פרשת תולדות תשפ"ג

בראשית, כה,
"כט וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף. ל וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה כִּי עָיֵף אָנֹכִי עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ אֱדוֹם. לא וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ לִי. לב וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה-זֶּה לִי בְּכֹרָה. לג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב.
לד וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה. "

בראשית, כז,לד

"כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו, אֶת-דִּבְרֵי אָבִיו, וַיִּצְעַק צְעָקָה, גְּדֹלָה וּמָרָה עַד-מְאֹד; וַיֹּאמֶר לְאָבִיו, בָּרְכֵנִי גַם-אָנִי אָבִי."

מה הוא מילל? הוא הרי בז לבכורה, הוא מכר אותה בנזיד עדשים,

עשו מכר את בכורתו ליעקב תמורת נזיד העדשים.
ולא היתה זו שטות, מתוך רעב או בולמוס שאינו יכול לעמוד בפניו. גם כשהשביע את רעבונו, עדיין מלמדים אותנו הכתובים – "ויקם, וילך ויבז עשו את הבכורה.
הוא אכל, הוא שתה, הוא קם הוא הלך – ועדיין הבכורה נחשבה בעיניו לכלום. כלומר עשיו מכר את הבכורה מתוך הכרה שלמה.

אז מה קרה פתאום?

למה יעקב צריכים היו רבקה ויעקב לגנוב את ברכת הבכור?

וגם אם נאמר שלא את עשו צריך היה "לגנוב" אלא את יצחק, שביקש לברך את עשו,
מדוע עשו זועק זעקה גדולה ומרה, על כך שנמנעה ממנו ברכת הבכורה שכל כך בז לה?

דומה הדבר מאוד לארץ ישראל ולהר הבית.
כשישראל בגלות, איש אינו מתעניין בארץ. ברכת "ושממו עליה אויביכם" התקיימה במלואה. שום אומה ולשון לא תקעה יתד בארץ ישראל. הארץ לא שימשה כבית ריבוני לשום אומה. תמיד היתה פרובינציה נידחת שהחליפה ידיים בין שליטים שונים.
גם הר הבית לא עניין איש ונראה כמקום נטוש.

ואולם ברגע שעם ישראל החל לשוב לארצו, ובהמשך שיחרר את ההר,

לפתע זועקות האומות כנגד הגזל הנורא.

נחזור לעשו.

"הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה-זֶּה לִי בְּכֹרָה" אומר עשיו.

אין חיים לאחר המוות. הבכורה היא אחריות להמשכיות, אצלי יש רק את הכאן והעכשיו. למה לי כל זה?

ואולם עכשיו, כשיעקב מקבל את הברכה, פתאום מקבל הבכור והמשכיות העולם, משמעות. 

כשישראל בארץ – הארץ פורחת, האנושות מתברכת ואויביה חומדים אותה לעצמם.

כשיעקב מקבל את הברכה, בשורת אברהם ויצחק מקבלת משמעות נצחית, האנושות מתברכת – ועשיו חומד אותה לעצמו.