מלחמת העצמאות השנייה

המערכה הראשונה במלחמתה של 'ישראל הערבית', ב'ישראל היהודית'

התמונה: הפרעות בלוד // קרדיט: אלעד כרמל מתוך ויקיפדיה

*

פרעות תשפ"א, לא היו סתם עוד סבב.
הייתה זו המערכה הראשונה במלחמת העצמאות השנייה של המדינה היהודית.

כמו במלחמת העצמאות הראשונה,
גם המלחמה השניה החלה בדרכים, בספר, בערים המעורבות – ובהמשך משכה אליה את הכוחות הערביים שמעבר לגבול.

כמו במלחמת העצמאות הראשונה,
גם המלחמה השניה לא הבדילה בין חזית לעורף,

כמו במלחמת העצמאות הראשונה,
גם במלחמה השניה יש הפוגות,

אבל כאז כן עתה – זוהי מלחמת שמד שמרכזה – ירושלים.

לכולם נח לשוב לסבלותיהם מיד לאחריה. נח להתעלם מן הכתובת שעל קירות בתי הכנסת השרופים, ולהתעלם מכך שלא בסבב עסקינן, אלא ב 'טריילר' מאופק מתוך ה'סרט הגדול' שעוד צפוי לנו.

המאמר – 'מלחמת העצמאות השניה' – עושה סדר, מכניס את פרעות תשפ"א להקשר האסטרטגי הנכון שלהם – והחשוב מכל, מתווה את הדרך לניצחון במלחמה.

*

ביום שחרור ירושלים תשפ"א, החלה המערכה הראשונה של מלחמת העצמאות השנייה. החמאס, בצעד חכם מאוד מבחינתו, החליט להפוך עצמו ל"מגן ירושלים", וניצל שני מוקדי מתח בעיר – שכונת שמעון הצדיק והר הבית((מוקדי ההתלקחות: למרבה הפלא, את ההתלקחות עוררה הפעם פסיקת בית המשפט הישראלי, אשר פסק (מן הסתם בלית ברירה) כי על שמונה משפחות ערביות שלא שילמו את דמי השכירות בבתי היהודים בהם הן מתגוררות, לפנות לאלתר את בתיהן. המוקד הראשון היה מתחם שמעון הצדיק (הסמוך לשכונת שייח ג'ראח), שכונה יהודית שהוקמה על ידי ההקדשים היהודיים (הספרדי והאשכנזי) בסמוך לקברו של שמעון הצדיק אשר שימש כהן גדול בבית המקדש. עם פרוץ מלחמת השחרור פינה הצבא הבריטי את יהודי המקום בטענה כי אינו יכול להגן עליהם. הפלמ"ח כבש את השכונה ואת שיח ג'ראח הסמוכה, אך הבריטים דרשו ממנו לפנות את המקום ומסרו אותו לירדנים. במלחמת ששת הימים שוחררה השכונה והערבים שהתגוררו בבתי היהודים הורשו להישאר בהם במעמד דיירים מוגנים. ואולם, משלא שילמו את דמי השכירות וקיימו את התחייבויותיהם, פסק בית המשפט (לאחר עשרות שנים של סחבת) כי עליהם לעזוב את המקום. המוקד השני היה כמובן הר הבית וצעדת הדגלים שתוכננה לצעוד בסמוך אליו ביום ירושלים. בטענות מטענות שונות שם עצמו החמאס למגן ההר כנגד ה"התגרויות" הישראליות הללו.)) –  בכדי לשגר מטחי טילים אל ערי ישראל.

כבכל הסבבים הקודמים, גם הפעם השתמשה ישראל בכח האש ובטכנולוגיה העומדים לרשותה, בכדי לנסות ולהשיג תמונת ניצחון – או לפחות הרתעה, ואולם שוב התברר שלא ניתן להחליף צדק בטכנולוגיה. 

הסכמי אוסלו והנסיגה מגוש קטיף (שקיבלו את מלוא הלגיטימציה של השמאל והימין כאחד), הוכיחו כי ישראל אינה רואה בעזה חלק מארץ ישראל ומכירה בשייכות שטחי המולדת ששוחררו במלחמת ששת הימים, לעם אחר – כלומר לעם ה"פלסטיני". 

כך, משקבלו ה"פלסטינים" חלקי ריבונות בעזה וברמאללה, הפכה דרישתם לקבל את כל השאר, לדרישה לעשיית צדק – כלומר להשבת יתרת הגזלה, שגם הישראלים הודו כי גזלו מהם. 

