27/04/2021 – ט״ו באייר ה׳תשפ״א

ירושלים

שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב twitter
שיתוף ב facebook

11 תגובה

image_print
שיתוף ב print
הדפס
SIX DAY WAR. ISRAELI PARATROOPERS STAND IN FRONT OF THE WESTERN WALL IN JERUSALEM. ANY COMMERCIAL USE OF THIS PHOTO REQUIRES EXPLICIT PRIOR GPO PERMISSION. öðçðéí çééìé öä"ì ðøâùéí, ìéã äëåúì äîòøáé áéøåùìéí, ìàçø ùéçøåø äòéø äòúé÷ä áîìçîú ùùú äéîéí. îéîéï ìùîàì, çééí ëäï, éöç÷ éôòú åöéåï ÷øñðèé. äùéîåù áúîåðä æå ìôøñåîú îñçøéú îåúðä áàéùåø îéåçã åîôåøù ùì ìùëú äòéúåðåú äîîùìúéú.

החומה שבלב, שעודנה חוצה את ירושלים

שחרור הר הבית

קריאת הצנחנים – 'הר הבית בידינו' – ושירת 'ירושלים של זהב'  בפיה של שולי נתן, הם פס הקול של מלחמת ששת הימים.

קשה לתאר בדורנו, את ההתרגשות שאחזה לרגע בכל שדרות האוכלוסייה.

אישית חוויתי את ההתרגשות הזו כילד בן חמש שאינו מבין דבר – מלבד את רגשות המבוגרים. ההתרגשות הזו, שאחזה בכל השכנים המגוונים במקלט המשותף ברחובות, היא זיכרון שלא יישכח.

הזהות הישראלית והזהות היהודית התאחדו ברגע היסטורי

ירושלים והר הבית הם ליבת הזהות היהודית שלנו. ההתרגשות הגדולה נבעה מכך שלרגע היסטורי נדיר, התאחדו הזהות היהודית והזהות הישראלית לכדי זהות לאומית אחת.

היה זה רגע נדיר, נדיר מדי של חיבור ירושלים של מעלה עם ירושלים של מטה, חיבור של עיר הקודש עם עיר החולין. והוא מיהר לחלוף.

ירושלים תקועה לנו כמו עצם בגרון. לא לבלוע ולא להקיא. אנחנו אוהבים אותה ואנחנו פוחדים ממנה. היא גדולה עלינו – העיר הזו. איננו מסוגלים להכיל את בשורתה. אז תפרנו לעצמנו ירושלים על פי מידותינו הציוניות. ירושלים של מטה. ירושלים יפיפייה, סולחת ומכילה, ירושלים של רחביה ונחלאות ומשכנות שאננים, ירושלים של הר הצופים ואוניברסיטה עברית ומוזיאונים ומשכן הכנסת.

חומות בטון וחרכי ירי

החומה שבנינו בליבנו סביב ליבה הפועם והמקודש – הפכה בשנת 1948 לחומת בטון וחרכי ירי. הקפדנו להסיג את הפלמ"ח ששחרר את הרובע היהודי[1]בפיקודם של דדו – דוד אלעזר, לימים רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים, ושל עוזי נרקיס שבמלחמת ששת הימים שימש מפקד הכוחות הלוחמים בפיקוד המרכז. ולהפקיר את תושביו ומגניו גיבורי התהילה, לידי צבא עבר הירדן. וטוב היה לנו בירושלים החדשה והיפה שהמצאנו לעצמנו, טוב היה לנו להשאיר את ליבת הקודש בידי זרים – ועמה, בשורתנו.

בירושלים – לבה הפועם של האומה, ניכר מייד מצבה הנשמתי.

ההפרדה בין הישראליות ליהודיות, משתקפת מיד בעיר הזו.

תושבי הרובע היהודי עוזבים את העיר העתיקה לאחר כניעתו ועוברים בשער ציון. צילם ג'ון פיליפס

"מי צריך את כל הוותיקן הזה" – שאל שר הביטחון משה דיין. הפגזים הירדניים על העיר החדשה משכו את המדינה הציונית הצעירה (עוד לא בת עשרים…) בעל כורחה אל תוככי החומות והקודש.

