25/05/2021 – י״ד בסיון ה׳תשפ״א

מלחמת העצמאות השנייה

26 תגובה

שיתוף ב print
הדפס

המערכה הראשונה במלחמתה של 'ישראל הערבית', ב'ישראל היהודית'

התמונה: הפרעות בלוד // קרדיט: אלעד כרמל מתוך ויקיפדיה

*

פרעות תשפ"א, לא היו סתם עוד סבב.
הייתה זו המערכה הראשונה במלחמת העצמאות השנייה של המדינה היהודית.

כמו במלחמת העצמאות הראשונה,
גם המלחמה השניה החלה בדרכים, בספר, בערים המעורבות – ובהמשך משכה אליה את הכוחות הערביים שמעבר לגבול.

כמו במלחמת העצמאות הראשונה,
גם המלחמה השניה לא הבדילה בין חזית לעורף,

כמו במלחמת העצמאות הראשונה,
גם במלחמה השניה יש הפוגות,

אבל כאז כן עתה – זוהי מלחמת שמד שמרכזה – ירושלים.

לכולם נח לשוב לסבלותיהם מיד לאחריה. נח להתעלם מן הכתובת שעל קירות בתי הכנסת השרופים, ולהתעלם מכך שלא בסבב עסקינן, אלא ב 'טריילר' מאופק מתוך ה'סרט הגדול' שעוד צפוי לנו.

המאמר – 'מלחמת העצמאות השניה' – עושה סדר, מכניס את פרעות תשפ"א להקשר האסטרטגי הנכון שלהם – והחשוב מכל, מתווה את הדרך לניצחון במלחמה.

*

התקבל בטלגרם – 'הימין הלא מתנצל של הצל'

ביום שחרור ירושלים תשפ"א, החלה המערכה הראשונה של מלחמת העצמאות השנייה. החמאס, בצעד חכם מאוד מבחינתו, החליט להפוך עצמו ל"מגן ירושלים", וניצל שני מוקדי מתח בעיר – שכונת שמעון הצדיק והר הבית[1]מוקדי ההתלקחות: למרבה הפלא, את ההתלקחות עוררה הפעם פסיקת בית המשפט הישראלי, אשר פסק (מן הסתם בלית ברירה) כי על שמונה משפחות ערביות שלא שילמו את דמי השכירות בבתי היהודים בהם הן מתגוררות, לפנות לאלתר את בתיהן. המוקד הראשון היה מתחם שמעון הצדיק (הסמוך לשכונת שייח ג'ראח), שכונה יהודית שהוקמה על ידי ההקדשים היהודיים (הספרדי והאשכנזי) בסמוך לקברו של שמעון הצדיק אשר שימש כהן גדול בבית המקדש. עם פרוץ מלחמת השחרור פינה הצבא הבריטי את יהודי המקום בטענה כי אינו יכול להגן עליהם. הפלמ"ח כבש את השכונה ואת שיח ג'ראח הסמוכה, אך הבריטים דרשו ממנו לפנות את המקום ומסרו אותו לירדנים. במלחמת ששת הימים שוחררה השכונה והערבים שהתגוררו בבתי היהודים הורשו להישאר בהם במעמד דיירים מוגנים. ואולם, משלא שילמו את דמי השכירות וקיימו את התחייבויותיהם, פסק בית המשפט (לאחר עשרות שנים של סחבת) כי עליהם לעזוב את המקום. המוקד השני היה כמובן הר הבית וצעדת הדגלים שתוכננה לצעוד בסמוך אליו ביום ירושלים. בטענות מטענות שונות שם עצמו החמאס למגן ההר כנגד ה"התגרויות" הישראליות הללו. –  בכדי לשגר מטחי טילים אל ערי ישראל.

כבכל הסבבים הקודמים, גם הפעם השתמשה ישראל בכח האש ובטכנולוגיה העומדים לרשותה, בכדי לנסות ולהשיג תמונת ניצחון – או לפחות הרתעה, ואולם שוב התברר שלא ניתן להחליף צדק בטכנולוגיה. 

הסכמי אוסלו והנסיגה מגוש קטיף (שקיבלו את מלוא הלגיטימציה של השמאל והימין כאחד), הוכיחו כי ישראל אינה רואה בעזה חלק מארץ ישראל ומכירה בשייכות שטחי המולדת ששוחררו במלחמת ששת הימים, לעם אחר – כלומר לעם ה"פלסטיני". 

כך, משקבלו ה"פלסטינים" חלקי ריבונות בעזה וברמאללה, הפכה דרישתם לקבל את כל השאר, לדרישה לעשיית צדק – כלומר להשבת יתרת הגזלה, שגם הישראלים הודו כי גזלו מהם. 

אובדן יסוד ה'צדק', הפך את התוקפנות נגד הישראלים, למלחמת שחרור "לאומית" ומוצדקת מעול זרים, מלחמה שיש לה מרחב פעולה לגיטימי, רחב הרבה יותר מזה שיש לישראלים.

יכולת ההתגוננות הישראלית נתחמה לזו המסתתרת מאחורי ערך ההגנה העצמית בלבד. 

ובמילים פשוטות – 

כשמעזה יורים על אזרחים באשקלון, זו מלחמה צודקת, באמצעים פסולים.

כשאשקלון יורה על הטילים מעזה, אלו אמצעים ראויים, במלחמה לא צודקת.

וכשצד אחד מכיר בצדקת הצד השני – הצדק מנצח. 

כי סבלו של התוקפן הישראלי החזק, ממש לא מרשים, ואילו הפרת החוק הבינלאומי והירי על אזרחיו של הגזלן הבריון בידי הנגזלים הנמקים בעזה – תמיד נסלחת[2]יש כמובן גם את הרבדים האנטישמיים. ישראל תמיד תימדד בסטנדרטים אחרים משאר האומות. הציפייה מאיתנו מיתרגמת לתסכול ולשנאה כשהערך היחיד שאנו מסוגלים 'לנפנף' בו הוא ערך ההגנה העצמית..

ישראל הכבולה במצב התגוננות בלבד, ובמלחמה נגד המנהרות והטילים, תוך שמירה על המשך החיים בעזה,  אינה יכולה ואינה מעוניינת לנצח.

לעומת זאת, החמאס, די לו בכך שעצר את מדינת ישראל מלכת, טיווח את תל אביב ונתב"ג והשליט טרור על כמחצית מאזרחיה – בכדי לקבל את תמונת הניצחון שביקש.

ואולם מה שהפך את ה'סבב' של תשפ"א למערכה מסוג חדש לגמרי, לא היו הטילים מעזה, אלא המערכה שבה פתחה 'ישראל הערבית', כנגד 'ישראל היהודית' – והחיבור שנוצר בין החמאס לבין 'ישראל הערבית'.

כשמעזה יורים על אזרחים באשקלון, זו מלחמה צודקת, באמצעים פסולים.

כשאשקלון יורה על הטילים מעזה, אלו אמצעים ראויים, במלחמה לא צודקת.

וכשצד אחד מכיר בצדקת הצד השני – הצדק מנצח. 

         

*

הסבר ביניים

מאז קום המדינה, כונו הערבים שמצאו עצמם בתוך גבולות מדינת ישראל – 'ערביי ישראל'. ואולם השימוש במטבע הלשון הפטרנליסטי הזה, היה בעיקר נחלתם של היהודים. רבים מן הערבים חזרו ודחו מכל וכל את המינוח הזה. רבים מהם  מתעקשים להגדיר עצמם "פלסטינים החיים בישראל". גם בזכוכית מגדלת תתקשה למצוא ערבי בעל תעודת זהות כחולה, המקבל את זהותה הלאומית של מדינת ישראל כיהודית.

הערבים בישראל משמרים תחושה קולקטיבית של נגזלים. ב-1948 "גזלו" היהודים את אדמתם וכל שיתנו להם היהודים, כמוהו ככוס מים שנותן האנס לנאנסת. לכן, לא זו בלבד שהמאמץ המתמיד של מדינת ישראל לספק את צרכיהם, אינו מרגיע את כעסם אלא בדיוק להיפך, הוא רק מרגיז אותם יותר. את העובדה שהם אלו שדחו את תוכנית החלוקה שהתקבלה באו"ם ופתחו במלחמה מתוך מטרה מוצהרת להשמיד את היהודים – הם כמובן מעדיפים לשכוח.

'ישראל הערבית' מקיימת מלחמה מתמדת, לא רק בהכרת זהותה הנבדלת, אלא גם בהגדרת בעלותה הנבדלת על המדינה.

בימי רגיעה לובשת המלחמה הזו בוז עמוק של נציגיהם בכנסת לכל הסמלים הלאומיים, והתעלמות – כולל של שופטים, בכירים בשירות הציבורי, רופאים ומורים – מההמנון, מהעמידה בצפירה ומכל האתוס הישראלי. היחס המנוכר לישראל בא לידי ביטוי גם בהתנערות רחבה משלטון החוק. נהיגה פרועה המובילה למוות בכבישים, אגירת נשק בלתי חוקי ומעשי רצח תדירים, פריצות, גניבות ומעשי אונס – כל אלה ועוד, רשומים על שם המיעוט הערבי, בהיקף בלתי פרופורציונלי בעליל למשקלם בחברה – כלומר במאות אחוזים יותר מאשר אצל היהודים.

ואולם בימי מלחמה, חוברים הניכור הלאומי והיסודות העברייניים והופכים למלחמת אזרחים של ממש.

לכן, נכון לקרוא ל 'ילד' בשמו – לא במיעוט המשייך עצמו למדינה עסקינן, אלא בגורם לאומי המבקש לנכס אותה לעצמו ורואה עצמו כבר עכשיו כבעליה.

לא בערביי ישראל עסקינן אלא ב ישראל הערבית

התקבל בטלגרם

ישראל הערבית אינה מדבר עברית, דגלה אינו כחול לבן, היא רואה בחיילי צה"ל – אויב לכל דבר והיא מזדהה גלויות עם החמאס ואויבי המדינה.

*

הרקע לפרוץ המערכה

בשנתיים שקדמו למלחמה, נכשלה הדמוקרטיה הישראלית שוב ושוב בהקמת ממשלה שתייצר מדיניות אחת המאחדת את כל הסתירות בחברה הישראלית.

ארבע פעמים הלכה ישראל לבחירות, וארבע פעמים נוצר 'תיקו' משתק שחייב סבב בחירות נוסף. השיח הפוליטי בישראל איבד את כל יסודותיו הערכיים והפך להתגוששות אישית בין מחנה תומכי ראש הממשלה –  למחנה מתנגדיו.

כל הרעיונות וכל האידאולוגיות הונחו בצד וכל האמצעים נעשו כשרים, במטרה להפיל או לשמור על האיש היושב בבלפור.

לקראת סבב הבחירות הרביעי, החל נתניהו להשליך יהבו על הציבור הערבי שממנו קיווה לקבל את המנדט או השניים החסרים לו בכדי לשבור את השוויון שבין הגושים. הרשימה המשותפת לערביי ישראל חזרה ונתחלקה, כשמנסור עבאס ראש מפלגת רע"ם רץ בנפרד – ככל הנראה תוך סיכום מוקדם על הצטרפות לממשלת נתניהו. 

