הקונספציה שהתהפכה לנו על הראש

באחת התחלפו איומי הסרבנות, בפרץ של התגייסות והתנדבות שלא נראה בארצנו מעולם. גם הניכור לזהות היהודית, התחלף לפתע בפרץ של חיבור לזהות שלא נראה מעולם. שובל המכוניות הפרטיות שהותירו אנשי המילואים בצידי הדרכים כאומרים, ‘האוטו לא מעניין אותי עכשיו, אני חייב להגיע מהר ליחידה’, הביקוש חסר התקדים לציציות, טקסי קבלת עול מלכות שמים בטרם יציאה לקרב – מעולם לא נראו מראות כאלה בהיקף שכזה בצבא ישראל.

ואולם אל לנו להתייחס אל המציאות שקדמה לסטירה המצלצלת שהעירה את העם מן ההתבוססות בביזיון הפילוג והשנאה, כאל חלום בלהות שחלף. עלינו להבין את מה שעבר עלינו, לא בכדי לעורר חלילה בשעת רצון זו את אש השנאה והפילוג, אלא כדי לנסות ולהפיק לקחים חיוניים להמשך.

ובכן כזכור החלו איומי הסרבנות להופיע בקרב טייסים בחיל האויר. לא כולם אולי גם לא רובם – אבל שם זה החל.
וזה נמשך כידוע ביחידת 8200 של חיל המודיעין.

ה’טרנד’ דיבר על כך שאלו למעשה הכתפיים הרחבות שעליהם יושב ביטחון המדינה, חיל האויר ויחידות העילית הטכנולוגיות שמפעילות את המבצעים המיוחדים.

לא מדובר היה בדיבורים בעלמה. מאז הסכמי אוסלו, הלך צה”ל ושיעבד את עצמו לקונספציה לפיה תם עידן המלחמות הגדולות – המלחמות שבין הצבאות הלאומיים – והחל עידן חדש, מערכה בלתי נגמרת שבין המלחמות (שלא תהיינה).

חזון אוסלו היה למעשה חזון פרוגרסיבי. בספרו ‘המזה”ת החדש דיבר שמעון פרס למעשה על קץ הזהויות הלאומיות ועל אובדן המשמעות של גבולות כל שהם.

יוזמי אוסלו הבינו היטב כי כדי להעביר את עם ישראל מתודעת ‘קיר הברזל’, לתודעת המזה”ת החדש, יש לגייס, לגבות ולתת לתהליך את הלגיטימציה של מערכת הביטחון.
אתוס הביטחון היה האתוס המכונן של המדינה שהוקמה מתוך אפר הכבשנים. ‘יד ושם’ הפך לסוג של “בית מקדש” עבור מדינת ה’לעולם לא עוד’.
בלי השילוב של לובשי מדים ועונדי דרגות בכירות בקרב הנושאים והנותנים – ספק אם אוסלו היה “יורד בגרון” של הציבור הישראלי.

כך התחלפה לה תודעה שהציבה גבולות ברורים של זהות לאומית נבדלת וגזרה מתוכה תפיסת ביטחון של הכרעה בזמן קצר ובשטח האוייב, בתודעה פרוגרסיבית שאינה מכירה בזהויות לאומיות (ואחרות) ולכן גוזרת מתוכה תפיסת ביטחון שאינה נותנת יותר חשיבות לשטח – תודעה ביטחונית שלא רואה יותר צורך בהעברת המלחמה אל שטח האוייב, תודעה שאינה מבקשת להכריע אלא להכיל.

‘אין יותר מלחמה בין עמים, אלא מלחמה בין אנשי השלום לאויבי השלום’ הסביר יצחק רבין.
צה”ל החל לקדם אל עמדות המפתח אך ורק קצינים שנראה כי הפנימו את התודעה החדשה. המחשבה שקודמה היתה שאין יותר עמים, אין יותר מלחמות לאומיות, ולכן גם אין צורך בעוצבות שריון, גדולות לביצוע מהלכים אסטרטגיים נוסח ‘ששת הימים’ ו’יום הכיפורים’. כל אלה הם נחלת העבר. בעידן אוסלו כל שנותר הוא קיצוניים משני הצדדים(!), פנאטיים דתיים וקיצוניים שעימם נוכל להסתדר ללא צבא מתמרן אלא באמצעות טכנולוגיה.

מתוך התפיסה הזו הלכו ודולדלו זרועותיו האסטרטגיות של צבא היבשה ומשאבי הצבא רוכזו בזרועות ה’הכלה’, בכלי הטיפול הנקודתיים – במקום אלה האסטרטגיים.
כך הובילו הסכמי אוסלו והתודעה שיצרו, את צה”ל, מצבא הכרעה אסטרטגי, לצבא הכלה טקטי. צה”ל הפך מצבא המבוסס על עוצבות שריון, רגלים, הנדסה ותותחנים, לסוג של משטרה חמושה וטכנולוגית – צבא ‘עקיצות’ – המבוסס על חיל אויר, מודיעין ויחידות קומנדו.