היה זה הקרב הקשה ביותר בששת ימי מלחמת הפלאות. כרבע מקורבנות המלחמה כולה, נפלו בקרב על ירושלים משום שהיה זה קרב מאולץ, מתגלגל ופחות מתוכנן[2]לדברי ההסטוריון, ד"ר אורי מילשטיין, מי שהורה על מתקפת הנגד בארמון הנציב היה קצין האג"ם של חטיבת ירושלים, רס"ן עמוס נאמן. על פי מילשטיין, נאמן הורה על תחילת ההתקפה בהיעדר המח"ט ואלוף הפיקוד, וכאשר הגיעו טלפונים דחופים מן המטכ"ל שדרשו את עצירת המתקפה טען נאמן, יחד עם קצין האג"ם הפיקודי סגן-אלוף אריק רגב, שאין לו קשר עם הכוח המסתער. כך, טוען מילשטיין, החלה המלחמה, וזאת כתולדה של יוזמה מקומית בלבד" (ויקיפדיה).. בעוד החיילים שועטים קדימה, מתחננת הממשלה בפני המלך הירדני – "תפסיק ותקבל בחזרה את ארמון הנציב"[3]שכבש מידי כוחות האו"מ על ידי הירדנים ונכבש מהם על ידי צה"ל. השרים מנחם בגין ויגאל אלון – דורשים לנצל את שעת הכושר ולשחרר את העיר, אך שאר שרי ממשלת האחדות מהססים בתחילה ו/או מתנגדים.

הרב הראשי ומח"ט צנחנים

"כבר אז הייתי מבוגר מחברי הצנחנים אז השאירו אותי לשמור כאן על פתח כיפת הסלע", סיפר לי הרב ישראל אריאל (היום נשיא מכון המקדש) בעודנו פוסעים ברחבת ההר.

"לפתע ראיתי את הרב גורן (הרב הראשי לצה"ל) חוצה בסערה את הרחבה ופניו צופות מזרחה אל הר הזיתים".

"מה מחפש הרב? – שמעתי את מפקד החטיבה מוטה גור שואל את הרב גורן".

"אני מחפש חלקות פנויות בבית העלמין שבהר הזיתים, לקבור את חללי החטיבה – ענה הרב".

"אתה מבזבז את זמנך, ענה מח"ט הצנחנים לרב גורן, בעוד זמן קצר אנו מתפנים מכאן, יש מספיק קברים בהר המנוחות במערב העיר…".

כששמעתי את עדות השמיעה הזו מפיו של הרב ישראל אריאל, אחזה בי צמרמורת. היכן ההתרגשות שחשתי שם במקלט ברחובות? פתאום התברר שהפחד מירושלים, הניכור ממנה, לא היו רק מנת חלקו של משה דיין שמיהר למסור את מפתחות ההר לווקף המוסלמי לאחר שחרורו, מתברר שהניכור הזה היה מנת חלקה של רוב שכבת ההנהגה הישראלית, אזרחית וצבאית כאחד – כמו גם רבים מדי ממובילי התרבות והתודעה.

עבור מפקד חטיבת הצנחנים שהכריז 'הר הבית בידנו' והרטיט כל לב יהודי, לא היה זה יותר מאשר עוד סבב בעזה או בלבנון בימינו.

וכך, מששכחה ההתרגשות, חזרה התודעה המחלקת, והעיר נותרה מחולקת. לא בכדי נראה צידה המזרחי של ירושלים כעיר ערבית, כמו שכם כמו חברון. לא בכדי מדירים ישראלים את רגליהם ממנה. לא מדובר במצב בלתי פתיר שמתגלגל מדור לדור. חיפה, טבריה, לוד, רמלה, באר שבע – היו כולן ערים מעורבות או ערביות במלחמת השחרור. שחרורן בא מתוך תודעה שלמה, ולכן הן הפכו בשלמותן לערים ישראליות. התודעה החצויה בשחרור ירושלים שנכפה עלינו – היא שהותירה את העיר חצויה במציאות.

כל ממשלות ישראל נשבעו אמונים לירושלים ש"תישאר תמיד מאוחדת בריבונות ישראל" – נשבעו להתרגשות שבמקלט… אך הפרו את שבועתם בחזרה ל"חיים האמיתיים" של התודעה הציונית הנאורה – מחוצה לו.

כמה קל היה לדבר כל השנים על התקווה שארה"ב תעביר את השגרירות לירושלים. להישען על סרבנות האמריקנים. להעמיד פני מעוניינים בכך.

