תיקו

“הגדרת הטירוף לפי אינשטיין, היא לעשות את אותו הדבר בפעם השניה ולצפות לתוצאה אחרת”, הסברתי ליעקב אילון בערוץ הכנסת, כשבוע לפני הבחירות ותהיתי מדוע מישהו חושב שבניסוי הרביעי נקבל תוצאה שונה?

***

הפתרון…

מדוע את הפתרון הפשוט ביותר לפלונטר הפוליטי, פתרון שמונח מתחת לפנס, איש, משום מה, אינו מצליח לראות?

כשבכל הנוגע להרכבת ממשלה, מספר המנדטים שבהם מחזיק ראש מפלגה, כבר אינו רלוונטי,

כשראש מפלגת ימינה, אשר על פי הגדרתה ניצבת מימין לליכוד וזכתה ל-7 מושבים בכנסת, ראוי אצל מחוללי התודעה להרכבת ממשלה, יותר מאשר ראש הליכוד שזכה ב-30 מושבים, אזי מדוע לא ללכת עד הסוף?

הרי בדיוק בין הגושים, ניצבת מפלגה, קטנה אף היא, שנראית מתאימה הרבה יותר?

אמנם מדובר במפלגה שזכתה רק ב- 4 מושבים, אך על העיקרון שלפיו זה ממש לא משנה כמה אזרחים בחרו באיש שינהיגם, הרי כבר הסכמנו… ומדובר במפלגה שמן הרגע הראשון הודיעה כי יכולה היא להצטרף לכול אחד מהגושים והיא אכן מחוזרת נמרצות על ידי שניהם. מדוע אם כן, שלא העומד בראש המפלגה הזו יקבל מהנשיא את תפקיד הרכבת הממשלה?

מה רע במנסור עבאס כראש ממשלה…?

מדוע הפתרון ה”גאוני” הזה כלל לא עולה על הדעת?

(כמעט) לכולם ברור, שראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ”ל וחברי ועדת חוץ וביטחון – לא יכולים להיות פוליטיקאים ערבים.

זה ברור, משום שהתודעה הבסיסית ביותר של הפוליטיקאים הללו, אינה מקבלת כלגטימי, את אתוס היסוד שעבורו הוקמה מדינת ישראל מלכתחילה. הם לא רוצים מדינה יהודית בארץ ישראל והם מכריזים על כך בכל הזדמנות.

יתרה מכך, במלחמה הראשונה שבה צבאות ערב חלילה וחס ינצחו, ויצליחו סוף סוף – כפי שהכריזו במלחמת השחרור –  לסיים בארץ ישראל את מה שהיטלר לא הספיק לבצע כשעמד בשערי הארץ, ברור לכולם אילו מאזרחי ישראל יישחטו ואילו יצטרפו לחגיגות הניצחון…

לא, הערבים אינם בוגדים ואינם גייס חמישי. הזהות הישראלית נכפתה עליהם ב-48 והם ישרים דיים כדי להזכיר לנו זאת השכם והערב. זה הכל.

במדינה היהודית שהקמנו, הם זכאים לכל זכויות האדם. הם זכאים גם לכל זכויות האזרח כל עוד אלה אינן מאיימות על קיומה של המדינה היהודית. אך להפקיד בידי אזרח בתודעת כיבוש מתמדת את האחריות לביטחון המדינה הכובשת ואת עצם האחריות לקיומה?! דבר שכזה הרי לא עולה על הדעת.

כל זה לגמרי ברור, אך איש לא ידבר על כך. כי עצם הדיבור הזה עומד בסתירה לעקרונות המשטריים שמדינת ישראל קיבלה על עצמה. אנחנו מעדיפים לשקר לעצמנו כאילו אין סתירה בין יהדותה של המדינה לבין אופיה האזרחי והדמוקרטי וכל עוד השקר הזה עובד לנו – אנו יכולים להמשיך לחיות לצידו את חיינו השלווים.

