוי נגד ערביי הארץ וחמשת צבאות ערב שפלשו אליה, קמה מדינת ישראל.

חגיגות העצמאות 1948 – תל אביב
כיצד ניתן שלא לשמוח ולהכיר בגודלו ובעוצמתו של האירוע?

אך משהו בשמחה חסר.

למשהו הזה קוראים ‘משמעות’ וכל אחד משלושת נדבכיה, איבד בתורו את משמעותו.

אבדן משמעות החולין

עבור רוב תושביה (היהודים), החילונים, מדינת ישראל היא עובדה קיימת שלתוכה נולדו. ישראל היא המכשיר לביטוי לאומיותנו האזרחית ולשמירה על ריבונותנו וביטחוננו. ישראל היא הזהות שלנו, וכמו שאנו חוגגים יומולדת, גם אם חיינו אינם מושלמים ומלאי תוכן, כך גם המדינה, היא היא מי שאנחנו – ויאללה לבמות, לזיקוקים ולמנגלים.

אבל בשונה מחיי אדם, מדינה היא מהות בחירית. אפשר גם לחיות במדינה אחרת והרבה למעלה ממיליון ישראלים שנולדו בישראל, אכן בחרו לעשות זאת. ייתכן כי לצד הישגיה המדהימים של מדינת ישראל, זו היא גם המדינה הננטשת ביותר על ידי צעיריה.

השוטטות ברחבי תבל הפכה למעשה לטקס ההתבגרות הישראלי. אופציית ההגירה מקננת בראשו של כל צעיר המתחיל את חייו וממש לא מדובר בהגירת קשי יום בלבד. אולי אפילו להיפך. ייתכן והראשונים לעזוב הם דווקא המשכילים יותר והמצליחנים יותר – כלומר אלה שהעולם פתוח בפניהם יותר.

תוחלת החיים בישראל היא מהגבוהות בעולם ובמדד האושר מככבת ישראל בקדמת הטבלה. מדינת ישראל היא מדינה מפותחת. ניתן לקיים בה חיים בסטנדרט מערבי (פחות או יותר), היא נותנת שרותי חינוך ובריאות טובים והמוכשרים וברי המזל שביננו, יוכלו גם להתעשר בה.

יש כמובן הרבה מאוד מה לשפר, אך כאמור, צעירי ישראל לא מהרהרים בעזיבתה רק בגלל סיבות כלכליות, גם עשירים עוזבים. גם התירוץ הביטחוני כבר מזמן אינו הסיבה לירידה מן הארץ. השירות הצבאי הפך לסוג של אתגר נעורים, מן בר-מצווה ישראלית מאוחרת. עושים ‘שירות משמעותי’ – משלמים את חובנו – ואז עוזבים…

מעטים משרתים שירות מילואים,

על האיומיים האסטרטגיים לא שומעים הרבה בתקשורת והם אינם מעסיקים אותנו בחיי היום-יום.

טיפטופי הטילים הם בעייתם של תושבי הדרום,

הטרור הוא בעייתם של המתנחלים – כלומר בעיות הביטחון בישראל נתפסות כבעיית זיהום האוויר בהונג-קונג – מטרד מקומי או אפילו פחות מזה.

התרגלנו…

אבל שאלת היסוד ממאנת להיעלם.

מה המשמעות של כל זה.

“האדם מחפש משמעות” – כתב ויקטור פרנקל בספרו המונומנטלי, משמעות היא הצורך החיוני לו ביותר.

גם אומות זקוקות למשמעות – ומעל כולן האומה הישראלית.

אז אנחנו מסתובבים בין הבימות והזיקוקים, ברקע מופיע האומן התורן שמנסה לשמח אותנו, אבל באין משמעות, אין באמת שמחה.

חג העצמאות לא בא עם המשמעויות המובנות שנושאים בכנפיהם ליל הסדר, ראש השנה או סוכת החג. במקום להתכרבל בחיק החג ולהתבשם מריחו ומשמעותו – אנחנו נושאים אותו על גבינו – עושים לו כל הזמן החייאה…

אולי לחילוניות, זה קל יותר – מלכתחילה לא התיימרנו לטעון את חיי החולין במשמעות, ויום העצמאות הוא הרי חג חילוני.

אבל גם במרחב החילוני/מסורתי הגדול – צובטת הריקנות אי שם בשיפולי הבטן.

הציונות מעולם לא הגדירה את מטרותיה במונחים דתיים. מקדש ותיקון עולם במלכות ש-די, לא נמנו בין יעדיה. ההיפך הוא הנכון – הציונות ברחה מן המחוזות הללו כמו מאש. הויכוח הגדול בין מבשרי הציונות תוחם למחוזות הנאורות – האם נהיה אומה סוציאליסטית או קפיטליסטית, האם ההגשמה תהיה מדינית או רוחנית. ההוגים האמוניים – מקאלישר, ועד הרב קוק – לא היו חלק מהשיח הרלוונטי – הם נתפסו יותר כדרשנים. הוויכוחים הללו מעולם לא הגיעו לידי מיצוי והכרעה.