כשביקש הנשיא האמריקני טראמפ לעשות זאת, נדהם להיווכח שנתניהו אינו ממהר לעוט על המציאה..

"נתניהו לא מבין" – אמר השגריר המתוסכל (היהודי סרוג הכיפה) פרידמן למקורביו – "הוא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה, הוא יכול לבנות את בית המקדש אם יבקש…".

אבל נתניהו – אחרון המוהיקנים של הציונות – לא רצה. לבסוף כפה עליו הנשיא האמריקני את העברת השגרירות בלחץ נאמניו האוונגליסטים.

השגרירות האמריקנית עברה לירושלים המערבית, ירושלים של מטה. ירושלים של מעלה נותרה מחולקת, נותרה נבגדת.

מערב העיר פורח ועולה, משתיק בהמולת השווקים, שאון הפקקים וקו הרקיע המודרני – את צריבת הניתוק.

ובמזרח אין כל חדש. עולם אחר. ירושלים הבזויה, הנבגדת, המסורה לזרים.

השעה הגדולה כופה עלינו גדולה

"השעה הגדולה כופה עלינו גדולה"

– כתב מיד לאחר שחרור העיר (8.6.67), אליהו עמיקם בטורו הקבוע ב 'ידיעות אחרונות' (היום, דברים כאלה לא יעברו לדפוס גם לא ב'מקור ראשון') –

"אם נענה ייטב לנו, הארץ תשקוט ותפרח, ירושלים תחזור לתפארתה, להיות העיר כלילת יופי. משוש לכל הארץ. אז יבין העולם את הגיונם הנסתר של תהליכים היסטוריים, המתבטאים לפעמים בנוסחאות מופלאות ובלתי מובנות. כמו זו למשל: 'והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים'. הכוונה אינה לירושלים של חוסין אלא לירושלים של מלכנו דוד. שלנו. ובנו תלוי הדבר אם הוא יסתיים בברכה – או בקללה חלילה.

כי אם יירך לבבנו מפני שומרי חורבנה של ירושלים, נבגוד בירושלים והיא תישאר כבולה בידי שומרי החורבן – עיירה מזרחית מזוהמת, מקום קבורה ולא מקור חיים. ואנחנו נשלם את מחיר החורבן כפי ששילמנו אותו מאז חורבנה, ושוב נהיה יהודי חסות, ושוב יישפך דם יהודי ושוב נגיש תלונות למושבי לצים, ומקץ שנים אחדות שוב ניאלץ ולקום ולהקיז מדמנו עם דמו של האוייב. עיני כל ישראל נשואות אלינו, אל נא נאכזב אותם. אל נבגוד בירושלים לבל נשלם שנית את מחיר הבגידה. אל נהפוך את כ"ח באייר ל ט' באב" (מובא בספרו של ארנון סגל – 'הבית')

                                              *

סודה של ירושלים

מהי ירושלים? מהו סוד עירו של מלכנו דוד החי והקיים בליבנו. מהו הסוד אשר משך אל העיר הזו כמגנט רב עוצמה את צבאות העולם העתיק והחדש כאחד. בבלים ופרסים, יוונים ורומאים, מסעי צלב נוצריים ומלחמות קודש מוסלמיים, צבאות תורכיים ואנגליים, וכיבושים דיפלומטיים רוסיים, גרמניים ואמריקניים – כולם עורגים אליה, משתוקקים למשהו שיש בה  – מה הסיפור של העיר הזו?

סודה של ירושלים הוא ארמון המלוכה הניצב במרכזה. ארמון מלכות הבורא על עולמו שהוא ליבה הפועם של העיר, שהיא ליבה הפועם של הארץ, שהיא ליבה הפועם של האנושות כולה.

הארמון הזה, אף שחרב, ישוב וייבנה, ומימד הנוכחות האלוהית במציאות שהפך נסתר, ישוב ויתגלה במלוא תפארתו. זהו כוחה של ירושלים – השתוקקות נשמת האדם אל מקורה כגעגועי הבן אל אביו.

בלפור וחזון הנביאים

יום אחד הופיע בלשכתי בכנסת נינו של האדריכל יעקב יהודה ומסר לי עבודה סמינריונית שכתב על הסבא רבא שלו.