ובכן לאחר 4 נסיונות נפל, מתברר שהשקר הישראלי צף על פני המים – הוא כבר לא עובד.

שיטת המשטר שאינה מותאמת לשמירת אופיה היהודי של המדינה, כבר לא מאפשרת יצירת מנהיגות לאומית וההכרעה בשאלות היסוד של זהותנו הלאומית – כגון חוק הלאום – ובשאלה מי ינהיג אותנו – עוברת מעתה לציבור הערבי.

המהמר הכפייתי

יש סיבה מדוע נתקענו שוב ושוב עם אותה תוצאה. אך אנו מתעקשים שוב ושוב לחזור על אותו הימור בתקווה להשיג תוצאה שונה – תוצאה שתאפשר לנו להמשיך ולשקר לעצמנו, להמשיך ולספר לעצמנו שאנחנו מדינה נאורה ככל המדינות ובכל זאת להחזיק בזהותנו הלאומית היהודית.

דמיינו קערה גדולה ובה מונחים בערבוביה קוביות משחק רבות, חלקן אדומות וחלקן כחולות. אנו עוצמים עיניים, חופנים בכפינו 12 קוביות משחק וראה זה פלא – הקוביות שבידנו מתחלקות בדיוק ל- 6 אדומות ו-6 כחולות. נו טוב – אנו אומרים לעצמנו, וודאי מקרה הוא.

אנו מערבבים את הקוביות שבידנו ומשליכים אותן אל לוח המשחק. וראה זה פלא! על אף שכל קוביה מראה מספר אחר, סכום כל הקוביות האדומות שווה לסכום כל הקוביות הכחולות שעל הלוח. זהו כבר מצב נדיר שבנדירים, מתוך תיקו שכזה לא ניתן להמשיך ולשחק ולכן אנו מערבבים את הקוביות ומנסים שוב, הרי אין שום סיכוי שהסיטואציה הנדירה הזו תחזור על עצמה. אך ראה זה פלא! הסיטואציה הבלתי אפשרית בעליל הזו חוזרת על עצמה בפעם השניה – והשלישית – והרביעית… תמיד  סך כל התוצאות של הקוביות הכחולות, זהה לסך כל התוצאות של הקוביות האדומות! 

מה הסיכוי שזה יקרה?

עכשיו תחשבו שלא מדובר ב- 6 אפשרויות לכל קוביה, אלא בהרבה יותר ומדובר גם במציאות מורכבת יותר ובמשתנים רבים יותר ובכל זאת שוב ושוב מתקבל אותו תיקו – האם תוסיפו להאמין שמדובר ביד המקרה?

כשתופעה בלתי אפשרית חוזרת על עצמה שוב ושוב, סימן שהמציאות מנסה לומר לנו משהו.  אולי הקוביות הללו שונות מקוביות רגילות? אולי מישהו שולט בדרך כל שהיא בתוצאה? חייב להימצא הסבר לתופעה, לא ייתכן שמדובר במקרה, חייבים לחזור ולהבין את עקרונות משחק הקוביות הזה, לחקור אותו לעומקו ולמצוא את הנקודה שבה נוצר העוות, הנקודה שבה כל העסק השתבש ונתקע.

ראשית נבדוק את הלוח

הלוח שעליו מתנהל משחק הבחירות שלנו, הוא לוח חדש יחסית. מדובר ברעיון מדינת הלאום המודרנית. כלומר בהתאגדות לאומית על בסיס טריטוריאלי ועל יסוד זהות אזרחית במקום דתית. אם עד לעידן הנאורות, עמים התאגדו על יסוד זהות אתנית ודתית, הרי שמעתה כל האזרחים שווים ולאומיותם המשותפת נקבעת על ידי הטריטוריה שעליה הם יושבים ועל ידי אחת מארבע ה”דתות” החילוניות הנאורות שאימצו – כלומר ה’דמוקרטיה’, ה’קומוניזם’, ה’פאשיזם’ וה’נאציזם’.