עם היוודע תוצאות הבחירות, התברר כי רע"ם של עבאס היא היא לשון המאזניים שבין הגושים ולראשונה בתולדות הפוליטיקה הישראלית, ניסה מלכתחילה גוש פוליטי להקים ממשלה הנשענת ותלויה בקולות הערבים[3]הממשלה היחידה שנשענה עליהם בעבר, הייתה ממשלת רבין השניה (1993) שכשפרשה ממנה מפלגת ש"ס, הפכה בדיעבד לממשלת מיעוט הנשענת על תמיכת הערבים מבחוץ. ממשלת המיעוט הזו, היא שהביאה על מדינת ישראל את אסון אוסלו על אלפי הרוגיו ורבבות פצועיו, ועל יתר תוצאותיו האיומות – שסבבי עזה גם הם תוצאתו הישירה..

משמעות ההחלטה הזו של נתניהו היתה כי לראשונה מאז היווסדה, מוכן מנהיג ישראלי (ועוד מן המחנה הלאומי) לחלוק את הריבונות במדינת היהודים עם אזרחיה הערבים ולמעשה להותיר בידיהם את ההכרעה מי יהיה מנהיגה של המדינה ולאיזה כיוון תפליג הספינה הלאומית. 

מובן שכשכשל נתניהו בהרכבת ממשלה שכזו, אימץ מיד גוש השמאל את הרעיון  בשתי ידיו. נפתלי בנט שערק עם מפלגתו – 'ימינה' (זה שמה..) מגוש הימין ניסה להפוך עצמו לראש ממשלה (עם שבעה מנדטים) בשיתוף פעולה עם יאיר לפיד, גדעון סער וכל מפלגות השמאל – תוך שהוא נשען על כל המפלגות הערביות.

מובן שככל שכשלה ישראל ביצירת מנהיגות מוסכמת, כך הלכה ונחלשה בעיני אויביה מבחוץ ומבפנים.

הבוז לחוק בקרב המיעוט הערבי הפך לגלוי ולסיבה לגאווה.

הבדואים בנגב, החלו לתעד עצמם ולהפיץ סרטונים בהם הם יורים צרורות בנשק שגנבו מבסיסי צה"ל. צעירים ערבים החלו להתחרות בתיעוד עצמי של מעשי 'גבורה' כגון סטירות לחי ומכות נמרצות לחרדים בירושלים, תקיפת נוסעים בתחבורה הציבורית וכדומה.

התקבל בטלגרם – 'הימין הלא מתנצל של הצל'

והכל נפגש ביום ירושלים

ב"תזמון מושלם", חברה הציניות הפוליטית ו"מכירת החיסול" של המשילות הישראלית, אל חודש הרמדאן ותפילותיו המלהיטות, אל ביטול הבחירות ל"רשות הפלסטינית" שאמורות היו להתקיים לאחר שנים רבות של דחייה, אל הוראת הפינוי של בתי היהודים בשכונת שמואל הנביא – כשהכל מתנקז אל –

יום שחרורה של ירושלים. 

אבו מאזן, שהבין כי אם יתקיימו בחירות, עתיד החמאס לנצח, הציב תנאי לפיו הבחירות חייבות לכלול גם את מזרח ירושלים – שאזרחיה כידוע מחזיקים בתעודת זהות ישראלית… [4] וזוכים לביטוח לאומי, אך אינם משתתפים בבחירות לכנסת.

חמאס, שהבין כי לא יינתן לו להשתלט על רמאללה באמצעות בחירות כפי שהדבר ניתן לו בעזה, בחר להסכים לתנאיו של אבו מאזן וליטול לעצמו את ההגמוניה הערבית על ירושלים בדרך פשוטה הרבה יותר.

הוא החל לקרוא להתקוממות 'ישראל הערבית', תוך שהוא מציב לישראל אולטימטומים שונים בנושא הבתים בשייח ג'ראח ותפילת היהודים בהר הבית.

'ישראל הערבית' נענתה לקריאת החמאס, ודגליו החלו להופיעו שוב ושוב בזמן התפילות וההתפרעויות בהר הבית.

ב-10 במאי, בעיצומו של יום ירושלים, פתח חמאס בירי רקטות אל ירושלים וסביבתה. הפעולה הזו שחררה את שנותר ממרותה הרופפת של ישראל הערבית. גל פרעות של 'ישראל הערבית' ב'ישראל היהודית' שטף את כל הארץ.

יהודים שנקלעו לעומס תנועה בסביבה ערבית, מצאו עצמם קורבנות להמון מוסת המבצע בהם מעשי לינץ'. שני יהודים נרצחו בצורה המזעזעת הזו – בלוד נרצח תושב העיר יגאל יהושוע – הי"ד, ובעכו נפצע אנושות אלעד ברזילי, מסלע שהוטח בפניו על ידי אספסוף ערבי שעשה בו שפטים.

התקבל בטלגרם – 'הימין הלא מתנצל של הצל'

היהודים בערים המעורבות הפכו טרף לפוגרומים של ממש.

גולת הכותרת היתה העיר לוד שבה לבדה נשרפו עשרה בתי כנסיות.

דירות היהודים נפרצו ונבזזו. אלפי מכוניות נשרפו.

לילה אחר לילה הלך המצב והחמיר כשמשטרת ישראל נמנעת מלהכניס את כוחותיה לעיר ולהשיב ליהודים את ביטחונם.

התקבל בטלגרם – 'הימין הלא מתנצל של הצל'

באין מדינה ומשטרה – החלו יהודים להתנדב לעזרת תושבי לוד המותקפים.

הראשונים לבוא ולהגיש עזרה היו תושבים מן היישוב 'יצהר' שהגיעו לעזור לתושבי לוד להגן על ביתם.

בשובו ל'יצהר', כתב אחד הבחורים את העדות הבאה:

"חזרתי עכשיו מלוד, אחרי שהיהודים חוטפים שם כל היום החלטנו כמה חברה לבוא ולעשות את מה שהמשטרה לא עושה.
וגיליתי כמה היא לא עושה כלום.
הסתובבנו שם 30 חבר'ה, תוך שניה ערבים התחילו להתקהל התחילו לזרוק אבנים. תוך שניה וחצי הם קלטו שהאבנים חוזרים אליהם בחזרה ופשוט התחילו לברוח.
הסיפור הזה חזר על עצמו בכל רחוב ברגע שהערבים קולטים שיש להם עסק עם אנשים שלא יחטפו וילכו הם פשוט בורחים לתוך הבניינים כמו עכברים. הסתובבנו במשך 3 שעות שבהם הצלנו 2 רכבים שערבים התחילו להדליק אבל ברחו כשראו אותנו. ועוד בית כנסת שניסו להצית.
אבל מה שבאמת היה הזוי זה ששוטרים עומדים שם ופשוט מפחדים לזוז מהעמדות. תאמינו או לא אנחנו ליווינו ניידות משטרה לאורך רחובות כי הם מפחדים.
הם ממש חיכו ליד העמדות שלהם ורק כשאנחנו הגענו הם העזו לנסוע עם הרכבים צמוד אלינו. הדבר היחיד שיש לשוטרים לעשות זה לזרוק רימוני הלם שממש לא מפחידים אף ערבי.
עומדים שם שוטרים ופשוט מחבקים בחורים שהולכים עם אלות ואומרים להם שהלוואי ויכסחו את הערבים. פשוט הזיה במדינת ישראל, 30 בחורים עושים משהו שמאות שוטרים לא מצליחים לעשות."

אחריהם הגיעו רבים נוספים מכל רחבי הארץ.

ביום חמישי בלילה, עשרה ימים לאחר פרוץ האש, נצרו מטוסי חיל האוויר את פצצותיהם, החמאס את טיליו – ובמידת מה, גם 'ישראל הערבית' שבה אל חייה. בלוד אמנם ממשיכים ליידות אבנים על בתי ספר יהודיים ובשעת כתיבת שורות אלה, הושלך בקבוק תבערה אל עבר אחד הגנים.. אך הנשק החם חזר למחבואו והפוליטיקאים הישראלים שבו והידקו את אחיזתם זה בגרונו של זה לקראת סבב הבחירות החמישי.

*

משמעות המערכה

  • מלחמת אזרחים

קשה לקרוא למערכה שפרצה בסיוון תשפ"א – מלחמה.

מדובר במלחמת אזרחים, חד צדדית, בעידוד ובסיוע אויב חיצוני.

ישראל הערבית תקפה את ישראל היהודית. לא היתה שום תוקפנות יהודית יזומה כלפי הערבים.

מדובר במלחמת אזרחים, חד צדדית, בעידוד ובסיוע אויב חיצוני.

שום מנהיג ציבור לא עודד את קהל שומעיו היהודים לצאת ולפרוע פרעות בערבים והמקרים הבודדים של אלימות יהודית, באו בתגובה לפוגרומים הערביים. התפרצויות יהודיות של אלימות, היו בבחינת 'אדם נשך כלב'. ניסיון הלינץ' הבודד שאירע בבת ים, היה כמובן אירוע חמור ופסול שהוריד את מבצעיו אל רמת האספסוף הערבי שמנגד – ואולם התקשורת הישראלית והעולמית ששה למקד את המצלמות במקרים יוצאי הדופן הללו, בכדי להסתיר ככל שניתן את העובדה כי מדובר במלחמה דתית לאומית יזומה ומכוונת של 'ישראל הערבית' ב'ישראל היהודית' ולייצר נרטיב לפיו מדובר בפרץ אלימות לאומנית משני הצדדים. זהו סוג מתוחכם ושפל של אוטו-אנטישמיות, מצד רוב התקשורת הישראלית ואנטישמיות פשוטה מצד התקשורת העולמית.

אפילו בן כספית – מבקרו האובססיבי של נתניהו, לא יכול היה להתאפק וכשהאימאם של לוד, ניסה להישען על אותה 'סימטריה' כביכול הגיב כך:

התקבל בטלגרם – 'הימין הלא מתנצל של הצל'

דומה הדבר לאשמה שהטילו הנאצים על המתנקש היהודי – הרשל גרינשפן[5]הרשל גרינשפן היה יהודי כבן 20 שגורש מביתו והתנקש בשגריר הגרמני בפריז. ההתנקשות שימשה אמתלה לפרעות ליל הבדולח – חודשים מספר לפני פרוץ מלחמת העולם., כאמתלה לפרעות ליל הבדולח. סביר כי התקשורת הישראלית והזרה היתה משדרת אז ללא הרף את תמונתו של הרשל, באופן "סימטרי" לפוגרום 'ליל הבדולח' ביהודי גרמניה.

הרשל גרינשפלד, ויקיפדיה

בפועל הייתה זו מלחמתו של צד אחד בלבד שהבהיר לישראל היהודית את משמעותה האמיתית של מדינת "כל אזרחיה".

התקבל בטלגרם – 'הימין הלא מתנצל של הצל'

חלומות ה"דו קיום" נמוגו בעשן בתי הכנסת הנשרפים. אפילו בני משפחתה הערבית של 'ראנדה' – תושבת מז' ירושלים – שזכתה בחיים חדשים בזכות השתלת כליתו של יגאל יהושוע הי"ד, שנרצח בלינץ' בלוד, סירבו בראיונות שקיימו לגנות את רוצחי האיש שאיבריו החזירו את אימם לחיים – אלא את האלימות משני הצדדים בלבד..