בעשור הראשון למנדט, התכוונו הבריטים לממש את הצהרת בלפור ככתבה וכלשונה ולהקים את התשתית להקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל. בלפור שהיה אדם מאמין מאוד, ראה בשיבת ציון את התגשמות חזון הנביאים לגאולת עולם[4]בספרה 'התנ"ך והחרב' מתארת ההיסטוריונית ברברה טוכמן בפרוטרוט את התהליך. אפשר בהחלט לומר שכמיהה תנ"כית היא שהביא להצהרת בלפור ולהקמת מדינת ישראל. – גאולה שעל רקע זוועות מלחמת העולם הראשונה, נראתה חיונית מתמיד.

האדריכל יעקב יהודה, חזר בתשובה לאחר שנתקל בספר בן 400 שנה המתאר את מבנה המקדש והוא טרח ובנה דגמים מפורטים של בית הא-לוהים." פה אנו רואים את התבנית של בניין המשקף את הבית הלאומי בארץ ישראל", התלהב אלברט איינשטיין כשצפה בדגם גדול במיוחד של יהודה, שהוצג בניו-יורק.

האדריכל יעקב יהודה ודגם בית המקדש השלישי

בהשתדלותו של הרב הראשי לארץ ישראל באותם ימים – הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שילמו הבריטים משכורת קבועה לאדריכל יעקב יהודה, בכדי לעלות ולמדוד את הר הבית ולהכין את התוכניות המעשיות לבניית בית המקדש. שהרי זו תכליתה ובשורתה של המדינה היהודית – כפי שהסביר איינשטיין.

כן כן – לפני כמאה שנה, בתחילת ימי המנדט הבריטי, שילמה האימפריה המנצחת, משכורת לאדריכל יהודי ירא שמים, בכדי לעלות ולסייר בהר הבית , למדוד ולהכין תוכניות לקראת בניית בית המקדש…

ובכן זה הדבר שכל האומות מבקשות בירושלים. האנושות מבקשת את החיבור לבוראה. ירושלים 'פלטרין של מלך' היא עיר המלוכה. צלבנים וסולטנים נאבקו על ירושלים בכדי להמליך בה את האל כדתם – וממילא למלוך בעולם כנציגיו הארציים. נהרות של דם (בעיקר יהודי) נשפכו במאבק בין צבאות הצלב והסהר על עירו של האל האחד. אך בדבר אחד מאוחדים היו המאמינים כולם – שאכן זוהי עיר האלוהים.

מששילחה הנאורות את האל אל מחוץ לגבולות המציאות, פרצה מלחמת העולם הראשונה –  מלחמתן של האומות האזרחיות. תבונת האדם, חידושי המדע והמהפכה התעשייתית, לא זו בלבד שלא הובילו את האנושות לשלום ולאחווה אלא בדיוק להיפך – הם הובילו אותה אל הנוראה והקטלנית במלחמות (עד אז). ברגע היסטורי קטן של חסד ושל "הבנת הגיונם של תהליכים נסתרים" – החליטה האומה המנצחת שהשמש לא שוקעת בה לעולם, לתת צ'אנס – לא לצלב ולא לסהר – אלא לבני הנביאים, לשוב ולקומם את עיר האלוהים למען "..והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלוהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ישעיה ב.ג.).

זאת הכמיהה האנושית שהביאה להצהרת בלפור ולהקמת המדינה – המתכחשת לבשורתה..

ירושלים בשפת הזולו

זאת ירושלים – תקוות האנושות ומושא הגעגועים הפורצת גם היום, מתוך ימי הסגר (ואולי דווקא בגללם) בשפת הזולו, ומאחדת בבלי דעת – עמים ושפות.

"ירושלים היא ביתי

השגיחי עלי

לכי לצידי

אל תעזבי אותי כאן

ירושלים"

"ירושלים היא ביתי

השגיחי עלי

לכי לצידי

אל תעזבי אותי כאן

ירושלים"

(להיט הסגר בשפת הזולו)

'ריקוד ירושלים' מתוך Youtube. לצפייה בסרטון המקורי לחץ כאן

אך בני הנביאים ששבו לעירם, מוסיפים ומתנכרים לבשורתם, מתנכרים לליבה הפועם של העיר ומושכים אליהם את תסכול האומות ומלחמותיהם.

"חלמנו על מקום שבו ספר הספרים החדש ייכתב לקראת גאולת העולם, כי אתם הרי עם סגולה… היו לעולם ציפיות, וראו מה עשיתם", כך תיארו אינטלקטואלים בריטיים בפני נשיא מכללת ספיר, הפרופ' זאב צחור ז"ל, את אכזבתם מאיתנו ואת הסיבה לכך שאינם רואים יותר את ישראל כלגטימית.