עד למדינת הלאום, מלך המלך על נתיניו בחסות האל ובאישור הכנסיה.

במהפכה הצרפתית הופרד ראשו של המלך מצווארו, הכנסיה נשלחה אחר כבוד לעסוק בענייני שמים בלבד ומלכות הארץ הופקדה ביד הפרלמנט, או הפוליטבירו, או הדוצ’ה או הרייך – כלומר בחסות התבונה האנושית לבדה.

גם למוצא האתני אין יותר, כביכול, כל חשיבות – כולם שווים תחת חוקה אחת, תחת כנפי מלכות האדם ותבונתו.

נשמע מצוין… עידן הנאורות, המדע והמהפכה התעשייתית שבאו כרוכים עמו, קידמו את האנושות בקצב מסחרר, אולם במאמר ‘אתגר המשמעות הישראלי'((https://israeltomorrow.co.il/%d7%90%d7%aa%d7%92%d7%a8-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%9e%d7%a2%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99/)) הראנו כיצד הוביל התהליך הזה גם לשתי מלחמות העולם הנוראות בדברי ימי האנושות – הלו הן מלחמות הנאורות – ולשואת עמנו.

מכל מקום, התודעה הנאורה, שמפרידה בין האל למציאות הפוליטית ושיוצרת זהות לאומית אזרחית, תוך שהיא שואבת את סמכותה מן האדם לבדו –

היא לוח המשחק שעליו מתקיימות הבחירות בישראל.

זהו לוח המשחק שעליו נזרקות הקוביות שלנו בכל סבב בחירות.

כללי המשחק

עידן מדינות הלאום המודרניות הביא בכנפיו ארבע “דתות” חילוניות שנועדו לצקת משמעות לחיי הלאומים האזרחיים החדשים. מדובר כאמור בדמוקרטיה, בקומוניזם, בפשיזם ובנאציזם. כל אחת מן הדתות  האזרחיות הללו מייצגת עיקרון אחר שנועד לבוא במקומו של האל.

הדמוקרטיה מעלה על נס את עקרון החירות,

הקומוניזם סובב סביב עקרון השוויון,

הפשיזם סוגד למדינה,

והנאציזם סוגד למנהיג.

הבחירה הישראלית בדמוקרטיה, לא היתה מובנת מאליה. היו שביקשו לבחור בקומוניזם^[1] ויש רגליים לסברה כי תמיכתה של ברה”מ בהקמת המדינה, באה מתוך הערכה כי מדינת ישראל תהיה קומוניסטית.

אבל אנחנו בחרנו בדמוקרטיה – וטוב שכך. קשה לחשוב על מנגנון שלטון אחר שמאפשר היה לקיבוץ בלתי אפשרי של מהגרים מכל המדינות, מכל התרבויות, ומכל הסתירות האפשריות –שמצא עצמו יחדיו מול אתגרים קיומיים קשים ביותר – קשה לחשוב על שיטה אחרת שמצליחה היתה לייצר עבור ציבור שכזה, מנהיגות ומדיניות אחידה ומקובלת. סביר כי שיטה רודנית היתה מובילה במהירות לפיצוץ ולמלחמת אזרחים שהיתה מחסלת את המדינה שאך זה קמה.

אולם יחד עם השיטה הדמוקרטית להכרעת מחלוקות ברוב, קיבלה עליה ישראל גם את ערכי היסוד העומדים בבסיסה. כלומר ישראל אימצה את המחשבה כי האדם אינו זקוק לנקודת משען ארכימדאית (טרנסצנדנטית) כדי  לרכוש את חירותו והמסילה להשגתה עוברת דרך תבונתו לבדה.

ובמילים פשוטות, ביסוד הדמוקרטיה המודרנית, כביסוד כול יתר ה”דתות” המדיניות של עידן הנאורות –  עומדת הכפירה.

ואולם הגדרת זהותנו הלאומית היא הגדרה דתית.

מדינה יהודית כן…?