  • מדינת ישראל 'יצאה להפסקה'

בליל הפרעות הראשון בלוד, עוד ניתן היה לתת אשראי כלשהו למשטרת ישראל אשר נתפסה בהפתעה. ואולם, עד מהרה התברר ליהודי לוד הנדהמים, כי התקבלה החלטה אסטרטגית להפקירם לגורלם. לילה אחר לילה יצאו הפורעים הערבים וכילו את זממם בבתי כנסיות, מכוניות ורכוש יהודי. גם הנשק הבלתי חוקי המוחזק אצל ערביי לוד הוצא ממחבואו ופעמים רבות גם נעשה בו שימוש.

במקרה הטוב, סייעה המשטרה בפינוי היהודים המתגוררים בבתים מעורבים מדירותיהם, בטרם כילה ההמון בסיוע השכנים את זעמו בדירות היהודיות (ממש כפי שהתנהגה המשטרה הבריטית בפרעות תרפ"ט). למותר לציין כי משטרת ישראל לא העלתה על דעתה לפנות את השכנים הערבים ולהרחיק את האספסוף עד יעבור זעם.

משהתארגנו היהודים לשמירה ולהגנה על שכונותיהם, מיהרה המשטרה לעצור את מי שהשתמש בנשקו כמוצא של הרגע האחרון – אחד התושבים שירה לעבר המון זועם שלא שעה ליריות האזהרה והתקדם אל עבר בתי היהודים, פגע באחד הערבים והרגו. היהודי נעצר מיד ובהוראת שופט הוארך מעצרו. שום יורה ערבי לא נעצר שום נשק ערבי לא הוחרם ושום פעולת עונשין חריפה לא בוצעה, בכדי להחזיר את ההרתעה החוק והסדר לשכונה.

משהגיעו מתנדבים יהודיים לעזור בהגנת התושבים היהודים, הקפידה המשטרה להצר את צעדיהם, לבצע מעצרים ולהרחיקם. 

מפכ"ל המשטרה, יעקב שבתאי, הבהיר כי "יש פה טרוריסטים משני הצדדים" והסביר כי הוא רואה את תפקידו בחציצה בין הניצים. 

כמו בצה"ל, גם בצמרת המשטרה, ברור היטב היכן מרוחה החמאה התקשורתית, נגד מי תדרוש התקשורת להקים ועדת חקירה ואת דרכו של מי תסלול כל הדרך אל הפוליטיקה.

  • באין דין אין מדינה.

במערכה הראשונה של 'מלחמת העצמאות השנייה', התפוגגה ונעלמה הריבונות היהודית בארץ ישראל. מדינת ישראל יצאה להפסקה.. נאמנה לאתוס המכונן שלה, המשיכה 'ישראל היהודית' לקיים את חוקיה, ואולם בעבור 'ישראל הערבית' – פסקה מדינת ישראל מלהתקיים.

  • הנס

'אין בעל הנס מכיר בניסו' – כך מסבירים חז"ל. קשה להבין את גודל הנס כשנמצאים בתוך ההתרחשות. במיוחד נכון הדבר כאשר מדובר במערכה קשה כואבת ומתסכלת.

ואולם העובדה הפשוטה היא שח"כ נפתלי בנט וח"כ יאיר לפיד כבר הציבו רגלם על מפתן בית הנשיא בבואם להרכיב ממשלה הנשענת על 'ישראל הערבית'. פרוץ המערכה דחה את הכוונה הזו ובהמשך הוביל ללחץ ציבורי ופנימי חזק על בנט וחבריו. אחד מחברי סיעתו – ח"כ שיקלי – הודיע מראש כי לא יתמוך בממשלה שכזו והסיעה כולה החלה להתפרק. לבסוף נאלץ בנט לחזור בו מתמיכתו בממשלה שכזו (לפחות לעת עתה) והסכנה המיידית חלפה.

אילו הצליחו בנט וסער, להקים ממשלה הבנויה על כל סיעות השמאל והנשענת על כל המפלגות הערביות, היתה 'המדינה היהודית' הופכת לנחלת העבר.

כשהסכמנו, באוסלו, לחלוק את ארץ ישראל עם הערבים – הולדנו את הרקטות מעזה.

כשהסכמנו, עם מחמוד עבאס, לחלוק את מדינת ישראל עם הערבים, קיבלנו את הפרעות בלוד.

אם כך קיבלנו כשרק נדמה היה ל'ישראל הערבית' שהשלטון הולך ליפול(בפועל) לידה, ניתן רק לשער כמה נוראה וכמה מהירה הייתה ההידרדרות, אילו ממשלה שכזו אכן הייתה מוקמת – ממשלה התלויה בגחמות הערבים בכדי לקבל כל החלטה, ממשלה הממלאת את 'ישראל הערבית' ביטחון עצמי מוחלט, מתקצבת את פורעי החוק ביד רחבה, מתעלמת מכל עברות הבניה, נמנעת מכל פעולה שלטונית בכפרים ובערים המעורבות ומתדלקת בכל עוז את סבב הפרעות הבא.

  • נצחון החמאס

בסיום המערכה, רשם לעצמו החמאס את הגדול שבנצחונותיו עד כה. 

חמאס הפך ל'מגן ירושלים' –  מגינה ומנהיגה של 'ישראל הערבית'.

ישראל כילתה זעמה בעצים, באבנים, במנהרות ובמגדלים. כל אלה מעניינים  את החמאס כקליפת השום. עוד במהלך הקרבות התחייבו מצריים, קטר והאיחוד האירופי, למימון נדיב לשיקום עזה – כלומר לשיקום המנהרות…

שוב הוכיח החמאס, כי הוא מסוגל לשתק את 'ישראל היהודית' לשבועות ארוכים, להכניס את אוכלוסייתה למקלטים ולהטיל בה טרור, להפסיק את הלימודים, לשבש את כלכלתה, לטווח את תל אביב, את ירושלים ואת נמל התעופה בן גוריון – ולסיים על הרגליים ובמלוא כוחו.

מובן שהבתים בשכונת 'שמעון הצדיק' שהורה בית המשפט לפנות, כבר לא יפונו – אין ספק, החמאס ניצח.

  • הר הבית

    התמונות מהר הבית, בתפילות (כך נראית תפילתם…) יום שישי שלאחר שוך הקרבות, לא השאירו מקום לספק. זוהי תמונת הניצחון שצריכה להדיר מעתה שינה מעיניו של כל אזרח בישראל.

התקבל בטלגרם – 'הימין הלא מתנצל של הצל'

 זו לא איזו אקסטזה של אוהדי כדורגל לאחר הבקעת שער הניצחון. זוהי קריאת קרב ממקום מקדשם הנבגד של היהודים, קריאה שמהדהדת היטב בכל העולם הערבי.

מדובר בערבים בעלי תעודת אזרחות כחולה!

מדובר ב'ישראל הערבית' החוגגת את ניצחונה הגדול.
זוהי הזמנה לשחיטה של כל היהודים,
שהוכיחו כי אפשר להוריד אותם על הברכיים, אפשר לערוך בהם פוגרומים, להצית בתי כנסת ודירות מגורים, אפשר להפגיז את עריהם – ולנצח!

"השולט בהר שולט בארץ" – 

הסביר משורר הקטרוג והאמונה – אורי צבי גרינברג.

במערכה הראשונה של מלחמת האזרחים –

מלחמת השחרור השנייה, מלחמת ישראל הערבית בישראל הערבית – הוכח עד כמה שצדק.

ישראל הערבית היא השולטת בהר

לרגע אחד של חסד – במלחמת ששת הימים, נראה היה שעם ישראל חזר לשלוט בהר ומעתה הוא השולט בארץ,

הנפת דגל ישראל על הר הבית, אוסף התצלומים הלאומי

ולכן היא השולטת בארץ.

אך הרגע הזה חלף בתוך שעות ספורות.

משא הקודש והמקדש לא התאים לנו, ומשמיהרנו להשיל מעלינו את האחריות שהתגלגלה לפתחנו, כשבגדנו בהר התחלנו לאבד את הריבונות בכל הארץ – בנגב, בעזה, בירושלים, ביפו, בלוד, ברמלה בחיפה – הלב – שהוא הר הבית, כבר לא שולח דם וחיים לאיברים –  והם הולכים ונמקים.

מעולם לא קרה כזאת בישראל, וכמו הזברות השבות ללחוך עשב אחר שהאריה השביע רעבונו לזמן מה בבשרה של אחת מהן, כך, מיד בשוך האש, שבו הפוליטיקאים הישראלים להבליהם, דוהרים אל עבר סבב בחירות חמישי..

הפוגרומים שפראי האדם של 'ישראל הערבית', הטעימו אותנו במערכה הראשונה של מלחמת השחרור השנייה, הולכים להיות המתאבן בלבד, לקראת הסיבוב הבא.

יש רק דרך אחת לעצור את ההידרדרות הנוראה ולהפוך את התבוסה במערכה הראשונה של מלחמת העצמאות השנייה –

לניצחון במלחמה כולה,

ניצחון שימנע עוד ועוד מערכות.

הר הבית.

דגל ישראל חייב לשוב ולהתנוסס על הר הבית.
רק דגל ישראל
רק משטרת ישראל
רק צבא ישראל
שום סממן של ריבונות זרה
חופש תפילה וגישה מלא לכל יהודי.
בדיקת שתי וערב לכל ערבי –

ובקיצור- בדיוק מה שעכשיו, אבל להיפך!

ליהודים את מה שנתת עד כה לערבים,
ולערבים את מה שנתת עד כה ליהודים.

ראש הממשלה ושריו צריכים להתייצב על הר הבית ולהישבע – 

'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'.

ועם ישראל צריך להיות מוכן להילחם ולשלם את מחיר שחרורו המחודש של הקדוש מכל קדוש לו.

כי אם זה לא יקרה – אם נמשיך לקנות שקט תמורת חרפה – כלשונו של צ'רצ'יל

נקבל גם את הגדולה שבחרפות,
וגם את הנוראה שבמלחמות.

  • המערכות הבאות.

ברור כי כל עוד לא נבחר מנהיג בעל חזון יהודי רחב להנהגת עם ישראל, השליטה בהר תישאר ביד הערבים ולכן גם השליטה בארץ.

צפוי כי המצב ימשיך ויתדרדר והמערכה הבאה תיפתח מן המקום בו הסתיימה המערכה הקודמת.

אפשר ותהיה זו מערכה משולבת, של ישראל הערבית מבפנים, החמאס מדרום, חיזבאללה מצפון וכוחות נוספים  – בעיקר כוחות בחסות איראנית – עלולים להצטרף למערכה ממזרח. 

הצבא הסורי הולך ונבנה מחדש כאיום מודרני משמעותי, וגם הצבא הגדול והחזק במזה"ת, הצבא המצרי – עלול בתרחיש אימים ליפול לידיו של שלטון מוסלמי קיצוני ולהצטרף אל המערכה.