אובדן יסוד ה'צדק', הפך את התוקפנות נגד הישראלים, למלחמת שחרור "לאומית" ומוצדקת מעול זרים, מלחמה שיש לה מרחב פעולה לגיטימי, רחב הרבה יותר מזה שיש לישראלים.

יכולת ההתגוננות הישראלית נתחמה לזו המסתתרת מאחורי ערך ההגנה העצמית בלבד. 

ובמילים פשוטות – 

כשמעזה יורים על אזרחים באשקלון, זו מלחמה צודקת, באמצעים פסולים.

כשאשקלון יורה על הטילים מעזה, אלו אמצעים ראויים, במלחמה לא צודקת.

וכשצד אחד מכיר בצדקת הצד השני – הצדק מנצח. 

כי סבלו של התוקפן הישראלי החזק, ממש לא מרשים, ואילו הפרת החוק הבינלאומי והירי על אזרחיו של הגזלן הבריון בידי הנגזלים הנמקים בעזה – תמיד נסלחת((יש כמובן גם את הרבדים האנטישמיים. ישראל תמיד תימדד בסטנדרטים אחרים משאר האומות. הציפייה מאיתנו מיתרגמת לתסכול ולשנאה כשהערך היחיד שאנו מסוגלים 'לנפנף' בו הוא ערך ההגנה העצמית.)).

ישראל הכבולה במצב התגוננות בלבד, ובמלחמה נגד המנהרות והטילים, תוך שמירה על המשך החיים בעזה,  אינה יכולה ואינה מעוניינת לנצח.

לעומת זאת, החמאס, די לו בכך שעצר את מדינת ישראל מלכת, טיווח את תל אביב ונתב"ג והשליט טרור על כמחצית מאזרחיה – בכדי לקבל את תמונת הניצחון שביקש.

ואולם מה שהפך את ה'סבב' של תשפ"א למערכה מסוג חדש לגמרי, לא היו הטילים מעזה, אלא המערכה שבה פתחה 'ישראל הערבית', כנגד 'ישראל היהודית' – והחיבור שנוצר בין החמאס לבין 'ישראל הערבית'.

*

הסבר ביניים

מאז קום המדינה, כונו הערבים שמצאו עצמם בתוך גבולות מדינת ישראל – 'ערביי ישראל'. ואולם השימוש במטבע הלשון הפטרנליסטי הזה, היה בעיקר נחלתם של היהודים. רבים מן הערבים חזרו ודחו מכל וכל את המינוח הזה. רבים מהם  מתעקשים להגדיר עצמם "פלסטינים החיים בישראל". גם בזכוכית מגדלת תתקשה למצוא ערבי בעל תעודת זהות כחולה, המקבל את זהותה הלאומית של מדינת ישראל כיהודית.

הערבים בישראל משמרים תחושה קולקטיבית של נגזלים. ב-1948 "גזלו" היהודים את אדמתם וכל שיתנו להם היהודים, כמוהו ככוס מים שנותן האנס לנאנסת. לכן, לא זו בלבד שהמאמץ המתמיד של מדינת ישראל לספק את צרכיהם, אינו מרגיע את כעסם אלא בדיוק להיפך, הוא רק מרגיז אותם יותר. את העובדה שהם אלו שדחו את תוכנית החלוקה שהתקבלה באו"ם ופתחו במלחמה מתוך מטרה מוצהרת להשמיד את היהודים – הם כמובן מעדיפים לשכוח.

'ישראל הערבית' מקיימת מלחמה מתמדת, לא רק בהכרת זהותה הנבדלת, אלא גם בהגדרת בעלותה הנבדלת על המדינה.

בימי רגיעה לובשת המלחמה הזו בוז עמוק של נציגיהם בכנסת לכל הסמלים הלאומיים, והתעלמות – כולל של שופטים, בכירים בשירות הציבורי, רופאים ומורים – מההמנון, מהעמידה בצפירה ומכל האתוס הישראלי. היחס המנוכר לישראל בא לידי ביטוי גם בהתנערות רחבה משלטון החוק. נהיגה פרועה המובילה למוות בכבישים, אגירת נשק בלתי חוקי ומעשי רצח תדירים, פריצות, גניבות ומעשי אונס – כל אלה ועוד, רשומים על שם המיעוט הערבי, בהיקף בלתי פרופורציונלי בעליל למשקלם בחברה – כלומר במאות אחוזים יותר מאשר אצל היהודים.

ואולם בימי מלחמה, חוברים הניכור הלאומי והיסודות העברייניים והופכים למלחמת אזרחים של ממש.