בסופו של יום נותרה מטרת הציונות המוסכמת על כולם, מטרה בסיסית, מעשית ופשוטה בתכלית – להקים ליהודים מדינה עצמאית בארץ ישראל.

לכן, משהוקמה המדינה, גם הושגה המטרה, והציונות שיסודה בכפירה, נותרה ללא מטרה. ככל שנקפו השנים הפכה עובדת קיומה של מדינת ישראל לחלק בלתי נפרד מן המציאות. רוב מוחלט של אזרחיה לא מכירים מציאות אחרת ולכן גם שמירתה, ביסוסה ושגשוגה – פסקו מלספק משמעות לאזרחיה. השירות הצבאי (למשל) נתפס כיום כסוג של קריירה הרבה יותר משהו נתפס כהגשמה ציונית.

אז הציונות כבר לא מספקת משמעות

וכך גם יום העצמאות שלה…

אבדן משמעות החרדה

אבל במרחב הדתי, שם לא ניתן להדחיק את שאלת המשמעות ולהשתיקה ברעש הרמקולים ופסי הקול המשוחזרים.

מרחב האמונה אינו יכול לתת לתהליך היסטורי משמעותי שכזה, לחלוף לידו בלי לבחון את משמעותו.

לכן הדיון סביב מהות היום, מתנהל בעיקר בין הדתיות הלאומית המתעקשת לצקת מהות רוחנית רחבה ליום הזה, לבין החרדיות המתעלמת בשתיקה רועמת מן היום וממשמעותו. ביטויה של המחלוקת מופיעה בכלים הלכתיים, כלומר בשאלה האם להוסיף לתפילת היום אמירת ‘הלל’ ותפילות לשלום המדינה או להימנע מכך, אולם שורשה בשאלה המהותית – האם מדינת ישראל היא נדבך היסטורי וחיובי בתהליך התנ”כי של גאולת העם והאנושות, או שמדובר בסוג של אנקדוטא היסטורית, אולי אפילו אחיזת עיניים מעשה שטן, שאין לו קשר מהותי וחיובי לסיפור היהודי האמיתי.

ובמילים פשוטות – אם ניתן היה לעלות לארץ הקודש, לקיים בה את מצוות יישוב ארץ ישראל (האישית), ללמוד בה תורה ולקיים בה מצוות בצורה בטוחה, כלומר, אם הבריטים היו שומרים כראוי על ביטחון הפנים ולא היו את גוזרים על העליה את גזירות הספר הלבן, האם ראוי ונכון היה לגרשם ולהקים את המדינה?[12] האם צריך להיות אכפת לנו מהם צבעי הדגל של מדינת הלאום המודרנית (הנאורה והכפרנית) שמתנוסס מעל לירושלים?

התשובה החרדית היא שחד משמעית לא. עבורם, מדינת ישראל היא מציאות שכל כולה בדיעבד אחד גדול. מציאות שלילית שצריך להסתדר איתה, וודאי שלא מציאות חיובית שצריך לדייק ולשפר אותה. במובנים רבים המנדט הבריטי אף היה עדיף עליה (לא נדרש פטור מגיוס למשל…).

החרדיות אינה מסוגלת לקבל שה’מלכה’ – גאולת ישראל – לבשה בגדים צואים בדמות תנועה (ציונית) ומדינה שכל כולה נישאת על גלי הכפירה, ושחזון ‘עם ככל העמים’, הוא בשורתה.

יש הגיון רב בגישה החרדית, אך גם לא מעט עצימת עיניים וכפיות טובה היסטורית.

אין ספק כי נסתרות דרכי הבורא וככול שמדובר כאן בהליך גאולי חיובי, טומן הוא בחובו סתירה עמוקה לצפיותיו ההיסטוריות של האדם הדתי מדרך הופעתו של התהליך הזה. נושאיו של המשיח לא אמורים היו לחלל שבתות, לאכול נבלות ולבעול נידות. ואולם כיצד ניתן, 3 שנים לאחר שעמנו נטחן לאבק ואפרו פוזר כדומן על פני האדמה, להתעלם מהמשמעות האדירה של התמורה הזו?

אבק האדם הזה קם והיה לעם ריבוני שבניו לובשים מדים עבריים וזוכים להגן על חייו ועל ריבונותו.

התיתכן גאולה מובהקת מזו?

האם כשעם ישראל מנצח את אויביו ומשחרר את עירו של מלכנו דוד, האם הניצחון הצבאי הפלאי במלחמת ששת הימים, איננו קידוש השם – רק משום שראש הממשלה ומפקדי הצבא הם פורקי עול?