צה"ל – כפי שמזהירים קצינים בכירים רבים ובראשם האלוף יצחק בריק, 

נרדם בשמירה ולא נערך לתרחיש שכזה.

"ישראל במצב קשה מזה שעמדה בפניו במלחמת השחרור" (הראשונה… מ.פ.) מסביר האלוף בריק.

את פסק הזמן שקיבלה ישראל עכשיו, עליה להשקיע בהכנת הצבא לתרחיש הגרוע מכל. 

יש לגבש תוכנית מסודרת לטיפול באוכלוסיה עוינת בשעת מלחמה. יש להתאים את החוק כך שניתן יהיה לבטל את אזרחותם של מי שהוכיחו כי אינם נאמנים למדינת ישראל כמדינתו של עם ישראל – כלומר כמדינה יהודית.

ויש להכין תוכניות אסטרטגיות להסרת האיום האסטרטגי של טילי האויב, בהפתעה, ובתוך שעות ספורות – כפי שחוסל חיל האויר המצרי במלחמת ששת הימים.

ואולם כל אלה לא יואילו, אם ישראל היהודית לא תדע להשתחרר מחזון מדינת כל אזרחיה.

חוק יסוד כבוד האדם וחירותו צריך לעבור תיקון, כך שהתוספת – 'ודמוקרטית' – להגדרת זהות המדינה (תוספת שהפכה את ישראל למדינת כל אזרחיה) תימחק ממנו. הגדרתה של ישראל צריכה לשוב ולהיות יהודית בלבד. 

כיבוד דגל הלאום, ההמנון, ימי הזיכרון, וסממניה הלאומיים היהודיים של המדינה, צריך להיאכף בקפידה ובכל המגזרים. 

כי מה שהתברר במערכה הראשונה של מלחמת העצמאות השניה, הוא, שכשניצחה (באוסלו ובחוקי היסוד של 1993) 'מדינת כל אזרחיה' את 'המדינה היהודית', לא קיבלנו דו קיום אזרחי, אלא קיבלנו שתי מדינות מקבילות – קיבלנו את 'ישראל היהודית' ואת 'ישראל הערבית'. 

בעוד 'ישראל היהודית' מתעלמת מצמיחתה של 'ישראל הערבית', צברה 'ישראל הערבית' ביטחון, ובמערכה האחרונה הכתה את 'ישראל היהודית' שוק על ירך –  הכתה באופן ש'ישראל היהודית' כלל לא הבינה, והיא מתעקשת להמשיך ולדבוק בחוסר ההבנה הזה.

התברר כי משמעות 'מדינת כל אזרחיה', שניצחה ב 1993 את המדינה היהודית, אינה רק ביטול המדינה היהודית (כפי שקיוו מקדמיה), אלא שלב בלבד בהקמת 'ישראל הערבית' על חורבותיה – כלומר ב'פלסטין' הגדולה, שליהודים יהיה בה מקום, כפי שיש להם כיום מקום באום אל פאחם…

מלחמת העצמאות השנייה, שנפתחה בסיוון תשפ"א, היא מלחמת הקיום של 'ישראל היהודית'. 

אם חפצי חיים אנו, אם בכוונתנו להשאיר לבנינו 'מדינה יהודית' – מוטב שננצח בה.

את הניצחון במלחמת השחרור השניה, ניתן להשיג רק במקום ממנו נפתחה,

בהר הבית.

image_print

הערות

הערות
1 מוקדי ההתלקחות: למרבה הפלא, את ההתלקחות עוררה הפעם פסיקת בית המשפט הישראלי, אשר פסק (מן הסתם בלית ברירה) כי על שמונה משפחות ערביות שלא שילמו את דמי השכירות בבתי היהודים בהם הן מתגוררות, לפנות לאלתר את בתיהן. המוקד הראשון היה מתחם שמעון הצדיק (הסמוך לשכונת שייח ג'ראח), שכונה יהודית שהוקמה על ידי ההקדשים היהודיים (הספרדי והאשכנזי) בסמוך לקברו של שמעון הצדיק אשר שימש כהן גדול בבית המקדש. עם פרוץ מלחמת השחרור פינה הצבא הבריטי את יהודי המקום בטענה כי אינו יכול להגן עליהם. הפלמ"ח כבש את השכונה ואת שיח ג'ראח הסמוכה, אך הבריטים דרשו ממנו לפנות את המקום ומסרו אותו לירדנים. במלחמת ששת הימים שוחררה השכונה והערבים שהתגוררו בבתי היהודים הורשו להישאר בהם במעמד דיירים מוגנים. ואולם, משלא שילמו את דמי השכירות וקיימו את התחייבויותיהם, פסק בית המשפט (לאחר עשרות שנים של סחבת) כי עליהם לעזוב את המקום. המוקד השני היה כמובן הר הבית וצעדת הדגלים שתוכננה לצעוד בסמוך אליו ביום ירושלים. בטענות מטענות שונות שם עצמו החמאס למגן ההר כנגד ה"התגרויות" הישראליות הללו.
2 יש כמובן גם את הרבדים האנטישמיים. ישראל תמיד תימדד בסטנדרטים אחרים משאר האומות. הציפייה מאיתנו מיתרגמת לתסכול ולשנאה כשהערך היחיד שאנו מסוגלים 'לנפנף' בו הוא ערך ההגנה העצמית.
3 הממשלה היחידה שנשענה עליהם בעבר, הייתה ממשלת רבין השניה (1993) שכשפרשה ממנה מפלגת ש"ס, הפכה בדיעבד לממשלת מיעוט הנשענת על תמיכת הערבים מבחוץ. ממשלת המיעוט הזו, היא שהביאה על מדינת ישראל את אסון אוסלו על אלפי הרוגיו ורבבות פצועיו, ועל יתר תוצאותיו האיומות – שסבבי עזה גם הם תוצאתו הישירה.
4  וזוכים לביטוח לאומי, אך אינם משתתפים בבחירות לכנסת.
5 הרשל גרינשפן היה יהודי כבן 20 שגורש מביתו והתנקש בשגריר הגרמני בפריז. ההתנקשות שימשה אמתלה לפרעות ליל הבדולח – חודשים מספר לפני פרוץ מלחמת העולם.
4 13 votes
Article Rating
Subscribe
Notify of
guest
26 Comments
Newest
Oldest Most Voted
Inline Feedbacks
View all comments
משה שיכמן
משה שיכמן
20 days ago

משה,אולי תייסד גם עיתון, חובה שדברך יגיעו גם לאלו שלא מאמינים בך מפלגתית

מנחם ישראלי
מנחם ישראלי
21 days ago

מילה בסלע!!!

בנימין זוקובסקי
בנימין זוקובסקי
21 days ago

המאמר מנתח היטב את המצב. יישר כח.

שרון
שרון
22 days ago

ואף על פי כן , ממשלה הנשענת על מרץ והעבודה , על הורוביץ זנדברג ,גולן , מרענה ,מיכאלי ליברמן ועוד , היא הרבה יותר גרועה ממשלת מרכז ימין שנשענת על מחמוד עבאס , שבעוד הראשונים לא רק ששכחו מה זה להיות יהודים ,אלא שאפילו אפיקורסים אינם (כדברי חזן/ יערי ז"ל מנהיגי השמאל הציוני ז"ל) ,אלא בורים חדורי שנאה ומלחמה בכל העניין של נצח ישראל ואפילו יותר שורשי מזה- בעלי תפיסה פגומה לגמרי בשאלת מהו האדם , אולי עד בבחינת מעוות לא יוכל לתקון ,הרי שלאנשים המאמינים בעם ישראל שנמצאים ברובם בצד הימין השמרני של המפה הפוליטית יש הסכמה בשאלת היסוד החשובה מכולם עם עבאס שהיא מי הבוס של העולם ? ,ומכיוון שהסכסוך היהודי ערבי הוא דתי- לאומי גם הפתרון שלו צריך שיהיה כזה 'כדי להגיע ל עם ישראל וארץ ישראל של נצח ישראל צריך לעבוד עם אנשים שדוברים את שפת האמונה ולא את שפת הכפירה , וזאת גם על הרקע של פעולותיו החיוביות של עבאס תוך כדי ההתכתשות הנוכחית,,כשצריך לזכור שהבעת עמדות כאלו ובמיוחד בעת כזו הן הליכה כמעט עם ראש בקיר מבחינתו.

DVIR
DVIR
22 days ago
Reply to  שרון

בעיני השמאל יש לגיטימיות לשליטה ערבית זה ידוע.

לעומת זאת:

הימין הוא הרוב -> הימין מצרף למדינה (לשולטים) ערבים -> בעיני הרוב יש לגיטימיות לשליטה ערבית -> 'הודה במקצתה הודה בכולה'

דמוקרטיה.

משה Feiglin
21 days ago
Reply to  שרון

וכשניתן ללמוד תורה בוויליאמסבורג בלי ההצקות של הציונים, זה עדיף?

שרון
שרון
21 days ago
Reply to  משה Feiglin

אז למה טוב עם ישראל ?
" אלה החקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אשר נתן יהוה אלהי אבתיך לך לרשתה כל הימים אשר אתם חיים על האדמה " דברים יב )
"ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה שנא' (ויקרא כה, לח) לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה אלא לומר לך כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים וכן בדוד הוא אומר (שמואל א כו, יט) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים אלא לומר לך כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים " (ת. בבלי כתובות )
מה שכתוב בתורת משה שהחשמונאים ידעו וקיימו באדומים בכפייה ,זה כנראה הכיוון , רק בדרכים שונות ,

נמרוד
נמרוד
22 days ago

זה נכון, מאוד מדויק, אבל שוב יש גם כאן צורך להכנס אל העומקים הנדרשים ולא להסתפק בתיאור הסימפטומטי אשר כל חשיבותו הוא במה שעומד מאחוריהם ולא בהם עצמם ( "בלבד" ) – הרקע הפנימי והעמוק יותר למה שאנחנו רואים עכשיו בכל הזירות והחזיתות, כולל למה שקרוי הסכסוך הערבי – ישראלי או היהודי – מוסלמי בכלל, הוא דבר שיש לראות אותו בראי הזמן, בראי התהליך הרחב ולא האירועים הסימפטומטיים וה"ארעיים" כביכול ( הנקודתיים ) – במילים אחרות, מה שאנחנו רואים הוא תוצאה של מפגשו של האדם המודרני עם התפיסות הפוסט מודרניסטיות אשר מחלחלות ומאכלות כל חלקה אנושית, ובמיוחד בנקודת השבר של החילוניות האתאיסטית, של איבוד הערכים והאמת בלעדי החיבור הקדום והקודם אל הרוח, מתוך התנתקות או "כמעט התנתקות" עם האלוהות והמציאות ( דארווין, קאנט, פרויד, ניטשה ו"מות האלוהים", ועוד לפני כן, עם אישים כמו שפינוזה, או כמו במדעי הטבע עם אישים דגולים כמו למשל קפלר, קופרניקוס וניוטון, כאשר אלו כמו מוצאים כביכול מהקשרם ההיסטורי והרחב או הרוחי ), ביחס להעדר התשובה המספקת של הדתיות והרוחיות ה"מודרנית – רגילה", של זו החיצונית אשר שמה את הדגש על מילוי המצוות ודקדוקי ההלכה כנקודות העיקריות שלה – ראה ויכוחי "כן כרת, לא כרת" וכו – במקום על העבודה הפנימית בדרך חזרה ומחדש אל הרוח, אל האמת והאלוהות אשר עומדים ביסוד כל פיסת מציאות מבלי יוצא מהכלל, כולל ובמיוחד בהקשרים הכאילו אזרחיים – חילוניים של משפט, בטחון, חברה, חוק וכו וכו