“בארץ ישראל קם העם היהודי” – פותחת מגילת ההעצמאות((העם היהודי לא קם בארץ ישראל, כרושם שמגילת העצמאות המנסה לייצר עם אזרחי טריטוריאלי, מבקשת ליצור.)) וממשיכה בהכרזה – “אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היא מדינת ישראל”.

על ה”סיר” (מדינת ישראל) שנוצר בכדי שתהיה ליהודים מדינה משלהם – הלבישו המייסדים “מכסה” דמוקרטי שנועד לשמש מדינות בהן הזהות היא אזרחית ולא דתית.

דמוקרטיה היא שיטת משטר הרואה במדינה את מדינת כל אזרחיה. מדינה יהודית – גם אם נגדירה בהגדרה המצומצמת ביותר כמדינת היהודים בלבד-  עדיין היא מדינה שזהותה היא בהכרח דתית ולא אזרחית, משום שהגדרת היהדות היא הגדרה דתית.

מחלוקת הזהויות הזו, שבין ה ‘יהודים’ ל ‘ישראלים’ הסתתרה מאחורי לשון אזרחית שהושאלה מן הפוליטיקה של עידן הנאורות.

הסתירה

משחק הקוביות שלנו, מתנהל אם כן על לוח התודעה הנאור שהוליד את מדינות הלאום האזרחיות, ועל פי כללי משחק דמוקרטיים שאינם מכירים בזהות לאומית דתית.

גם רעיון מדינת הלאום האזרחית וגם השיטה הדמוקרטית – סותרים במהותם את רעיון המדינה היהודית.

האם זה אומר שהעם היהודי לא יכול להקים לעצמו מדינה מודרנית?

האם זה אומר ששיטת המשטר במדינתו אינה יכולה להיות כזו המתבססת על הכרעת הרוב?

לא ולא!

אבל כדי שהמדינה היהודית תוכל להתקיים, ה”מכסה” צריך להתאים ל”סיר”. כל מדינה דמוקרטית מתאימה לעצמה את הדמוקרטיה על פי מידותיה. לא הרי הדמוקרטיה האמריקנית כדמוקרטיה ההודית או האנגלית. הגדרת זהותה הלאומית של המדינה היהודית אינה יכולה להיות אזרחית, לכן שיטת המשטר שלה חייבת להתאים את עצמה והיות כפופה להגדרתה כמדינה יהודית.

מאז הקמתה, הקפידה ישראל שלא ליישב את הסתירה שבין זהותה היהודית ומבנה המשטר שאימצה. נהפוך הוא. ב- 1992 הורחבה בחוק יסוד, הגדרת המדינה, ממדינה יהודית (בדיוק כפי שאנגליה היא אנגלית), למדינה יהודית ודמוקרטית. כלומר שיטת המשטר הפכה לחלק מהגדרת זהותה של המדינה ועל פי הפרשנות שבג”צ מיהר לקבל – דחקה הזהות הדמוקרטית את הזהות היהודית.

התוצאה היתה שהמכסה  רחק לגמרי מן הסיר… הלוח שעליו נזרקות הקוביות כבר לא היה ישר. הוא התעוות לגמרי, הוא סתר את רעיון המדינה היהודית, והקוביות (הבחירות) שנזרקו עליו החלו להתקבץ באופן לא טבעי בפינותיו.

למה עד היום זה עבד

ישראל אמנם בחרה בשיטת המשטר האזרחית המודרנית, אך רובם הגדול של אזרחיה המשיך לזהות עצמו קודם כל כיהודים – כלומר על פי הזהות הדתית – ורק אחר כך כאזרחי ישראל – כלומר ישראלים.

מחלוקת הזהויות הזו, שבין ה ‘יהודים’ ל ‘ישראלים’ הסתתרה מאחורי לשון אזרחית שהושאלה מן הפוליטיקה של עידן הנאורות.