אין חרדי רציני שיטען כך. ברור שמדינת ישראל מייצגת מהות פנימית עמוקה ומשמעותית בהרבה מן הלבוש שבו בחרה להופיע.

אבדן משמעות הייעוד

הסרוגים – לעומתם – נשענים על הסבריו המעמיקים (ויהיו שיאמרו המפותלים) של הרב קוק, שבהגותו ידע תמיד להפריד בין התוכן ללבושו החיצוני.

יש הרבה אמונה, צניעות וענווה כלפי שמים (נסתרות דרכי הבורא) וגם רומנטיקה, בגישה הדתית לאומית. אך יש שם גם לא מעט עצימת עיניים כלפי המציאות שהולכת ומחמירה. בפועל מדינת ישראל הולכת ומתרחקת מכל סממן של זהות יהודית מהותית. בכל התחומים הדתיים, שבת, כשרות ומשפחה, כמו גם בתחומים הלאומיים האמוניים – יישוב ארץ ישראל, שמירת הביטחון והכבוד הלאומי – ישראל נמצאת בנקודת שפל וצניחה מתמדת. חורבן גוש קטיף היה נקודת שבר תיאולוגית ברורה בתפיסה הציונית דתית וזעקת השבר של בני הנוער שהציפו אז את חולות הגוש, היו למעשה זעקות שברה של האידיאולוגיה, הרבה יותר משבר היישובים והבתים.

אז מי צודק?

שלושת הצדדים אוחזים בחלק מן האמת ונראה כי המציאות הולכת ודוחקת אותם לקראת סינרגיה.

הציבור החילוני הולך ומתרגל להופעת החרדים והסרוגים בחיי החולין.
הציבור החרדי נאלץ להשלים עם קיומה של המדינה ויותר ויותר מבקשים בניו להיות חלק ממנה ולהתחבר אל זרם חייה. הם מוסרים את נפשם באוהלה של תורה, תרומתם התרבותית אדירה והם מצליחים הרבה יותר מן הציבור הסרוג, לשמור על דרכו האמונית של דור ההמשך שלהם.

אך המחיר כבד. ההפרדה העיקשת מן הציבור החילוני והמסורתי, ההתעקשות שלא לשרת בצבא, לא ללמוד לימודים אקדמיים ולא לעבוד במקומות מעורבים – פוגעת קשות ביכולת החרדית להתפרנס ולהתבסס.

דומה כי המציאות מורה את דרכה וגם אם החרדיות אינה מכירה במדינה במובן האידיאולוגי, מוצאת היא לאיטה את דרכה אליה במובן המעשי.

ואילו אצל הסרוגים משלימה המציאות את האידיאולוגיה בצורה הפוכה.

אצל רוב צעירי המגזר הופכת האידיאולוגיה למשנית עד חסרת חשיבות. למעט ציבור חרד”לי קטן, האידיאולוגיה הציונית דתית כבר הרבה פחות מעניינת. למעשה מקבל בפועל הציבור הסרוג את ה’באגים’ באידיאולוגיה שלו, כעובדה קיימת וממשיך הלאה.

תרומתם האיכותית של הסרוגים בכל רובדי החיים אדירה אף היא. קשה לדמיין את צה”ל בלעדיהם. אילולי הם, לא היתה ההתיישבות ביש”ע וככלל מדובר בציבור היחיד שעדיין יש בו את האיכות המיוחדת של אחריות כוללת לגורלו של עם ישראל.

מנגד – הסתירה והייאוש מן האידיאולוגיה, יחד עם השילוב בחברה הכללית, עושים שמות בשמירת הקשר לתורה ולמצוות בציבור הזה. רוב יוצאי החינוך הממלכתי דתי, מורידים את הכיפה בהמשך חייהם ומשתלבים בציבור הכללי.

כפירה, חרדה וייעוד.

אז מה היא ישראל?

תוצר של אידיאולוגיה ציונית שהוגשמה ונותרה חסרת משמעות – עבור החילוניים?

מציאות כפויה שצריך להסתדר איתה – עבור החרדים?

או תהליך גאולי העומד בסתירה למציאות – עבור הסרוגים?

דומה כי התשובה טמונה ביכולת להביט בעין טובה אך ביקורתית דרך כל הזוויות הללו יחדיו ולמצוא את הסינרגיה שביניהם.

ישראל לא יכולה היתה לקום שלא מתוך כפירה חילונית. הדת ששמרה על הזהות בגלות, שמרה גם על הגלות עצמה…

ישראל חייבת להיות חרדה לזהותה היהודית כנגד כפיית הכפירה, וישראל לא תוכל להמשיך ולהתקיים אם לא תתחבר לייעוד החירות האוניברסאלית תחת כנפי האל האחד – יעודו המקורי של העם שהקים אותה, לתקן עולם במלכות ש-די.

חג עצמאות שמח