לכן, נכון לקרוא ל 'ילד' בשמו – לא במיעוט המשייך עצמו למדינה עסקינן, אלא בגורם לאומי המבקש לנכס אותה לעצמו ורואה עצמו כבר עכשיו כבעליה.

לא בערביי ישראל עסקינן אלא ב ישראל הערבית. 

ישראל הערבית אינה מדבר עברית, דגלה אינו כחול לבן, היא רואה בחיילי צה"ל – אויב לכל דבר והיא מזדהה גלויות עם החמאס ואויבי המדינה.

*

הרקע לפרוץ המערכה

בשנתיים שקדמו למלחמה, נכשלה הדמוקרטיה הישראלית שוב ושוב בהקמת ממשלה שתייצר מדיניות אחת המאחדת את כל הסתירות בחברה הישראלית.

ארבע פעמים הלכה ישראל לבחירות, וארבע פעמים נוצר 'תיקו' משתק שחייב סבב בחירות נוסף. השיח הפוליטי בישראל איבד את כל יסודותיו הערכיים והפך להתגוששות אישית בין מחנה תומכי ראש הממשלה –  למחנה מתנגדיו.

כל הרעיונות וכל האידאולוגיות הונחו בצד וכל האמצעים נעשו כשרים, במטרה להפיל או לשמור על האיש היושב בבלפור.

לקראת סבב הבחירות הרביעי, החל נתניהו להשליך יהבו על הציבור הערבי שממנו קיווה לקבל את המנדט או השניים החסרים לו בכדי לשבור את השוויון שבין הגושים. הרשימה המשותפת לערביי ישראל חזרה ונתחלקה, כשמנסור עבאס ראש מפלגת רע"ם רץ בנפרד – ככל הנראה תוך סיכום מוקדם על הצטרפות לממשלת נתניהו. 

עם היוודע תוצאות הבחירות, התברר כי רע"ם של עבאס היא היא לשון המאזניים שבין הגושים ולראשונה בתולדות הפוליטיקה הישראלית, ניסה מלכתחילה גוש פוליטי להקים ממשלה הנשענת ותלויה בקולות הערבים((הממשלה היחידה שנשענה עליהם בעבר, הייתה ממשלת רבין השניה (1993) שכשפרשה ממנה מפלגת ש"ס, הפכה בדיעבד לממשלת מיעוט הנשענת על תמיכת הערבים מבחוץ. ממשלת המיעוט הזו, היא שהביאה על מדינת ישראל את אסון אוסלו על אלפי הרוגיו ורבבות פצועיו, ועל יתר תוצאותיו האיומות – שסבבי עזה גם הם תוצאתו הישירה.)).

משמעות ההחלטה הזו של נתניהו היתה כי לראשונה מאז היווסדה, מוכן מנהיג ישראלי (ועוד מן המחנה הלאומי) לחלוק את הריבונות במדינת היהודים עם אזרחיה הערבים ולמעשה להותיר בידיהם את ההכרעה מי יהיה מנהיגה של המדינה ולאיזה כיוון תפליג הספינה הלאומית. 

מובן שכשכשל נתניהו בהרכבת ממשלה שכזו, אימץ מיד גוש השמאל את הרעיון  בשתי ידיו. נפתלי בנט שערק עם מפלגתו – 'ימינה' (זה שמה..) מגוש הימין ניסה להפוך עצמו לראש ממשלה (עם שבעה מנדטים) בשיתוף פעולה עם יאיר לפיד, גדעון סער וכל מפלגות השמאל – תוך שהוא נשען על כל המפלגות הערביות.

מובן שככל שכשלה ישראל ביצירת מנהיגות מוסכמת, כך הלכה ונחלשה בעיני אויביה מבחוץ ומבפנים.

הבוז לחוק בקרב המיעוט הערבי הפך לגלוי ולסיבה לגאווה.

הבדואים בנגב, החלו לתעד עצמם ולהפיץ סרטונים בהם הם יורים צרורות בנשק שגנבו מבסיסי צה"ל. צעירים ערבים החלו להתחרות בתיעוד עצמי של מעשי 'גבורה' כגון סטירות לחי ומכות נמרצות לחרדים בירושלים, תקיפת נוסעים בתחבורה הציבורית וכדומה.

והכל נפגש ביום ירושלים

ב"תזמון מושלם", חברה הציניות הפוליטית ו"מכירת החיסול" של המשילות הישראלית, אל חודש הרמדאן ותפילותיו המלהיטות, אל ביטול הבחירות ל"רשות הפלסטינית" שאמורות היו להתקיים לאחר שנים רבות של דחייה, אל הוראת הפינוי של בתי היהודים בשכונת שמואל הנביא – כשהכל מתנקז אל –

יום שחרורה של ירושלים. 