הימין הפוליטי הפך שם קוד ל’יהודים’ – והשמאל הפוליטי הפך לשמם של ה’ישראלים’. אמנם גם השמאל – ברובו הגדול – לא מוכן לוותר על זהותו היהודית, אולם הזהות הישראלית דומיננטית אצלו יותר. לכן, למרות הטראומה שאחרי רצח רבין, ניצח הליכוד של נתניהו את מפלגת העבודה של שמעון פרס, תחת הסיסמה  –

‘ביבי טוב ליהודים’…

ברחבי העולם, מייצגים הימין והשמאל נושאים שונים בתכלית מאשר זהויות לאומיות. בעולם מייצגים הימין והשמאל תפיסות כלכליות ואזרחיות. אולם בישראל הושאלו המושגים הללו בכדי להסתיר מאחוריהן את שאלת הזהות הלאומית הדתית, בכלים הפוליטיים של עידן הנאורות.

ניתן היה ‘איכשהו’ להמשיך ולהתגלגל עם הסתירה המובנית שבין שיטת המשטר הישראלית לבין אופיה היהודי של המדינה, כל עוד הימין שייצג את הצד היהודי נותר רוב מוצק. לכאורה מה אכפת לנו שהשיטה יכולה באופן תיאורטי להמליך עלינו ראש ממשלה ערבי? אם בפועל זה לעולם לא יקרה…

אולם מה שאירע בארבעת הסבבים האחרונים, הוא שהשמאל הישראלי שהבין שבציר ימין שמאל – אין לו סיכוי לנצח, ויצר מגרש אחר לחלוטין. במקום ימין ושמאל המייצגים את היהודי והישראלי – ייצר השמאל את מחנה “לא ביבי” לעומת מחנה “כן ביבי”. מה שמכונה עכשיו בלשון מכובסת, גוש השינוי.

במרחב הזה, אביגדור ליברמן – “אין נאמנות אין אזרחות” – מחליף לפתע את מושא השנאה שלו, משנאת ערבים לשנאת חרדים.

במרחב הזה, גדעון סער איש התחיה, לוקח 6 מנדטים ימניים אל גוש השמאל משום שלא קיבל מנתניהו תפקיד של שר.

במרחב הזה, שכל כולו זהות מבוססת שנאה, יכול עיסאווי פרג’ – חבר הכנסת הערבי של מר”צ, להודיע כי איננו פוסל את נפתלי בנט כראש ממשלה…

העיקר שתימחק החלוקה לימין ושמאל, ועמה יימחק גם יתרון הזהות היהודית שייצרה.

ניתן לחשוב על שינויים אחרים של שיטת הממשל אך נראה שהבעיה אינה בשיטה אלא במהות שהיא מייצגת.

אז אולי שינוי שיטת הממשל?

כבר ניסינו את זה. ב-1992 חוקק חוק הבחירה הישירה ובשתי מערכות בחירות בחרו אזרחי ישראל בשני פתקים. באחד את ראש הממשלה ובשני את המפלגה המועדפת עליהם. לכאורה, שיטה שכזו היתה מונעת את הפלונטר שבו אנו נמצאים בו היום. כי הרי זהות ראש הממשלה נודעת מיד במוצאי יום הבחירות. אולם בפועל הביא שינוי השיטה להחרפת הבעיה. אילולי מיהרה הכנסת להחזיר על כנה את השיטה הנוכחית, היינו מקבלים בבחירות האחרונות את נתניהו כראש ממשלה בלי יכולת להרכיב ממשלה ונמצאים בדיוק באותו מצב – אך בהבדל אחד קטן. היו לנו הרבה יותר מפלגות קטנות, הסחטנות היתה גוברת והפזל הקואליציוני היה קשה ומסובך הרבה יותר. שינוי השיטה גרם לכך שבוחרים רבים מאוד בחרו ראש ממשלה ממפלגה אחת ובפתק השני בחרו מפלגה אחרת, קרובה יותר לליבם. כך למשל בחרו רבים, בראש ממשלה מהליכוד ובפתק השני בחרו במפלגת ש”ס. התוצאה היתה שהמפלגות הקטנות גדלו מאוד, והגדולות קטנו.