כלומר, מה שאנחנו רואים כאן הוא איבוד היחס הקדוש, אבל לא "רק" אל המציאות הרוחנית עצמה אלא "גם" אל המציאות החומרית עצמה, אל האדמה וכוחותיה הנובעים מתוך מקורותיה הרוחיים – שמיימיים – אלוהיים, כשמצד אחד עומדים אלו אשר איבדו לגמרי את האמונה באדם ובחירות מחשבתו ורצונו ( האיסלם, אשר פירושה המילולי, והמעשי, הוא "כניעה", ויתור על רוח האדם ומעמדו לנוכח המציאות, וויתור על חופש הבחירה והמחשבה וכו ), ומצד שני עומדים אלו אשר איבדו לגמרי את האמונה ברוח ובאלוהות כמקורותיו הבראשיתיים של "כל השאר" ( החילונות האתאיסטית, מלשון חול, ביחס לקודש, כלומר מלשון התנתקות החול מהקודש כביכול, מהחיים, מהאדם וכו וכו ), כשבאמצע, בלימבו של הבין לבין קיימים אלו שמנסים לגשר על הקיטוב אך כיום ( עדיין ) לא בצורה מספקת ומספיקה משום העדר התפיסה הרחבה והכוללת אשר נדרשת כאן כמו אוויר לנשימה, או כמו אדם ההולך במדבר וצמא לשתות ולהרוות את צמאונו הנפשי בכל טיפת רוח ומהות, משום העדר הקשור לתהליך הרחב המתרחש ופועל על חשיבת ותודעת האדם ואשר נראה לאורך הזמן, ה"ארוך", לא של עשרות ומאות שנים אלא "הרבה מעבר", או במילים אחרות בהקשר לתהליך התפתחות והשתנות תודעת האדם מקדמת דנא ועד ימינו אנו, שהרי בצדק נאמר שעל מנת לדעת לאן ללכת יש ראשית וקודם כל לדעת מהיכן הגענו… איך הגענו עד הלום, איזה תהליך עבר האדם עד מצבו המודרני – פוסט מודרני הנוכחי אשר בוא יביא אותו אל אותו עתיד אשר אליו הוא הולך עכשיו

המסקנה של אנשי הלימבו היא לטשטש גבולות, לעמעם ולהרדים את התודעה, להפוך אותן למעין גז נוזלי דמוי ענן שמשנה תדירות את צורתו על מנת להתחבר ולהתמזג עם מכלול האוויר והשמיים בצורה שלא יוצרת צורות ברורות ובהירות אלא צורות – ענן "מקריות" או "ארעיות" שבהם הולכים הערכים האלו לאיבוד, של צדק, אמת, מוסר, שלום, חוק, שוויון ועוד כהנה וכהנה ( ויש כאן עוד הרבה הרבה כהנה וכהנה ), כך שבהיעדר ההסתכלות הבהירה, הברורה והנדרשת, ניתן המקום והפתח לתפיסת "האמת הפנימית בלבד", או לתפיסת "הכל סובייקטיבי ושום דבר מעבר", כך שהכל מתערבב כמו בבוץ או שלולית בוצית וגושית, בערבוביה כאוטית חסרת סדר והגיון, במידה מסויימת ואף רבה כפי שתינוק או ילד רך בימים רואה וחווה את העולם, כך שהאנושות היום, ובמיוחד זו המערבית אבל כמובן לא "רק", היא כמו תינוק או ילד רך בימים אשר לא יודע להבדיל או לזהות או להבחין בין נכון ללא נכון, בין טוב לרע, בין צודק ללא צודק, בין פנימי לחיצוני, בין "אני" לבין "לא אני", וכו וכו, ומכאן, מבחינת התהליך ההתפתחותי לאורך זמן, מגיעים אל מצבינו ה"מודרני – נוכחי" בו הלך כמעט לאיבוד רצונו של האדם בחיים ( מהות החיים היא תנועה ושינוי ), תחושת החיים והתנועתיות האקטיבית לנוכח המציאות אשר נעדרת כיום כל רוח ונפש בריאה הקוראת לצאת למערכה כנגד אלו אשר שמו את ערכי החיים הבסיסיים ביותר בסכנת קיום ממשית ומוחשית

יש כאן סוג פראדוקס מסויים שיש להכירו – על מנת להציל "משהו מהמדינה" ( שלמעשה חדלה להתקיים ככזו ), למעשה על מנת להקים כאן מדינה "חדשה", שניה – יש להכריז מלחמה חסרת פשרות כנגד… המדינה עצמה, כנגד ה"מדינה", כנגד זו ה"ראשונה", שאם לא כן לא תהיה כאן גם מדינה.2 אלא תהיה כאן הטמעה "יהודית" או "זרה" לתוך המרחב האיסלמי – ערבי הכללי ( חזון החליפות האיסלמית אשר קורמת עור וגידים, כאן או שם או בכלל ), כפי שבמידה מסויימת כבר קורה ומתרחש בפועל ולמעשה, וכפי שבפועל ולמעשה כבר היה והתרחש בימי האמפריה העות-מאנית, או להבדיל כמו הנתינים שאז היינו בפרובינציה הרומאית, אז כידוע ניתן השם "פלסטינה" לארץ ישראל היהודית ( זה בכלל מעניין מאוד להתבונן ולראות איך יישות יהודית עצמאית הייתה קיימת מספר פעמים לאורך ההיסטוריה ובכל הפעמים האורך שלה היה פחות או יותר כמו גיל ה"מדינה" עכשיו )…. בכל מקרה, יש לראות כאן את המאבק למען מדינה.2 לא ( "רק" ) כחזית של יהודים – ישראלים כנגד מוסלמים – ערבים אלא ( "גם ובעיקר" ) כחזית חוצת גבולות ויבשות אשר מתקיימת בתוך ומחוץ לאדם היחיד, כחזית גלובלית וכלל אנושית בין בני אדם שואפי חירות הרצון וחופש המחשבה לבין בני אדם אשר איבדו את הכוחות והרצון לפעול למען האידיאלים האנושיים האלו, ולכן הם – במודע ושלא במודע כאחד – שואפי עבדות, עריצות וכפייה ( וכו )

כעת יש להבין עוד דבר "פעוט", שמצב שבבסיסו הוא לא דמוקרטי דורש וקורא לצעדים שבחלקם – מנקודת המבט הנוכחית, מזו האנטי דמוקרטית של האנטי דמוקרטים עצמם – נקראים או יקראו אנטי – דמוקרטיים, לא צריך להסתיר את זה, ההפך, יש להכיר ולהבין בצורה מודעת או כמה שיותר מודעת את מהויות וטבע הדמוקרטיה ומקורותיה הבראשיתיים, וכמו שבטבע החיצוני נוצר סדר מתוך כאוס ולא מתוך הסדר החיצוני עצמו, כך גם בטבע הפנימי, גם בכך שדמוקרטיה נוצרת מתוך מצב אנטי – דמוקרטי, שהרי המצב הדמוקרטי נוצר משום הדחף והצורך הדמוקרטי של האדם, והדחף והצורך האלו נוצרו משום שהם באו במקום שלא היו קיימים, שהרי אם היו קיימים לא היה צורך ודחף אליהם, צורך ודחף לשנות את הקיים ולשפר אותו, להביא אותו למצב בריא וראוי יותר המתאים ליכולתו ותפקידו של האדם בעולם הזה, למבנה הפנימי והאמיתי שלו אשר בו נתונה לו "חופש" או "עצמאות" המחשבה והבחירה, באופן יחסי ולא מוחלט כמובן … כך זה תמיד היה, וכך זה תמיד יהיה – האדם, בעולם הפיזי, מתפתח ממצבו הלא מושלם ( הקבוע ) אל מצבו המושלם ( המשתנה ומתפתח ), אל מצב שבו הוא יותר ויותר מושלם בצורה מתמשכת ורציפה, אל מצב שבו הוא יותר ויותר שלם, יותר ויותר מאחה ומתלכד עם אותה הרוח אשר עומדת במקורו הבראשיתי, עם מקורות החיים אשר עומדים "אחרי" ובעצם "לפני" כל הנראה לעין וכל מה שאנחנו קוראים לו "מציאות" בכלל ( או כדבריך בעבר בדבר – "המציאות הוא שמו הנוסף של אלוהים", או משהו כזו אם אני לא מדייק )

למיטב הבנתי, וכסיום לכך, יש להציב תכנית ברורה ומסודרת, לא מתנצלת ולא מסתייגת, אשר נועדה להגשים ולממש את עצמה בפועל ולמעשה, בפרטיה הכי יומיומיים ומעשיים, ולא להשאר תלויה באוויר – אני כתבתי לעצמי תכנית כללית – ראשונית לכך, בה כל נקודה כאן חשובה ומהותית בפני עצמה, אך מה שעוד יותר חשוב – אולי יותר מכל נקודה נפרדת כביכול – הוא החיבור והשילוב שלהם ביחד ( ואני כותב ראשונית כי כמובן שלא "המצאתי את הגלגל" והדברים בעלי הגיון כללי ולא אישי, כך שאפשר להכניס כאן עוד ועוד נקודות, ואפילו רבות, כמו למשל מה שהתייחסת אליו בתור השמדת יכולות טיליות ואחרות של האויב המקיף אותנו מבחוץ, אבל נקודות אלו הן כמו תתי – ענפים של הענפים המרכזים שאני חושב שציינתי את רובם אבל ייתכן שחמק מעיניי נושא או שניים שגם הם מהותיים לעצם העניין ), ואני מודע לכך שחלק מהנקודות האלו קיימות במצע של זהות ( שאם להיות הוגן אז אני לא מכיר אותו במלואו אלא "רק" בקוויו הכלליים ), אך כאן התייחסתי לצרכים המיידים ומתוך ארועי השעה, אך לא מתוך אלו של "כאן ועכשיו בלבד" אלא מתוך אירועי השעה של "כאן ועכשיו של אתמול ומחר", ומתוך הצורך לעדכן את הסוגיות בהתאם למציאות הנוכחת בפני השטח החיצוניים, אם ברצוננו להשאיר "פיסת" עצמאות וחיים חופשיים כאן בארץ ישראל – הן מבחינה אינדיבידואלית והן מבחינה קבוצתית כלשהי, מבחינה לאומית או "אפילו" אנושית אשר אלו פועלים אחד על השני באופן הדדי ורב – צדדי