אבו מאזן, שהבין כי אם יתקיימו בחירות, עתיד החמאס לנצח, הציב תנאי לפיו הבחירות חייבות לכלול גם את מזרח ירושלים – שאזרחיה כידוע מחזיקים בתעודת זהות ישראלית… (( וזוכים לביטוח לאומי, אך אינם משתתפים בבחירות לכנסת.))

חמאס, שהבין כי לא יינתן לו להשתלט על רמאללה באמצעות בחירות כפי שהדבר ניתן לו בעזה, בחר להסכים לתנאיו של אבו מאזן וליטול לעצמו את ההגמוניה הערבית על ירושלים בדרך פשוטה הרבה יותר.

הוא החל לקרוא להתקוממות 'ישראל הערבית', תוך שהוא מציב לישראל אולטימטומים שונים בנושא הבתים בשייח ג'ראח ותפילת היהודים בהר הבית.

'ישראל הערבית' נענתה לקריאת החמאס, ודגליו החלו להופיעו שוב ושוב בזמן התפילות וההתפרעויות בהר הבית.

ב-10 במאי, בעיצומו של יום ירושלים, פתח חמאס בירי רקטות אל ירושלים וסביבתה. הפעולה הזו שחררה את שנותר ממרותה הרופפת של ישראל הערבית. גל פרעות של 'ישראל הערבית' ב'ישראל היהודית' שטף את כל הארץ.

יהודים שנקלעו לעומס תנועה בסביבה ערבית, מצאו עצמם קורבנות להמון מוסת המבצע בהם מעשי לינץ'. שני יהודים נרצחו בצורה המזעזעת הזו – בלוד נרצח תושב העיר יגאל יהושוע – הי"ד, ובעכו נפצע אנושות אלעד ברזילי, מסלע שהוטח בפניו על ידי אספסוף ערבי שעשה בו שפטים.

היהודים בערים המעורבות הפכו טרף לפוגרומים של ממש.

גולת הכותרת היתה העיר לוד שבה לבדה נשרפו עשרה בתי כנסיות.

דירות היהודים נפרצו ונבזזו. אלפי מכוניות נשרפו.

לילה אחר לילה הלך המצב והחמיר כשמשטרת ישראל נמנעת מלהכניס את כוחותיה לעיר ולהשיב ליהודים את ביטחונם.

באין מדינה ומשטרה – החלו יהודים להתנדב לעזרת תושבי לוד המותקפים.

הראשונים לבוא ולהגיש עזרה היו תושבים מן היישוב 'יצהר' שהגיעו לעזור לתושבי לוד להגן על ביתם.

בשובו ל'יצהר', כתב אחד הבחורים את העדות הבאה:

"חזרתי עכשיו מלוד, אחרי שהיהודים חוטפים שם כל היום החלטנו כמה חברה לבוא ולעשות את מה שהמשטרה לא עושה.
וגיליתי כמה היא לא עושה כלום.
הסתובבנו שם 30 חבר'ה, תוך שניה ערבים התחילו להתקהל התחילו לזרוק אבנים. תוך שניה וחצי הם קלטו שהאבנים חוזרים אליהם בחזרה ופשוט התחילו לברוח.
הסיפור הזה חזר על עצמו בכל רחוב ברגע שהערבים קולטים שיש להם עסק עם אנשים שלא יחטפו וילכו הם פשוט בורחים לתוך הבניינים כמו עכברים. הסתובבנו במשך 3 שעות שבהם הצלנו 2 רכבים שערבים התחילו להדליק אבל ברחו כשראו אותנו. ועוד בית כנסת שניסו להצית.
אבל מה שבאמת היה הזוי זה ששוטרים עומדים שם ופשוט מפחדים לזוז מהעמדות. תאמינו או לא אנחנו ליווינו ניידות משטרה לאורך רחובות כי הם מפחדים.
הם ממש חיכו ליד העמדות שלהם ורק כשאנחנו הגענו הם העזו לנסוע עם הרכבים צמוד אלינו. הדבר היחיד שיש לשוטרים לעשות זה לזרוק רימוני הלם שממש לא מפחידים אף ערבי.
עומדים שם שוטרים ופשוט מחבקים בחורים שהולכים עם אלות ואומרים להם שהלוואי ויכסחו את הערבים. פשוט הזיה במדינת ישראל, 30 בחורים עושים משהו שמאות שוטרים לא מצליחים לעשות."

