ספרו של הרב חיים נבון – ‘מדינה קטנה לעם גדול – יותר יהודית פחות כופה’ – הזכיר לי את המוטו של ‘זהות’ – ‘כל

“וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ? שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם. …” “…וָרָב

על תרגילי ההשהיה הפוליטיים של פרעה, ועל סוד הדברת המגיפות. רגע ההכרעה מתקרב. עוד מעט ויתחולל האירוע הגדול שישנה לעד את ההיסטוריה האנושית. עמו

    ו וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת; וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ, בְּעוֹדֶנּוּ חַי, קֵדְמָה, אֶל-אֶרֶץ קֶדֶם .  (חיי שרה – כ”ה)בפסוק הקצר הזה שבפרשתנו,

עד מהרה הבנתי שהמאמר הראשון חייב להיות מאמר מסגרת היסטוריוסופית לכל תהליך שיבת ציון האחרונה. בלי מסגרת ברורה שכזו, שום דבר ממה שאכתוב בהמשך

“ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם” (פרשת תרומה, שמות כה ח’) ועשו לי מקדש ושנכתי בתוכם. הפרשה הקודמת – פרשת משפטים – עסקה בעיקר בדינים

המנורה, סמל המדינה, מזכירה לנו בזכות איזו בשורה נאחזנו בנצח ושבנו לארצינו, לעירנו ולהר הבית שממנו גלתה המנורה. בניסי ניסים, ובגבורת חיילי ישראל, השיב