לצערי, אם אני לרגע מדבר מתוכי תחושתי הרגשית, התחושה הפנימית שלי היא שאין כיום ( עדיין ) הכרה והבנה מספקות באשר לחומרת המצב ועד כמה הוא מצריך שינוי בסיסי ויסודי, ומיידי ( כרגיל מחכים לאסון שיקרה על מנת לפעול, כרגיל כ"כיבוי שרפות" ו"מבחן התוצאה בלבד" ולא יותר מכך ), במיוחד בהקשר למיטוט מאסיבי – רוחבי ואנכי – של מערכת עקיפת החוק בישראל והחזרתה המיידית לצורה שפויה יותר, היות ולהבנתי יש כאן פחד מוטמע עמוקות להתעמת בצורה ישירה או חזיתית כנגד החונטות והאליטות המייצגות כיום את אותו צד חילוני – אתאיסטי שהתייחסתי אליו בהתחלה, ושגם הזרמים הדתיים והאחרים ה"עיקריים" או ה"מרכזיים" מתיישרים לנוכח קיומו, וצריך להבין זאת ומדוע זה כך, "בעיקר" אני חושב משתי סיבות עיקריות, מפחד – אשר בהחלט אין לומר בנסיבות הנוכחיות שהוא אינו מוצדק – שמא יגדירו את אותם זרמים כקיצוניים ואיום כנגד הדמוקרטיה, שמא ינדו אותם וודאי מהחברה ומהתרבות ה"רגילות", אולי אפילו יאסרו אותם באשמת "המרדה", ובוודאי יתפרו לאישים המייצגים זרמים ותנועות אלו תיק או שניים כ"מיטב" המסורת של משמרות המהפכה וההפיכה המשפטיים, וכן משום שמדובר כאן על תהליך מתמשך של הרגלים חשיבתיים ותודעתיים אשר נטמעו עמוק מאוד באדם ה"מודרני – נוכחי", אשר לכן הוא מאמץ לחיקו – מתוך "כוונות טובות" – את אותה תפיסה פוסטמודרניסטית אתאיסטית או באצטלה "ליב-רעל-ית" או "דמוק-רע-טית" כביכול אשר מכסה מבחוץ על השחיתות המוסרית הפנימית – מהותית, עם מודעותו לכך או בלעדיה, גם ואולי במיוחד באלו החושבים שזה לא כך ומנסים לצאת מהזרם הפוסט – מודרניסטי הזה, למשל מתוך הטמעתו העקיפה או נסיון הטמעתו הזו בתפיסות המקוריות או המשתנות ומתפתחות על בסיס אותה מקוריות בראשיתית

ב"כל מקרה" ( ושום דבר הוא הרי לא "מקרה" או "במקרה" כאן, כך שיש לומר "בשום / באין מקרה" ), אני אצרף עכשיו את ​​​​​​​הצעתי לתכנית שמונה עשרה ( ח"י ) הנקודות להצלת והקמת המדינה היהודית החדשה היא מדינת ישראל.2 לעיונם ובחינתם של אלו אשר רוצים בכך –

ביטול מיידי של הסכמי אוסלו וכל נספחיהם

ביטול מיידי של סמכויות הוואקף בהר הבית והחזרת חופש הפולחן המלא ליהודים, ביחד עם זה של המוסלמים

הכרזה מיידית על ריבונות יהודית על כל שטחי ארץ ישראל המערבית והכנת תוכניות למימושה בפועל

ביטול מיידי, נרחב ומקיף, של הסמכויות המורחבות – נוכחיות של בתי המשפט והיועצים המשפטים למינהם

הכרזה על יוזמה ( אולי הדרגתית עד ) לביטול מלא של הסיוע האמריקאי לישראל

הפניית מירב המשאבים של רשויות עקיפת החוק לאכיפה בזירה הערבית – מוסלמית, איסוף נשק, מעצרים וכו

עידוד מאסיבי להחלפת עבודות נדרשות מערבים ליהודים, כולל יצירת אלטרנטיבות לערוצי האויב כאן

גירוש מאסיבי של כנופיות הערבים האלימות ועידוד הגירה של "כל השאר", בתוך קווי 48 ומחוצה להם

החזרת רוב מסתנני העבודה מהארץ לארצותיהם מלבד אלו אשר באמת נדרשים וכחוק

ביטול או צמצום מקסימלי של "תעשיית מדינת כל אזרחיה" בקרב כוחות הבטחון, במערכת עקיפת החוק וכו

זירוז הנהלים לרשיונות נשק ליהודים שומרי חוק אשר יש להם נסיון צבאי ושינוי הוראות הפתיחה באש

עידוד מאסיבי של התעשיות הצבאיות בהקשר לאמצעים אשר כיום אנחנו תלויים בקבלתם בארצות ניכר

הקמת ציר חירות כנגד ציר הרשע – ביחד עם כוחות חירות בארה"ב / מרכז, מערב ומזרח אירופה / מזרח אסיה ועוד

חיזוק מאסיבי של הקשר בין גלות ארץ ישראל הנוכחית לבין גלויות העולם, ברוח הציונות ותחיית התרבות היהודית

ביטול חברות ה"מדינה" בכל מוסדות האו"ם על כל ועדותיו / מנגנוניו / זרועותיו

ניתוק ( הדרגתי אולי ) של מוסדות הכפייה השונים של ה"מדינה" ( חינוך, בריאות וכו ) ביחס לאזרח שומר החוק

יצירת אקדמיה מדעית – ישראלית "חדשה" אשר שואבת ממקורות הרוח והיצירה לתחומי החיים השונים

הקצאת משאבי חרום להתמודדות עם הדרישות הכלכליות שיבואו, גם בעקבות הסנקציות ש(אולי או כנראה ) יגיעו

משה Feiglin
21 days ago
Reply to  נמרוד

בקיצור – זהות…

נמרוד
נמרוד
21 days ago
Reply to  משה Feiglin

ממש לא ( או שלא הבנת את מה שכתבתי ובעיקר את רוח הדברים ומה שעומד מאחוריהם, ולראיה התגובה שלך ליובל )… אין קיצורי דרך… חלק מה-בעיה כאן היא תפיסת הצורך להביא רעיונות קליטים וקצרים, מתומצתים ו"פשוטים", ואם אפשר עם משפטי – מפתח קצרים ופשוטים אז בכלל… כדי שאחרים יוכלו לקלוט אותם בהתאמה למבנה ה"מודרני – נוכחי" של קוצר הקשב והרוח ורצון בפתרונות אינסטנט… אתה בוודאי לא כזה, אני חושב, אבל אני גם חושב שעליך לדעת שמי שמקבל את רעיונתך כפשוטם ( כדיקלום משפטים ולא מעבר ), ללא העמקה, ואני חושב שרוב האנשים הם כאלו, אז בסופו יגיע למצב של דקלומים והעתקות של הנאמר ללא ההבנה הפנימית הנדרשת…. במילים אחרות לתפיסת ר"פ / רל"פ ( האישים חשובים יותר מהרעיונות במקום ההפך )… סימנים ראשונים לכך כבר נראים כיום, בין השורות והמילים של אנשים, כאן או בכלל

למה אני אומר את זה ? אני אזרוק לך מחשבה דמיונית תיאורטית… אם אתה רוצה תחשוב על זה כמעין סיפור לא מציאותי ויציר דמיוני המופרך… הזמן – מתישהו בתחילת המאה ה 20, המקום – היכנשהו באירופה, במרכז יהודי כלשהו, נגיד בחצר חסידית או ישיבה או באסיפת קולגות יהודיות מתחום מדעי מסויים וכו, יושב לו מנהיג או מוביל אותה הקהילה ביחד עם אנשיו כדי לטקס עיצה, איך להתמודד עם הפרעות והאנטישמיות שהם נתקלים בהם בחיי היומיום ( אז אני מניח שלא קראו לזאת כך אלא בשמות אחרים ), איך אנחנו יכולים ללמוד ולקיים דת ומצוות בארצנו ( אז ), לקיים מדע ומחקר, לעשות פעילות כזו או אחרת…

אומרים חלק בוא ננסה להשתלב, לבוא לקראתם ( הפריץ וכו… מה שהיום נקרא בשפה הסינתטית "הכלה" ), שהרי אורחים אנחנו במדינתנו ( הסתירה והסטירה… ), אומר להם מנהיג הקהילה – לא, הפתרון למצב הוא הציונות, לעולם לא יקבלו אותנו ולא חשוב או משנה מי אנחנו, מה עיסוקנו וכו, עלינו לעלות לארץ ישראל, שם זו הרי ארצנו מקדמת דנא, וגם על מנת להתגבר על הפרעות המכוונות כלפינו, כלפינו כיהודים ולא כלפינו כמי שאנחנו במעשינו היומיומיים, אומר יד ימינו – לא, הפתרון הוא להמשיך ללמוד תורה ולקיים מצוות, להמשיך את המדע והמחקר וכו, כאילו לא קיימות הפרעות כנגדנו, אומרים אחרים – לא, עלינו להתנגד לפרעות כאילו אין לנו מדע ומחקר או תורה ומצוות לקיים ( מזכיר לי משהו… )…

אומר המנהיג – השלב הראשון והעיקרי בדרך לפתרון הבעיה הוא ההכרה בה וההבנה אותה, כרגע אתם עדיין לא מבינים ולכן נחכה עד שיבשילו התנאים עד שתבינו גם אתם, ובינתיים לא נעשה דבר ביחס למצב עצמו מלבד לדבר עם עצמינו, עד שהפתרון לא יציג עצמו בפני הבריות… אומר לו יד ימינו – אבל איך נתמודד עם המצב עד שיבשילו התנאים ? מה נעשה עד אז ?… אומרים אחרים – איך נפיץ זאת ליהודים האחרים שהרי חיים בגטאות סגורים ואנחנו יכולים לדבר רק בתוך עצמנו ולא עם אחרים במקומות רחוקים ובארצות ניכר אשר הם יהודים כמונו ומתמודדים עם אותה בעיה… אומר פשוט העם – עלינו להתקומם כנגד האנשים שעושים לנו את הפרעות האלו ולא לשבת בשקט כי בסך הכל טוב לנו במקום, ושקט יחסית, מלבד אירוע פה או אירוע שם, אבל כאן פרנסתנו ומקום חיינו

חולפים השנים, קורה מה שקורה… הקהילה כבר עלתה מזמן לארץ ושמרה על צביונה אותו המשיכה גם כאן, חוזרים האנשים ונפגשים ומהרהרים בעניני השעה ( מה אמר ההוא, מה עשתה ההיא, ואיך פרשני הישנות שוב טועים ומטעים אבל בכל זאת נחזור אליהם שוב ושוב כמו עכברים מסומאים אחרי החליל החלול ), ואז נזכרים באותו חיפוש דרך דומה שהיה אז, בימים ההם ובזמן הזה מה שנקרא… אומר המנהיג – הנה צדקתי, רואים איך ידעתי להכיר את הבעיה כשלב הראשון והעיקרי בדרך לפתרונה… אומר לו פשוט העם – אכן צדקת, אך אוי מה גדול היה המחיר ששילמו והיינו צריכים לשלם ועדיין משלמים האנשים עבור הצדק הזה… 