אחריהם הגיעו רבים נוספים מכל רחבי הארץ.

ביום חמישי בלילה, עשרה ימים לאחר פרוץ האש, נצרו מטוסי חיל האוויר את פצצותיהם, החמאס את טיליו – ובמידת מה, גם 'ישראל הערבית' שבה אל חייה. בלוד אמנם ממשיכים ליידות אבנים על בתי ספר יהודיים ובשעת כתיבת שורות אלה, הושלך בקבוק תבערה אל עבר אחד הגנים.. אך הנשק החם חזר למחבואו והפוליטיקאים הישראלים שבו והידקו את אחיזתם זה בגרונו של זה לקראת סבב הבחירות החמישי.

*

משמעות המערכה

• מלחמת אזרחים

קשה לקרוא למערכה שפרצה בסיוון תשפ"א – מלחמה.

מדובר במלחמת אזרחים, חד צדדית, בעידוד ובסיוע אויב חיצוני.

ישראל הערבית תקפה את ישראל היהודית. לא היתה שום תוקפנות יהודית יזומה כלפי הערבים.

שום מנהיג ציבור לא עודד את קהל שומעיו היהודים לצאת ולפרוע פרעות בערבים והמקרים הבודדים של אלימות יהודית, באו בתגובה לפוגרומים הערביים. התפרצויות יהודיות של אלימות, היו בבחינת 'אדם נשך כלב'. ניסיון הלינץ' הבודד שאירע בבת ים, היה כמובן אירוע חמור ופסול שהוריד את מבצעיו אל רמת האספסוף הערבי שמנגד – ואולם התקשורת הישראלית והעולמית ששה למקד את המצלמות במקרים יוצאי הדופן הללו, בכדי להסתיר ככל שניתן את העובדה כי מדובר במלחמה דתית לאומית יזומה ומכוונת של 'ישראל הערבית' ב'ישראל היהודית' ולייצר נרטיב לפיו מדובר בפרץ אלימות לאומנית משני הצדדים. זהו סוג מתוחכם ושפל של אוטו-אנטישמיות, מצד רוב התקשורת הישראלית ואנטישמיות פשוטה מצד התקשורת העולמית.

אפילו בן כספית – מבקרו האובססיבי של נתניהו, לא יכול היה להתאפק וכשהאימאם של לוד, ניסה להישען על אותה 'סימטריה' כביכול הגיב כך:

דומה הדבר לאשמה שהטילו הנאצים על המתנקש היהודי – הרשל גרינשפן((הרשל גרינשפן היה יהודי כבן 20 שגורש מביתו והתנקש בשגריר הגרמני בפריז. ההתנקשות שימשה אמתלה לפרעות ליל הבדולח – חודשים מספר לפני פרוץ מלחמת העולם.)), כאמתלה לפרעות ליל הבדולח. סביר כי התקשורת הישראלית והזרה היתה משדרת אז ללא הרף את תמונתו של הרשל, באופן "סימטרי" לפוגרום 'ליל הבדולח' ביהודי גרמניה.

בפועל הייתה זו מלחמתו של צד אחד בלבד שהבהיר לישראל היהודית את משמעותה האמיתית של מדינת "כל אזרחיה".

חלומות ה"דו קיום" נמוגו בעשן בתי הכנסת הנשרפים. אפילו בני משפחתה הערבית של 'ראנדה' – תושבת מז' ירושלים – שזכתה בחיים חדשים בזכות השתלת כליתו של יגאל יהושוע הי"ד, שנרצח בלינץ' בלוד, סירבו בראיונות שקיימו לגנות את רוצחי האיש שאיבריו החזירו את אימם לחיים – אלא את האלימות משני הצדדים בלבד..

• מדינת ישראל 'יצאה להפסקה'

בליל הפרעות הראשון בלוד, עוד ניתן היה לתת אשראי כלשהו למשטרת ישראל אשר נתפסה בהפתעה. ואולם, עד מהרה התברר ליהודי לוד הנדהמים, כי התקבלה החלטה אסטרטגית להפקירם לגורלם. לילה אחר לילה יצאו הפורעים הערבים וכילו את זממם בבתי כנסיות, מכוניות ורכוש יהודי. גם הנשק הבלתי חוקי המוחזק אצל ערביי לוד הוצא ממחבואו ופעמים רבות גם נעשה בו שימוש.