ניתן לחשוב על שינויים אחרים של שיטת הממשל אך נראה שהבעיה אינה בשיטה אלא במהות שהיא מייצגת.

שיטה שתואמת את זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית – תעבוד. שיטה שממשיכה לעמוד בסתירה למהות הזו, תביא בסופו של דבר לאותו ‘אין מוצא’.

התשובה

דומה כי מה שצועקת לנו המציאות הוא: “יהודים יקרים, חשבתם ללכת ‘עם’ ולהרגיש ‘בלי’? חשבתם להקים לעצמכם מדינה יהודית בכלים של מדינת כל אזרחיה? ובכן חברים, 70 שנה הצלחתם לסחוב את הסתירה הזו אבל עכשיו נתקעתם. השיטה המשטרית שלכם כבר לא עובדת. אם לא תמצאו מכסה שמתאים לסיר שלכם, לא תצליחו לייצר לעצמכם ממשלה, והכוח יעבור בסופו של דבר אל האזרחים הערבים.”

רוב רובם של אזרחיה היהודיים של  ישראל, חפצים לראות בישראל מדינה השומרת על זהותה היהודית.

אין למציאות החברתית הישראלית רוויית הסתירות, דרך אחרת להתנהל מלבד כיבוד רצון הרוב.

אולם עלינו לעצב שיטת משטר הרואה בזהות היהודית של המדינה את נקודת המוצא, ובדמוקרטיה את השיטה שבאה לשרת את הזהות הזו – ובשום פנים ואופן לא להתחרות איתה ולהחליף אותה.

כך למשל, בארה”ב, קיים חוק מאוד לא שוויוני ודמוקרטי, לפיו רק מי שנולד על אדמת המדינה, יכול להיות נשיא שלה. כי הזהות האזרחית האמריקנית מבוססת על טריטוריה – וזהות קודמת לדמוקרטיה.

כך למשל, אצלנו – מי שמתנגד לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית לא יכול להיבחר לכנסת, הוא כלל לא יכול לעלות על לוח המשחק. גם אצלנו הבינו שזהות קודמת לדמוקרטיה. החוק הזה עוקר כמובן מכל משמעות על ידי בג”צ וכל עוד לא תשונה שיטת בחירת שופטי בית המשפט העליון כך שייצגו באופן פרופורציונלי את ערכי הציבור כולו, יישאר החוק הזה אות מתה בספר החוקים. אולם העובדה השרירה והקיימת היא כי חוק מאוד לא דמוקרטי, שמקדים את אתוס היסוד לדמוקרטיה, חוק הקובע את כללי המשחק קודם שהמשחק הדמוקרטי בכלל מתחיל, חוק כזה שריר וקיים גם בכללי המשטר הישראלי.

אתוס היסוד של מדינת ישראל הוא יהודיותה – לא שיטת הממשל שלה. ישראל הוקמה כדי שתהיה לעם היהודי מדינה – היא הוקמה כדי להיות מדינה יהודית.

לא רבי יהודה הלוי ששורר לציון, ולא לוחם הפלמח שהסתער על הקסטל – עשו זאת למען הדמוקרטיה. הם ייחלו לשיבתו ולריבונותו של עם ישראל בארצו. מדינה יהודית.

בכל מקום בו הדמוקרטיה עלולה לסכן את היסוד לקיומה של המדינה, היא צריכה לסגת מפני יהודיותה. מדמוקרטיה מתגוננת עלינו לעבור לזהות מתגוננת.

רק כשנדע להישיר מבט בכנות ולענות בלי להתחמק לשאלה מי אנחנו, רק כשמתוך התשובה הגלויה נדע להתאים את המכסה המשטרי לסיר הלאומי, נוכל לשוב ולייצר לעצמנו חיים פוליטיים יציבים ושלטון יהודי שאינו תלוי בעם אחר.

---