(בראיון למאיר עוזיאל, "מקור ראשון", אדר א' תשס"ח).

כלומר יסוד האנטישמיות המודרנית – זו השוללת את קיומה של ישראל, הוא האכזבה. וכמו שהתקווה החלה באנגליה, כך גם האכזבה – ובדיוק מאותה סיבה.

לא השיבה אליו, הפכה את ההר ל"חבית חומר נפץ", אלא ההתנכרות אליו. כי אם הלב לא שלך, כל הגוף לא שלך ופתאום "מתפקח" העולם מחזיון התעתועים של היהודים ובשורתם, ו"מבין" כי כל מדינתם בחטא ובטעות יסודה. והיסודות האנטישמיים מקבלים את אישושם מהציונות וה"ילידים הפלסטינים" מתחמשים בנשק הצדק שננטש על ידי בני הנביאים, והבלפורים שתמכו בך מעודדים עכשיו את יורשיהם הנאנקים תחת הקולוניאליזם הציוני, ומכאן לעוד ועוד סבבי אלימות שלעולם אינם באים על סיפוקם – ו'עיר הצדק' (ישעיהו א', כ"ו) נודדת להאג, ומשחרריה לפושעים יחשבו.

ירושלים מאיימת על הציונות, שהיא הניסיון היהודי להפוך אף הוא לעם אזרחי. ירושלים לא מאפשרת זאת. על כן לא מסוגלת הציונות והמדינה שקמה על גביה, להכיל את בשורתה. בשורת האל האחד השוכן בקרבנו, המקום בו בחר ה', העיר וההר המבשרים את החיבור שבין הפיסי למטה-פיסי, היא הסתירה הגמורה והמוחלטת לכל תפיסת הנאורות המנתקת ביניהם.

אך "הגיונם של תהליכים נסתרים" הולך ומתברר. "הר הבית הוא לא המקום הקדוש לנו", מסבירים בסעודיה ובאמירויות (למגינת ליבו של נתניהו שניסה בהסכמי אברהם למסור את ההר גם להם)[5]https://www.makorrishon.co.il/opinion/283531/

ומעוררים את זעמו של הווקף וערביי הארץ (המכונים 'פלסטינים') שממשיכים להתפלל בהר כשפניהם למכה שבסעודיה (ואחוריהם להר..).

צילום מסך מתוך סרטון היוטיוב של ערוץ AllAboutJerusalem

כשהחזון קיים ומפעם בלבבות, הגיון התהליכים הנסתרים מוצא לו נתיב בנפתולי המציאות

אט אט, מחוץ להישג ידה של ישראל הבורחת מבשורתה, הולכות ונרקמות תוכניות לירושלים החזונית. תוכניות עיר השלום המאחדת את האנושות סביב בוראה, קורמות עור וגידים.

האדריכל יורם  גינזבורג – אחד מצוות תכנון עיר המקדש שהקים יהודה עציון – טרח ותכנן את העיר המקדשית לפרטי פרטיה. את הר הבית והמקדש תקיף שדרת ענק שתאפשר למליוני עולי רגלים לחוות את מעמד הקרבת קרבן הפסח ומעמד הקהל. כל בנייה חדשה בירושלים תותנה בבניית יחידת אירוח לעולי הרגלים בסיוע נדיב של המדינה. רכבות מהירות ומנחתים יקיפוה. בירת הצדק כלילת היופי, העיר הנותנת משמעות ומאחדת את האנושות סביב בוראה, כבר מתוכננת בקפידה וממתינה לשינוי התודעה.

לחיות את החזון

למביטים מתוך המציאות העכשווית אל החזון, נראה הדבר חסר סיכוי. אך הדרך הנכונה, דרכו של עם הנצח, היא לחיות את החזון וממנו להביט לאחור אל המציאות.

האם ליבה המקודש של ירושלים, האם מזרח העיר נראה היה כיום כחצר אחורית ערבית ומוזנחת, אילו חזון ירושלים התנ"כי, מפעם היה בלב ההנהגה הישראלית בזמן שחרורה?