במקרה הטוב, סייעה המשטרה בפינוי היהודים המתגוררים בבתים מעורבים מדירותיהם, בטרם כילה ההמון בסיוע השכנים את זעמו בדירות היהודיות (ממש כפי שהתנהגה המשטרה הבריטית בפרעות תרפ"ט). למותר לציין כי משטרת ישראל לא העלתה על דעתה לפנות את השכנים הערבים ולהרחיק את האספסוף עד יעבור זעם.

משהתארגנו היהודים לשמירה ולהגנה על שכונותיהם, מיהרה המשטרה לעצור את מי שהשתמש בנשקו כמוצא של הרגע האחרון – אחד התושבים שירה לעבר המון זועם שלא שעה ליריות האזהרה והתקדם אל עבר בתי היהודים, פגע באחד הערבים והרגו. היהודי נעצר מיד ובהוראת שופט הוארך מעצרו. שום יורה ערבי לא נעצר שום נשק ערבי לא הוחרם ושום פעולת עונשין חריפה לא בוצעה, בכדי להחזיר את ההרתעה החוק והסדר לשכונה.

משהגיעו מתנדבים יהודיים לעזור בהגנת התושבים היהודים, הקפידה המשטרה להצר את צעדיהם, לבצע מעצרים ולהרחיקם. 

מפכ"ל המשטרה, יעקב שבתאי, הבהיר כי "יש פה טרוריסטים משני הצדדים" והסביר כי הוא רואה את תפקידו בחציצה בין הניצים. 

כמו בצה"ל, גם בצמרת המשטרה, ברור היטב היכן מרוחה החמאה התקשורתית, נגד מי תדרוש התקשורת להקים ועדת חקירה ואת דרכו של מי תסלול כל הדרך אל הפוליטיקה.

• באין דין אין מדינה.

במערכה הראשונה של 'מלחמת העצמאות השנייה', התפוגגה ונעלמה הריבונות היהודית בארץ ישראל. מדינת ישראל יצאה להפסקה.. נאמנה לאתוס המכונן שלה, המשיכה 'ישראל היהודית' לקיים את חוקיה, ואולם בעבור 'ישראל הערבית' – פסקה מדינת ישראל מלהתקיים.

• הנס

'אין בעל הנס מכיר בניסו' – כך מסבירים חז"ל. קשה להבין את גודל הנס כשנמצאים בתוך ההתרחשות. במיוחד נכון הדבר כאשר מדובר במערכה קשה כואבת ומתסכלת.

ואולם העובדה הפשוטה היא שח"כ נפתלי בנט וח"כ יאיר לפיד כבר הציבו רגלם על מפתן בית הנשיא בבואם להרכיב ממשלה הנשענת על 'ישראל הערבית'. פרוץ המערכה דחה את הכוונה הזו ובהמשך הוביל ללחץ ציבורי ופנימי חזק על בנט וחבריו. אחד מחברי סיעתו – ח"כ שיקלי – הודיע מראש כי לא יתמוך בממשלה שכזו והסיעה כולה החלה להתפרק. לבסוף נאלץ בנט לחזור בו מתמיכתו בממשלה שכזו (לפחות לעת עתה) והסכנה המיידית חלפה.

אילו הצליחו בנט וסער, להקים ממשלה הבנויה על כל סיעות השמאל והנשענת על כל המפלגות הערביות, היתה 'המדינה היהודית' הופכת לנחלת העבר.

כשהסכמנו, באוסלו, לחלוק את ארץ ישראל עם הערבים – הולדנו את הרקטות מעזה.

כשהסכמנו, עם מחמוד עבאס, לחלוק את מדינת ישראל עם הערבים, קיבלנו את הפרעות בלוד.

אם כך קיבלנו כשרק נדמה היה ל'ישראל הערבית' שהשלטון הולך ליפול(בפועל) לידה, ניתן רק לשער כמה נוראה וכמה מהירה הייתה ההידרדרות, אילו ממשלה שכזו אכן הייתה מוקמת – ממשלה התלויה בגחמות הערבים בכדי לקבל כל החלטה, ממשלה הממלאת את 'ישראל הערבית' ביטחון עצמי מוחלט, מתקצבת את פורעי החוק ביד רחבה, מתעלמת מכל עברות הבניה, נמנעת מכל פעולה שלטונית בכפרים ובערים המעורבות ומתדלקת בכל עוז את סבב הפרעות הבא.

• נצחון החמאס

בסיום המערכה, רשם לעצמו החמאס את הגדול שבנצחונותיו עד כה. 

חמאס הפך ל'מגן ירושלים' –  מגינה ומנהיגה של 'ישראל הערבית'.