נמרוד
נמרוד
21 days ago
Reply to  משה Feiglin

סוף סיפור דמיוני… אפשר כמובן ללכת לכיוונים שונים, לומר למשל שבטווח הארוך דברים הסתדרו, קמה "מדינה" יהודית בארץ ישראל, נגיד שכן ובצורה מסויימת אך לא מלאה אכן הפתרון הציג עצמו ובא לעולם, אך אפשר גם לראות את הדברים בצורה יותר פנימית, לראות את הנמשל האמיתי ( "לפחות עבורי" ), לראות שהמציאות היא יותר מורכבת ממה שהיינו רוצים, מהשאיפות והכוונות האישיות או הקולקטיביות שלנו, או למשל, שלא תמיד הבנת המצב מביאה לפתרונו, משום שבין כל הרציות והכוונות השונות קיימת מציאות, המצוי בפני השטח, והמציאות הזו – בלשון המעטה – לא בדיוק פועלת על פי רצוננו או בקשתנו או תפילתנו או הבנתנו וכו… גם לא לטווח הקצר, אבל במידה רבה גם לא לטווח הארוך, לא בהקשר לרצון המודע וה"פשוט", אולי כן או יותר ביחס לרצון הלא מודע וה"מורכב"… 

ועל זאת יש להוסיף את מה שכתבתי באחת התגובות האחרות לך – את כך שזה היה נכון אם היינו בחברה פתוחה ולא סותמת פיות לדיעות אלטרנטיביות שיוצאות מהקופסה, או בכזו שלא מהנדסת ושותלת תודעה ברוח ההגמוניה השולטת, ואף מבלי שהאנשים בכלל מודעים לכך… אז שוב אני אשאל אותך את השאלה ששאלתי קודם – איך במצב הנוכחי, לאורו ומתוכו, כמשתנה נתון, תוכל להיווצר ההכרה וההבנה של המצב, אם סותמים ומשתיקים, אם יש כאן הינדוס תודעה חד צדדי ונורא… ושוב, אפשר לומר – בסופו של דבר הדברים יסתדרו ותיווצר ותתהווה ההכרה וההבנה, בעקבות התפוצצות כזו או אחרת אשר בוא תגיע בוודאי, אז יבשילו התנאים החיצוניים להבנה פנימית ואמיתית וכדומה … אך מעבר לשאלת המחיר הכבד ואף העצום שנשלם על כך ועד אז, צריך לשאול ולהעלות כאן עוד דבר שאולי נעלם מהתודעה הנוכחית – שלא ניתן לצפות את המציאות וכיצד היא תתעצב ותתהווה בעתיד, בוודאי לא בזה הרחוק ובוודאי לא מבחינה ספציפית ופרטיקולרית, ואז מי נתן לנו את המחשבה החד צדדית שהיא תסתדר כמו שאני או אתה חושבים או רוצים ?

אני, למשל, יש לי יותר ויותר מחשבות ממשיות בכיוון כזה שעוד כך וכך שנים, נגיד עשרות שנים ומעלה, אם לא תהיה כאן, כאן ועכשיו, התקוממות עממית רצינית ומסיבית – אשר תערער את השלטונות בצורה מוחשית, אשר תאיים על עצם קיומם ההגמוני בצורה משמעותית וממשית, אשר תערער את שיווי המשקל החד – צדדי שלהם ותוציא אותם מתחושת ה"נוחות" הזו שלהם לנוכח המצב הנוכחי – אז מה שיווצר כאן, בהדרגה, הוא חזרה שלנו לימי הפרובינציה של רומא או העות-מאנים, היטמעות של צלליות ושאריות יהודיות בתוך המרחב הערבי – איסלמי הכללי, גלות ישראל בארץ ישראל כפי שאפשר לקרוא לזה גם… התהליך הזה הרי כבר מתרחש עכשיו לכל מי שחושב שלא וזה מוגזם וקיצוני, לכל מי שעינו הפנימית פקוחה לראות מעבר לאירועים הסימפטומתיים, אבל עכשיו זה עדיין במחשכים, מתחת לאדמה ולתודעה, כאירועים כביכול נפרדים ולא קשורים אחד לשני, אבל כאמור, אם לא תהיה התעוררות והתקוממות מסיבית לנוכח המצב הנוכחי אז התהליך שעכשיו מתרחש במחשכים יעלה וייצא לאור, מעל האדמה והתודעה….

ולכן אני חושב, מאמין ובצורה מסויימת אף יודע ולא רק מנחש ומשער השערות חסרות בסיס, שיש ואף בצורה מסויימת "הכרחי להחליף את הדיסק ולצאת עוד יותר מהקופסא", ויש גם להבדיל כאן בין הדרך ליעד לבין היעד עצמו, כך שגם אם היעד של זהות ושלך מוסכמים ( "בקיצור – זהות" ), כאן נגיד וגם במקומות נוספים אולי, הרי שעל הדרך ליעד אפשר וחשוב להתווכח ( ובעיניי זה אף ככל המרבה הרי זה משובח ), ובעיניי הדרך הנוכחית של זהות ושלך היא לא נכונה, היא מתחשבת "רק" באידיאלים וברצוי ולא במציאות בפני השטח ובמצוי אשר דורש את התאמת האידיאלים אליו, לא את שינוי האידיאלים אלא את חיבורם אל המציאות בפני השטח החיצוניים על מנת שלא יהיה ניתוק בינהם כאילו אלו שני דברים שונים, במציאות…

ויש כאמור גם לכך מחיר, כתבתי אותו והתייחסתי אליו בקצרה בתוך הסיבות – המוצדקות יש שוב לומר – למה לדעתי אין יציאה חזיתית וישירה כנגד החונטות והאליטות בצורה חזיתית ועימותית, בצורה בהירה וברורה ולא מתנצלת ומסתייגת, בצורה אשר ללא ספק יצטרכו לשלם מחיר עליה, ואולי אפילו מחיר רב וקשה, ולכן יש כאן שיקולים לצדדים שונים, לשונות המאזניים של מחיר לצד הזה ביחס למחיר לצד ההוא, כך שמחיר מסויים שיצטרכו לשלם תמיד ישאר, לכאן או לשם או לכל מקום ( אתנחתא קומית למי שזוכר את תוכניות ילדותו – הביטוי הזה תמיד מזכיר לי את הסצנה הזו שהוא אומר – "אבל אני רוצה לשם, לא לכאן…אתה אמרת לי שתביא אותי לשם והגעתי לכאן"… זו אמנם אתנחתא קומית, אבל גם ואפילו כאן, או שם, יש מימד מסויים של מהות פנימית עמוקה המתחברת אל שאר תגובותיי ), ולכן השאלה כאן – או שם… – היא "רק" לאיזה כיוון הוא יופנה, אותו מחיר שיהיה עלינו לשלם בעתיד עבור מעשינו ופעולותינו בהווה המתהווה כאן ועכשיו

נמרוד
נמרוד
21 days ago
Reply to  משה Feiglin

בעיניי, למשל, אני רואה הרבה קריאות איפה אתה בהקשר לפוליטיקה, בהקשר לכניסה לכנסת ואפילו ראש ממשלה, אבל "לפחות עבורי" זו תפיסה קצרת – טווח ולכך בדיוק התכוונתי שכרגע רואים העדר מספק של חיבור למצב בפני השטח, למציאות עצמה ועד כמה היא קריטית ואקוטית, ו"לפחות עבורי" הקמת תנועת התקוממות עממית היא הרבה הרבה יותר חשובה ומש-מהותית מאשר חזרה לזירה הפוליטית, בוודאי עכשיו, היות והפוליטיקה היא ממילא לא ה-בעיה כאן ( או שם… ), היא ללא ספק אחד מבין הסימפטומים הרבים של ה-בעיה אבל היא בשום אופן לא ה-בעיה עצמה, בין השאר גם משום שחלק מה-בעיה המהותית כאן הוא בדיוק זה, העדר השלטון של הפוליטיקאים אשר עוקרו וסורסו מכל תוכן וכוח ממשי לשנות דברים, יחד עם הוצאת הרעיון הדמוקרטי מכל שארית של תוכן ומש-מהות, בד בבד עם תפיסה מתמשכת של השלטון בידי כת דיקטטורית וניאו-פאשיסטית המייצגת את כוחות האופל והחשכה, בידי משמרות המהפכה וההפיכה אשר הם הם השולטים כאן ולא הפוליטיקאים שהינם אלא "כלי משחק" או "בובות על חוט" אשר הם מושכים בחוטים ומניעים אותם לכיוון כזה או לכיוון אחר, כמו בתיאטרון בובות בו מפעילי הבובה אינם נראים ונמצאים "מאחורי הקלעים", ולמעשה לפניהם היות ובלעדיהם לא יכלו הבובות לנוע לכיוון זה או אחר…

או "בקיצור" – התנאים לא יבשילו מעצמם אלא יש לפעול בכיוונים אשר יביאו לכך, בעזרה של עוד מצבים ופעולות אשר ביחד ייצרו מצב אשר יהיה בשל לשינויו מיסודו ( אפשר גם להתפלל לחסד שיבוא מלמעלה, אשר אכן אנו זקוקים לו, אבל לא בתור האופציה היחידה אלא כהשלמה למעשי האדם עצמו ), בין השאר גם מהזירה הפוליטית עצמה, אשר כאמור "לפחות עבורי" היא כרגע – בתנאים הנוכחיים – היא לא הזירה המתאימה לפעילות ברוח הרעיונות של זהות, ברוח האידיאליים האנושיים למעשה, אך גם להציע את האידיאלים ללא המעשה בפועל היא לא הדרך הנכונה, ולכן, למיטב הבנתי את העניין, יש להכנס לזירה האזרחית החוץ – ממשלתית, להקים תנועת התקוממות עממית חוצת גבולות ומדינות כנגד ציר הרשע, לבטח חוצת מפלגות ( אבל כיום אין כאלו מלבד בן גביר וקצת סמוטריץ', אבל כן בכיוונים של "אם תרצו" ויש עוד כאלו ), ואז, אם וכאשר תצבור ההתקוממות תנופה עד כדי איום ממשי על ההגמוניה השלטונית, אז יהיו אולי התנאים בשלים לכניסת זהות לזירה הפוליטית, כתוצאה של מימוש החזון ולא כסיבתו…

Last edited 21 days ago by נמרוד
גבריאל מעיני
גבריאל מעיני
22 days ago

בעיית שורש היא מנהיגות לא מוסרית,שאין לה אלוהים,נהנתנית וכופרת בערכי היהדות. כתוצאה מכך יש תיקו פוליטי מתמשך, חוסר משילות, פילוג וקינאה , התפוררות המדינה היהודית ובעקבות זה הרמת הראש של האויב מבית ומבחוץ. הדג מסריח מהראש . ההנהגה הימנית נוכחית צריכה לקבל את עונשה , רק לאחר שתהיה הנהגה יהודית ראויה שיש לה אלוהים תגיע הגאולה .