‘סרבני קפלן’ החדשים האמינו באמת ובתמים, כי הם הנושאים את ביטחון ישראל על כתפיהם. שהרי הם – חיל האויר ויחידה 8200 הם המענה לאיום הביטחוני מצד הגופים הפונדומנטליסטיים שמאיימים על ישראל… הם – ישראל הנאורה והמתקדמת, הם המחזיקים את קיום המדינה בקצות אצבעותיהם ואת הדוסים והביביסטים על כתפיהם.

את הדוגמה המובהקת ביותר לפנטזיה הזו, נתן לא אחר מאשר ראש אמ”ן האלוף אהרון חליווה, שהסביר בין השאר, כשנה לפני שואת העוטף, כי האיום האקלימי מהווה סכנה גדולה יותר לישראל מאשר האיומים הביטחוניים…לא פחות ולא יותר…

אין מה לדאוג. החמאס מורתע לעוד 15 שנה. אנחנו, הישראלים החדשים והרציונליים מסוגלים להכיל את האיומים הדתיים הללו באמצעות טכנולוגיה ופינוקים (שוחד) כלכליים – ובואו ונתפנה לטפל באיומים האמיתיים כפי שמגדירה אותם תודעת הפרוגרס.

לא בכדי, הפכו זרועותיו המובילות של צה”ל החדש, למובילות התודעה הפרוגרסיבית בצבא – ובמידה רבה במדינה כולה.

את הבאים בשערי בסיסי חיל האויר קידמו שלטים בעברית פרוגרסיבית שאין בה יותר אבחנה בין זכר לנקבה

במסכי 8200 שולבו באופן רשמי ארגונים ומסרים להט”ביים –

מן המזה”ת החדש של שמעון פרס שבו איבדו הזהויות הלאומיות את משמעותן, התקדם צה”ל והפך בתוך דור אחד לצבא שבו הפכו כל הזהויות למומצאות וכך גם ההתייחסות לסכנות הנובעות מהן.

ואז הגיע יום שואת העוטף, שמחת תורה של תשפ”ד – והכל התהפך…

מבחינה צבאית מה שקרס באותו יום היו הזרועות הללו. המודיעין שהצליח לא לראות ולא להתריע בפני מבצע רחב היקף שכזה, וחיל האוויר שאמור היה לתת למענה ראשוני בתוך דקות ספורות, באמצעות מסוקי קרב ובאמצעות הפצצה מסיבית של כל המרחב שממנו הוסיפו לשטוף פראי האדם אל תוך יישובי העוטף.

מנגד – מי שהגיעו לבסוף, ובחירוף נפש הגנו על מדינת ישראל והיישובים היו אזרחים וחיילים רגליים שפעלו בצורה אינדבידואלית.

ומי שנותן עכשיו את המענה האסטרטגי, אלו כוחות השריון (שנותרו לרפואה) וחטיבות הרגלים וההנדסה שהחלק הדומיננטי בהם הוא אותם דוסים וביביסטים…

הקונספציה שקרסה ב- 7.10 היא קונספציה רחבה ומשולבת. קונספציה אידאולוגית וצבאית כאחד. קונספציה שהובילה גל של פלגנות, סרבנות ושנאה – קונספציה שפירקה את הצבא לרסיסים והשאירה את אזרחי מדינת ישראל להגן בעצמם על ישוביהם ומדינתם.

והם עשו זאת וממשיכים לעשות זאת, בגבורה, באחדות, ברוח מופלאה ובמסירות נפש שאין כדוגמתם.

ואולם זכור ‘מאין באת ולאן אתה הולך’.

עלינו לזכור כי שורש הרע שהוביל גם למלחמת האחים וגם לאסון הביטחוני הקולוסאלי היתה הקונספציה שביקשה לפרק את הזהויות. שורש הרע היה תרבות הפרוגרס שפשתה בחברה ובצה”ל מאז הסכמי אוסלו.

התיקון הגדול שאנו רואים בשיבה אל הזהות בשדות הקרב, חייב יהיה להמשך אל כל מרחבי חיינו. בתרבות, בכלכלה, בפוליטיקה, בחינוך, בפקידות הציבורית, במשפט – וכמובן בזרועות הביטחון.

רק כשנשוב אל עצמנו, נדע באמת לקום על רגלינו, לנקום את נקמתנו ולהבטיח כי לעולם לא עוד.