ישראל כילתה זעמה בעצים, באבנים, במנהרות ובמגדלים. כל אלה מעניינים  את החמאס כקליפת השום. עוד במהלך הקרבות התחייבו מצריים, קטר והאיחוד האירופי, למימון נדיב לשיקום עזה – כלומר לשיקום המנהרות…

שוב הוכיח החמאס, כי הוא מסוגל לשתק את 'ישראל היהודית' לשבועות ארוכים, להכניס את אוכלוסייתה למקלטים ולהטיל בה טרור, להפסיק את הלימודים, לשבש את כלכלתה, לטווח את תל אביב, את ירושלים ואת נמל התעופה בן גוריון – ולסיים על הרגליים ובמלוא כוחו.

מובן שהבתים בשכונת 'שמעון הצדיק' שהורה בית המשפט לפנות, כבר לא יפונו – אין ספק, החמאס ניצח.

• הר הבית
  
  התמונות מהר הבית, בתפילות (כך נראית תפילתם…) יום שישי שלאחר שוך הקרבות, לא השאירו מקום לספק. זוהי תמונת הניצחון שצריכה להדיר מעתה שינה מעיניו של כל אזרח בישראל.

 זו לא איזו אקסטזה של אוהדי כדורגל לאחר הבקעת שער הניצחון. זוהי קריאת קרב ממקום מקדשם הנבגד של היהודים, קריאה שמהדהדת היטב בכל העולם הערבי.

מדובר בערבים בעלי תעודת אזרחות כחולה!

מדובר ב'ישראל הערבית' החוגגת את ניצחונה הגדול.
זוהי הזמנה לשחיטה של כל היהודים,
שהוכיחו כי אפשר להוריד אותם על הברכיים, אפשר לערוך בהם פוגרומים, להצית בתי כנסת ודירות מגורים, אפשר להפגיז את עריהם – ולנצח!

"השולט בהר שולט בארץ" – 

הסביר משורר הקטרוג והאמונה – אורי צבי גרינברג.

במערכה הראשונה של מלחמת האזרחים –

מלחמת השחרור השנייה, מלחמת ישראל הערבית בישראל הערבית – הוכח עד כמה שצדק.

ישראל הערבית היא השולטת בהר

לרגע אחד של חסד – במלחמת ששת הימים, נראה היה שעם ישראל חזר לשלוט בהר ומעתה הוא השולט בארץ,

ולכן היא השולטת בארץ.

אך הרגע הזה חלף בתוך שעות ספורות.

משא הקודש והמקדש לא התאים לנו, ומשמיהרנו להשיל מעלינו את האחריות שהתגלגלה לפתחנו, כשבגדנו בהר התחלנו לאבד את הריבונות בכל הארץ – בנגב, בעזה, בירושלים, ביפו, בלוד, ברמלה בחיפה – הלב – שהוא הר הבית, כבר לא שולח דם וחיים לאיברים –  והם הולכים ונמקים.

מעולם לא קרה כזאת בישראל, וכמו הזברות השבות ללחוך עשב אחר שהאריה השביע רעבונו לזמן מה בבשרה של אחת מהן, כך, מיד בשוך האש, שבו הפוליטיקאים הישראלים להבליהם, דוהרים אל עבר סבב בחירות חמישי..

הפוגרומים שפראי האדם של 'ישראל הערבית', הטעימו אותנו במערכה הראשונה של מלחמת השחרור השנייה, הולכים להיות המתאבן בלבד, לקראת הסיבוב הבא.

יש רק דרך אחת לעצור את ההידרדרות הנוראה ולהפוך את התבוסה במערכה הראשונה של מלחמת העצמאות השנייה –

לניצחון במלחמה כולה,

ניצחון שימנע עוד ועוד מערכות.

הר הבית.

דגל ישראל חייב לשוב ולהתנוסס על הר הבית.
רק דגל ישראל
רק משטרת ישראל
רק צבא ישראל
שום סממן של ריבונות זרה
חופש תפילה וגישה מלא לכל יהודי.
בדיקת שתי וערב לכל ערבי –

ובקיצור- בדיוק מה שעכשיו, אבל להיפך!

ליהודים את מה שנתת עד כה לערבים,
ולערבים את מה שנתת עד כה ליהודים.

ראש הממשלה ושריו צריכים להתייצב על הר הבית ולהישבע – 

'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני'.

ועם ישראל צריך להיות מוכן להילחם ולשלם את מחיר שחרורו המחודש של הקדוש מכל קדוש לו.