משה Feiglin
21 days ago

מנהיגות יהודית

ציון
ציון
22 days ago

יהודים נמצאים במבוי סתום,
כי במשך דורות תקעו להם בתודעה את המיתוס,
כאילו מוטלת עליהם החובה
לדאוג למיליוני ערבים בארץ ישראל.
*
אי-אפשר בו-זמנית לטפח מיליוני ערבים בארץ ולשמור ישראל לעם היהודי.
נפרדו בהצלחה : פולנים – רוסים, אירים – אנגלים,
יוונים – טורקים, צ'כים – גרמנים, סרבים – קרואטים . .
גם יהודים מסוגלים להשתחרר מעם זר בארצנו .
*
הערבים לעולם לא יעזבו ישראל בעצמם כל עוד –
היהודים מספקים כל התנאים לריבוי ושגשוג לעם זר בתוך ארץ ישראל.
לכן צעד ראשון והכרחי על מנת להשתחרר מן הנטל הערבי הוא –
החלפת אזרחות ל-2 מיליון ערבים.
*
ערבים קיבלו אזרחות (או תושבות) ישראלית בניגוד להמלצת האו"ם
משנת 1947 על הפרדת שני עמים בפלשתינה.
ערבים ביצעו את החלטת האו"ם וגירשו יהודים מחלק ניכר של ארץ ישראל.
*
כיום ממערב לירדן יש לערבים נשיא, ממשלה, תקציב, תעודות זהות,
משטרה, בתי משפט, ערים ללא יהודי אחד, נוכחות באו"ם וכו'..
זאת אומרת יש להם מדינה, מינוס צבא ויהודים.
לערבים אין זכות לבחור לעצמם את אזרחות הנוחה.
*
אין שום הבדל בין ערבים בירושלים, חברון, יפו, שכם, נצרת, עזה או רמלה.
הם כולם זכאים לאזרחות מדינתם ובירתה – רמאללה.

משה Feiglin
21 days ago
Reply to  ציון

נכון

אהוד
אהוד
22 days ago

היי משה,
יישר כח על המאמר ועל הבלוג וכו'.
רק משהו טכני קטן (לשיקולך כמובן) –
יהיה אולי יותר נכון לישר את הטקסט של הפסקאות לשני הצדדים.

משה Feiglin
22 days ago
Reply to  אהוד

תודה – אבדוק.

משה Feiglin
22 days ago
Reply to  אהוד

תודה

Yuval
Yuval
22 days ago

אבל מה יעשה האזרח הפיקח הקטן? שלא יכול לקבל נשק בגלל החוק במדינה המסרסת את האזרח?
אתה הופך לנו את הבטן עם כל דבר כזה, אנחנו יודעים טוב מאוד מה קורה, אנחנו מצביעים ימין ומקבלים שמאל-בגץ, אתה שופך מילים יפות כדי לתאר, מתעד היסטורית ונותן לאזרח הקטן פתרונות כאילו האזרח הקטן יושב בכנסת בעצמו.
מה אנחנו האזרחים הקטנים אמורים לעשות? לאגור בקבוקי תבערה ואבנים בבתים? תן לנו דרך!

משה Feiglin
22 days ago
Reply to  Yuval

הבנת המציאות הוא עיקר הפתרון.

נמרוד
נמרוד
22 days ago
Reply to  משה Feiglin

הבנת המציאות הוא הפתרון בעולם אידיאלי, לא במציאות הנוכחית שהיא רחוקה ביותר מכך, כידוע… מדובר באיום קיומי לא "רק" על ה"מדינה" והעצמאות היהודית בארץ ישראל אלא גם, ואולי במיוחד, באיום אינדיבידואלי – קיומי… למיטב הבנתי, ה"פתרון" למצב הנוכחי – באם בכלל מדברים במונחים כאלו ולא משאירים זאת, כרגע, ללא פתרון ממשי כללי – הוא ביצירת תנועת התקוממות עממית כנגד ה"מדינה", אשר בחלקה אולי תהיה אלימה בתגובה לתגובה של ה"מדינה", אך ברובה היא יכולה וצריכה להיות בלתי – אלימה….

נכון, לטווח הקצר היא תיצור כאוס ואנרכיה… אה, ועכשיו אין את זה ?….

ה"בעיה" עם תפיסת ההתקוממות העממית שהיא דורשת מסה קריטית ולא יחידים בודדים, אלא שמסה קריטית לא יכולה להיווצר ולהתהוות מלכתחילה ככזו אלא כתוצאה מיחידים, מיחיד אחד שמצטרף ליחיד שני, לשלישי ורביעי, כפי שדברים כאלו התרחשו בעבר, בזה הקרוב ובזה הרחוק יותר, בצורה שתאיים בצורה משמעותית על ההגמוניה השלטונית, על כל זרועותיה התמנוניות ותוציא אותה מ"שיווי המשקל" היחסי והחד – צדדי שלה כפי שהיא נמצאת בו כיום

נמרוד
נמרוד
22 days ago
Reply to  משה Feiglin

או נגיד זאת אחרת – להכיר ולהבין את המציאות זה אכן פתרון בכיוון הנכון, אבל זה נכון בחברה ובתרבות שהיא פתוחה, באמת דמוקרטית, במקומות בהם המידע באשר למציאות הפיזית פתוח ונגיש לציבור הרחב ולכל אדם המעוניין לקבל את המידע העובדתי ללא מניפולציות או אג'נדה קדומה וקודמת… שבישראל, הנוכחית, זה מצב שהוא כמובן לא קיים…

הרי חוסמים ומצנזרים אותך בערוצי האויב ולא נותנים לך ולאחרים המביעים ומביאים תפיסות כאלו – אז איך אתה רוצה שאנשים יבינו את המציאות – מי מלבדך בכלל מדבר על זה ? ממי הם יבינו את זה ? מהאתר כאן ? מאנשי ופרשני ה"ישנות" ? מהפוליטיקאים ? מה"מומחים" למינהם ? מהשכנים ? מהספרים ? …

תיאורטית, אדם בעל הגיון בריא ושכל ישר יכול אולי להבין, אולי משום שלא כל העובדות עומדות לנגד עיניו ולכן גם זה לא בטוח, אבל יש ענייני תודעה כל כך עמוקים ותת קרקעיים כך שאלו תהליכים מאוד איטיים והדרגתיים, וכך הם גם צריכים להיות, אבל השאלה כאן היא מה ישאר כאשר התודעה הנכונה תחלחל אל ליבות האנשים וההגמוניה ? והאם זה לא יהיה כבר מאוחר מדיי ו"לאחר שהסוסים כבר ברחו מהאורווה" ?

DVIR
DVIR
22 days ago
Reply to  נמרוד

אם מתוך תודעת הכבשה התמימה ישראל היתה משטחת את עזה, היא היתה עוסקת לנצח בפיצוי והתנצלות שהיו ח"ו מביאים ל…

כי התודעה קובעת את רוב מעשי האדם, לא פרצי התנהגות נדירים.

לנצח חייבים מתוך תודעת נצחון.

נמרוד
נמרוד
21 days ago
Reply to  DVIR

לא יודע למה הגבת "דווקא" לי בהקשר הזה, אולי בטעות והתכוונת לשים אותה במקום אחר, כי התאמצתי להבין אבל ראיתי קשר והקשר קלושים ביותר בינה לבין התגובה שלי שאליה הגבת…

בכל מקרה, אם אני אתייחס לגופו של עניין, אז במשפט הראשון שלך לא הבנתי את ההקשר, עם השני הסכמתי לחלוטין, והשלישי הוא לא מספק – מבחינתי תודעת נצחון היא ממש לא העיקר אלא היא יותר מתחברת לי אל פרצי ההתנהגות שהזכרת, אמנם בכיוון הנכון והראוי, אך כמניע ולא כסיבה עצמה

השאלה היא לא רק של תודעת נצחון אלא של נצחון עבור מה, מדוע אתה רוצה לנצח, מה המטרה של נצחון, מה ברצונך להשיג באמצעות הנצחון, כאמצעי למען מה שעומד מאחורי ובעצם לפני

הרי גם לערבים ומוסלמים יש תודעת נצחון, למשל בהקשר להקמת החליפות הישנה מחדש, והם לרוב אפילו גם לא מסתירים את זה, למי שבאמת מעוניין להקשיב להם ולא לכפות את תפיסתו עליהם, וכך נגיד היה גם לנאצים, לשרש ולהפיץ את תורת הגזע וכו – אז מה ?

לכל אלו ואחרים הייתה תודעת נצחון, היה להם כיוון מוגדר, אבל הכיוון של הכיוון הוא הוא העניין כאן, ולכן אם אתה לא מגדיר את תודעת הנצחון כאמצעי בלבד למען השגת מטרה ותכלית כלשהי אז גם תודעת הנצחון, על אף חשיבותה, לא תביא אותך אל הארץ המובטחת, אל המדינה כאמצעי למען הגברת עצמאות האדם וחירותו, למען הגברת ידיעותיו את מציאות חייו ו"כל השאר"

נמרוד
נמרוד
21 days ago
Reply to  DVIR

תודעת הנצחון – מה שכתבתי הוא יותר לטווח הארוך, אבל יש גם מטרות מהותיות לטווח קצר יותר – למען הערכים והאידיאלים שאותם נושאת תפיסת השמאל הנוכחי לשווא ( כאן, שם או בכלל ), למען שלום, צדק, וכו וכו, אשר גם אלו משמשים כאן כאמצעי, להחזרת השפיות והסביבה – החיצונית והפנימית – הדרושה למען השגת היעדים רחוקי הטווח שציינתי מקודם, מתוך הכרה והבנה ברורות שהעיקר כאן הוא עצם השאיפה וההתכוונות ולא ההגעה עצמה ליעד עצמו, משום טבעו של הרצון האנושי ביחס לאידיאלים שהוא מציב לנגד עינו הרוחית, משום טבעו של העולם הזה ועוד הבטים שאין זה המקום להרחיב עליהם

נדרשת הנהגה שמחזירה את עזה לריבונות ישראלית, לא בדיעבד, כי אין לנו ברירה, אלא לכתחילה, פשוט משום שעזה היא חלק בלתי נפרד מא"י
             "בחזון השלום שלי חיים שני עמים זה לצד זה בארץ הקטנה שלנו, לכל אחד ההמנון שלו, הדגל שלו והשלטון שלו"                     בנימין נתניהו

קריאת כיוון #17

המערכה הראשונה של מלחמת ישראל הערבית, בישראל היהודית • קריאת כיוון
קרדיט תמונה: סמל גיא חסון // דוברות צה"ל

קריאות כיוון #16

על השפעת הגומלין שבין התאולוגיה לפוליטיקה
על השפעת הגומלין שבין התאולוגיה לפוליטיקה לקראת הסבב הבחירות הרביעי בניסיון לייצר ממשלה בישראל, לטשו כמה מפלגות ימין קטנות עיניהן אל מעמד לשון המאזניים

קריאת כיוון #15

החומה שבלב, שעודנה חוצה את ירושלים
החומה שבלב, שעודנה חוצה את ירושלים קריאת הצנחנים – 'הר הבית בידינו' – ושירת 'ירושלים של זהב'  בפיה של שולי נתן, הם פס הקול

קריאת כיוון #14

למשמעות ימי השואה, הזיכרון והעצמאות
יום השואה "אני משחרר את בני האדם מחזון השווא שנקרא מצפון ומוסר… עשרת הדברות איבדו את תוקפן…זוהי המצאה יהודית…המאבק על השלטון בעולם הוא ביני

קריאות כיוון #13