הרבה פחות בעיות "בלתי פתירות" קיימות כיום בדרך להגשמת חזון ירושלים מתוך המציאות הקיימת, מאלו שעמדו בדרכו של הרצל כשהחל לדבר על מדינה יהודית. המרחק מערמות האפר שהתגלו לצבא האדום כששחרר את אושוויץ ועד להקמת מדינת ישראל – שלוש שנים לאחר מכן, היה ארוך הרבה יותר, מזה שבין ירושלים של היום ועד להגשמת ייעודה.

כשהחזון קיים ומפעם בלבבות, הגיון התהליכים הנסתרים מוצא לו נתיב בנפתולי המציאות.

כל שנדרש הוא לטעת בילד הישראלי את האומץ, לחלום את חלום הדורות –

לחלום בטבעיות על ירושלים, כמו הילד האפריקני המקפץ בימי קורונה.

כשנעז לחלום – השאר כבר יבוא מאליו.


image_print

הערות

הערות
1 בפיקודם של דדו – דוד אלעזר, לימים רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים, ושל עוזי נרקיס שבמלחמת ששת הימים שימש מפקד הכוחות הלוחמים בפיקוד המרכז.
2 לדברי ההסטוריון, ד"ר אורי מילשטיין, מי שהורה על מתקפת הנגד בארמון הנציב היה קצין האג"ם של חטיבת ירושלים, רס"ן עמוס נאמן. על פי מילשטיין, נאמן הורה על תחילת ההתקפה בהיעדר המח"ט ואלוף הפיקוד, וכאשר הגיעו טלפונים דחופים מן המטכ"ל שדרשו את עצירת המתקפה טען נאמן, יחד עם קצין האג"ם הפיקודי סגן-אלוף אריק רגב, שאין לו קשר עם הכוח המסתער. כך, טוען מילשטיין, החלה המלחמה, וזאת כתולדה של יוזמה מקומית בלבד" (ויקיפדיה).
3 שכבש מידי כוחות האו"מ על ידי הירדנים ונכבש מהם על ידי צה"ל.
4 בספרה 'התנ"ך והחרב' מתארת ההיסטוריונית ברברה טוכמן בפרוטרוט את התהליך. אפשר בהחלט לומר שכמיהה תנ"כית היא שהביא להצהרת בלפור ולהקמת מדינת ישראל.
5 https://www.makorrishon.co.il/opinion/283531/
4.3 6 votes
Article Rating
Subscribe
Notify of
guest
11 Comments
Newest
Oldest Most Voted
Inline Feedbacks
View all comments
נפתלי אורבך
נפתלי אורבך
6 months ago

הזכרת כבר כמה פעמים את העבודה הסמינריונית על האדריכל יעקב יהודה. תוכל אולי להעלות אותה לאתר או קישור אליה.

משה Feiglin
6 months ago

אשתדל.

אמיר
אמיר
6 months ago

כל הכבוד משה, ריסקת את ליבי מחדש על האמת המרה… הבגידה הנוראה בהיסטוריה מתרחשת יום יום מול עינינו…

משה Feiglin
6 months ago
Reply to  אמיר

נאחה את השברים.

יאיר כהן
יאיר כהן
6 months ago

בויקיפדיה קראתי שבזמן המלחמה דדו היה אלוף פיקוד צפון ולא ראיתי איזכור על לחימה בפיקודו באיזור ירושלים

משה Feiglin
6 months ago

כן. הוא היה שם.

עמי סיידוף
עמי סיידוף
6 months ago

נהנתי לקרוא, כרגיל. תודה משה.

אני חיי בסביבה של אנשים שהפסיקו לחלום את החלום הנהדר הזה, שהיטבת לתאר, והחזון הגדול. אנשים פשוט לא מפנים זמן לרעיונות הללו.

איך שאני מבין את הדברים החברה כולה מנותקת לחלוטין מהמציאות (והיחס לחיסון הוא נייר הלקמוס בנושא זה). ההיסטוריה מלמדת שלמציאות יש נטייה שבסוף "מתפוצצת לאנשים בפרצוף". כולי תקווה שנצא מהתקופה הזאת שלמים. אולי זאת הכוונה כשמדברים על "טלטלה" שעלולה להביא עלינו הפאשיזםקורונה.

גם אני מאמין שבסוף- בית המקדש יבנה. עבורי לפחות התקווה הזאת עוזרת בימים אלה.

