כי תצא תשפ"ב
י״ג באלול ה׳תשפ״ב (ספטמבר 9, 2022)
פרשת 'כי תצא' היא בעיקר קובץ מצוות להתנהלות עם ישראל בארצו. התנהלות במלחמה, התנהלות בין אדם לחברו, בין איש לאשתו, ובין האדם הישראלי לאלוהיו.
אין בה בפרשה הזו, נאום מרטיט של משה רבינו, אין 'שמע ישראל', 'אין בה מתן תורה וכריתת הברית', יש בה רשימת מצוות ותו לא.
אבל לעיתים, דווקא מרשימה 'יבשושית' שכזו – ניתן ללמוד את הסיפור הגדול שלנו, יותר מכל דבר אחר.
קחו למשל את הפסוק הקצר הזה, שמסתתר לו אי שם ב"רשימה".
טז לֹא-תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל-אֲדֹנָיו אֲשֶׁר-יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. יז עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ. (דברים כ"ג)
קראתם את 'אוהל הדוד תום'? אם עבדיהם של האבות המייסדים של ארה"ב, היו בורחים מאדוניהם ומוצאים אצלך מקלט, ייתכן והיית נידון למוות…
כך היה בדמוקרטיה הגדולה של אמריקה, עד לפני 160 שנה לערך (ובמידה מסויימת נמשך גם אחרי מלחמת האזרחים).
ואצלנו, בתורת ישראל, כבר לפני 3334 שנים, כשבעולם העתיק נחשבו עבדים לבהמות על שתים ולעיתים אף פחות מכך – מייצר לעבדות, הפסוק הקצר והנחבא אל הכלים הזה, מעמד שלא היה עולה על דעתו של איש. לא זו בלבד שאינך מחזיר את ה"רכוש" הזה לבעליו, אלא שהתורה אוסרת עליך לעשות זאת. ולא זו בלבד שאינך מחזירו לבעליו, אלא שאתה מצווה לסייע בעדו, ולאפשר לו להתיישב בקרבתך.
כי גם לאדם שנפל מנכסיו ומכר עצמו לעבד, יש עדייו צלם אנוש. ואם הוא בורח, כנרא שאדוניו שכח זאת. לא על העבד אתה מגן, על צלם אלוקים שבאדם אתה מחוייב לשמור.
מה עשה הפסוק הקטן הזה, לדרך שבה ישראל התייחסו לעבדיהם, ועל אחת כמה וכמה לכבוד שבין אדם לחברו?
ומכאן למצווה נוספת שנחבאת בפרשה, ולא נמצאת בשום קודקס חוקים של אומות העולם.
א לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. ב וְאִם-לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. ג וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם. (דברים כ"ב)
אם את העבד הנמלט אסור להסגיר אל אדוניו – בניגוד גמור לחוקי הגויים, הרי שאת אבדת אחיו, מחוייב בן ישראל להפוך עולמות בכדי להחזיר – ושוב, בניגוד גמור לחוקי הגויים.
מסכת שלמה בתלמוד עוסקת רק בדיני השבת אבדה.
אין חוק שכזה אצל אף אחת מאומות העולם.
האחריות לאבדת ישראל נופלת על המוצא. הוא צריך להחזיר, ואם אינו יודע למי, עליו לברר, ועד אז עליו לפנות מקום ולשמור היטב – ועוד ועוד פרטי הלכות.
בכדי להבין את ההלכה המוזרה הזו, נדמיין לעצמנו שנסיך, בנו של שליט המדינה הכל יכול מגיע במלוא הדרו לכפר נידח, ומשהו נשמט מכיסו ואחד הכפריים מוצא את האבדה. האם ישומרה לעצמו או שיתאמץ להשיבה? הרי מרגע שישומרה אצלו, יחיה בפחד שמה יתגלה הדבר למלך…
'בנים אתם לה' א-לוהיכם' – אומרת התורה, כל יהודי הוא בן מלך וממנו רכושו. כשמשיבים ליהודי את אבדתו, פועלים לקיום רצון הבורא. לא על רכוש המאבד אתה שומר, אלא על רכוש המלך והמקום בו בחר להפקידו.
ולכתחילה אסור להשיב את אבדתו של גוי, שמן הסתם עובד הוא עבודה זרה ורכושו מסייע בכך (עושים זאת רק מפני דרכי שלום).
לכאורה רשימה יבשושית של כללים ומצוות שיכולנו למצוא גם בחוקות העמים.
אבל איזה הבדל…