כי אם זה לא יקרה – אם נמשיך לקנות שקט תמורת חרפה – כלשונו של צ'רצ'יל

נקבל גם את הגדולה שבחרפות,
וגם את הנוראה שבמלחמות.

• המערכות הבאות.

ברור כי כל עוד לא נבחר מנהיג בעל חזון יהודי רחב להנהגת עם ישראל, השליטה בהר תישאר ביד הערבים ולכן גם השליטה בארץ.

צפוי כי המצב ימשיך ויתדרדר והמערכה הבאה תיפתח מן המקום בו הסתיימה המערכה הקודמת.

אפשר ותהיה זו מערכה משולבת, של ישראל הערבית מבפנים, החמאס מדרום, חיזבאללה מצפון וכוחות נוספים  – בעיקר כוחות בחסות איראנית – עלולים להצטרף למערכה ממזרח. 

הצבא הסורי הולך ונבנה מחדש כאיום מודרני משמעותי, וגם הצבא הגדול והחזק במזה"ת, הצבא המצרי – עלול בתרחיש אימים ליפול לידיו של שלטון מוסלמי קיצוני ולהצטרף אל המערכה.

צה"ל – כפי שמזהירים קצינים בכירים רבים ובראשם האלוף יצחק בריק, 

נרדם בשמירה ולא נערך לתרחיש שכזה.

"ישראל במצב קשה מזה שעמדה בפניו במלחמת השחרור" (הראשונה… מ.פ.) מסביר האלוף בריק.

את פסק הזמן שקיבלה ישראל עכשיו, עליה להשקיע בהכנת הצבא לתרחיש הגרוע מכל. 

יש לגבש תוכנית מסודרת לטיפול באוכלוסיה עוינת בשעת מלחמה. יש להתאים את החוק כך שניתן יהיה לבטל את אזרחותם של מי שהוכיחו כי אינם נאמנים למדינת ישראל כמדינתו של עם ישראל – כלומר כמדינה יהודית.

ויש להכין תוכניות אסטרטגיות להסרת האיום האסטרטגי של טילי האויב, בהפתעה, ובתוך שעות ספורות – כפי שחוסל חיל האויר המצרי במלחמת ששת הימים.

ואולם כל אלה לא יואילו, אם ישראל היהודית לא תדע להשתחרר מחזון מדינת כל אזרחיה.

חוק יסוד כבוד האדם וחירותו צריך לעבור תיקון, כך שהתוספת – 'ודמוקרטית' – להגדרת זהות המדינה (תוספת שהפכה את ישראל למדינת כל אזרחיה) תימחק ממנו. הגדרתה של ישראל צריכה לשוב ולהיות יהודית בלבד. 

כיבוד דגל הלאום, ההמנון, ימי הזיכרון, וסממניה הלאומיים היהודיים של המדינה, צריך להיאכף בקפידה ובכל המגזרים. 

כי מה שהתברר במערכה הראשונה של מלחמת העצמאות השניה, הוא, שכשניצחה (באוסלו ובחוקי היסוד של 1993) 'מדינת כל אזרחיה' את 'המדינה היהודית', לא קיבלנו דו קיום אזרחי, אלא קיבלנו שתי מדינות מקבילות – קיבלנו את 'ישראל היהודית' ואת 'ישראל הערבית'. 

בעוד 'ישראל היהודית' מתעלמת מצמיחתה של 'ישראל הערבית', צברה 'ישראל הערבית' ביטחון, ובמערכה האחרונה הכתה את 'ישראל היהודית' שוק על ירך –  הכתה באופן ש'ישראל היהודית' כלל לא הבינה, והיא מתעקשת להמשיך ולדבוק בחוסר ההבנה הזה.

התברר כי משמעות 'מדינת כל אזרחיה', שניצחה ב 1993 את המדינה היהודית, אינה רק ביטול המדינה היהודית (כפי שקיוו מקדמיה), אלא שלב בלבד בהקמת 'ישראל הערבית' על חורבותיה – כלומר ב'פלסטין' הגדולה, שליהודים יהיה בה מקום, כפי שיש להם כיום מקום באום אל פאחם…

מלחמת העצמאות השנייה, שנפתחה בסיוון תשפ"א, היא מלחמת הקיום של 'ישראל היהודית'. 

אם חפצי חיים אנו, אם בכוונתנו להשאיר לבנינו 'מדינה יהודית' – מוטב שננצח בה.

את הניצחון במלחמת השחרור השניה, ניתן להשיג רק במקום ממנו נפתחה,

בהר הבית.