משה Feiglin
6 months ago

כפי שנבואות השיבה לארץ התקיימו, כך יתקיים 'נכון יהיה הר בית השם בראש כל ההרים'.

בנימין זוקובסקי
בנימין זוקובסקי
6 months ago

בימינו תהליכים מתרחשים באופן יחסי מהיר (לטוב ולרע). אמנם תידרש טלטלה גדולה יחסית כדי שבית המקדש יבנה בזמן הקרוב, אך היו דברים מעולם וזה יכול לקרות גם בימינו אנו. שבי ציון מגלות בבל הקימו את הבית השני מיד עם עלייתם ולא נדרשו למאות שנות התעלות רוחנית עד שהגיעו להבנה שהנה הגיע הזמן. מכאן ניתן לראות שזה יכול לפתע לקרות. אמנם זה ידרוש סוג של תהליך גדול אך מבחינת זמן זה לא חייב להיות נמשך על פרק זמן רב. כל מה שצריך זו איזו טלטלה כזו או אחרת. (קורונה?) מי יודע.. לשנה הבאה בירושלים הבנויה!

משה Feiglin
6 months ago

אמן

עמי סיידוף
עמי סיידוף
6 months ago
Reply to  משה Feiglin

קשה שלא לחשוש מהמשמעות של "טלטלה" מאז החלה תקופת הקורונה והתפשטות נגיף העריצות.

מדוע הימין הפוליטי, התקשורתי, והאקדמי -בישראל, לא מתגייס למען חירויות הפרט ונלחם בטוטאליטריזם הקורונה, כפי שנאבקים מקביליו – בעולם החופשי.
תופעה מוזרה מתרחשת בישראל.בעוד בעולם הרחב, מתקיימת התאמה מובהקת, בין התומכים ברודנות הקורונה, לבין מצביעי השמאל –ולעומתה בין המתנגדים לכל טירוף הסגרים, הבידודים וההזרקות

סימן קריאה #26

"כן אבל למה ליכוד?" – שבים ושואלים אותי. "כי מכל הסוסים באורווה, רק הסוס המיוחד הזה מסוגל עכשיו להביא אותנו לייעד – גם אם לא תמיד רכבו עליו לכוון הנכון". מהו הייעד? למה לא לנצל את הווקום הפוליטי שנוצר אחרי בגידת בנט בבוחריו? למה לא לנצל את מצוקת "מצורעי" התו הירוק? למה דווקא ה"סוס" הזה? למה לא ה"סוס" הפרטי שלך?
מדוע בחרתי בליכוד כמרחב הפעולה להמשך דרכי הפוליטית? או – למה אני מתעקש על ה"סוס" הלאומי, גם אם לא תמיד רכבו עליו לכוון הנכון.

סימן קריאה #25

מדוע חייבת המשטרה לעבור לאחריות ראשי הערים
          מדוע חייבת המשטרה לעבור לאחריות ראשי הערים איך קרה שמשטרת ישראל אפשרה לפוגרום לוד להימשך לילה לילה? מדוע שוטרים מותקפים ללא חשש?  כיצד ייתכן

סימן קריאה #24

20 שנה למתקפה על מגדלי התאומים – נחתמת כצפוי, התבוסה האמריקנית. ישראל יכולה להיות התשובה העולמית, או חלילה הבאה בתור.
20 שנה למתקפה על מגדלי התאומים –נחתמת כצפוי, התבוסה האמריקנית. ישראל יכולה להיות התשובה העולמית, או חלילה הבאה בתור. "…והם אכן יתפסו את הצרעות.

סימן קריאה #23

חירות היא מציאות לא טבעית, מציאות שדורשת שמירה ואיזון תמידיים, מפני גלישה במדרון השיעבוד. אם נדמת לך חירותך כמציאות יציבה שאין חשש לאובדנה – אם הפנית מבטך אל שגרת יומך האפורה והשארת ללא השגחה את כדור חייך היפים, בפסגת החירות, פסגה שנכבשה עבורך בדם וביזע של הדורות שקדמו לך – תמצא עצמך לפתע עמוק בבקעת השיעבוד – רק אז תבין מה איבדת, ובאיזו קלות ויתרת על היקר לך מכל.
    כיצד איבד העולם החופשי את חירותו מקומה הטבעי של החירות הוא בפסגת ההר. מקומו הטבעי של השיעבוד הוא בבקעה. חירות היא מציאות לא

סימן קריאה #22