ביטחון לאומי - ישראל מחר
הכרזותעלינו באתר חדש! במידה ויש שאלות או תקלות מוזמנים ליצור איתנו קשרליצירת קשר
ה׳ בניסן ה׳תשפ״ד | 13/04/2024
סימן קריאה

ביטחון לאומי

ג׳ באלול ה׳תשפ״ב (אוגוסט 30, 2022)

ביטחון לאומי

ניתוח התדרדרות הביטחון הלאומי מול איראן, 

וקווי יסוד לאסטרטגיה  חדשה.

רקע:

הסכם הגרעין החדש העתיד להיחתם בקרוב בין ארה”ב ואיראן, עתיד להזרים מאות מליארדי דולרים אל ממלכת האייטולות, לעצור באחת את העיצומים הכלכליים נגד איראן, ובמידה ואיראן אכן תקיים את משאלת הלב המערבית ולא תסיים בחשאי את פיתוח היכולת הגרעינית שלה, יתאפשר לה לעשות זאת בכל מקרה, באופן גלוי ולגטימי, בעוד פחות מעשור.

עבור האיראנים נראה ההסכם כהתגשמות חלום מתוק. ההבנה כי ההסכם אכן ייחתם בסופו של דבר, כבר גורמת למדינות ערביות שפסחו על שני הסעיפים, לשוב אל חיקה של איראן שעוד קודם לעידן הגרעיני שלה, הולכת ותופסת את מקומה כמעצמה אזורית מובילה במזה”ת.

מעמד חתימת הסכם הגרעין. 2015. ויקימדיה

לצד פיתוח היכולת הגרעינית, פיתחה איראן יכולת קונבנציונאלית שכבר כיום מהווה איום אסטרטגי על ישראל, בסדר גודל כמו גרעיני (מלבד הנשורת). כרבע מליון טילים, שהולכים ומתדייקים, הנתונים לפיקוד בהשפעה איראנית, והמקיפים את ישראל מלבנון בצפון, מעירק וסוריה במזרח ומתימן ועזה בדרום – מהווים איום אסטרטגי שלישראל אין לו כיום מענה הגנתי של ממש.

מתקפה משולבת של אלפי טילים ביום – כשהמדוייקים שבהם מכוונים בראש ובראשונה אל בסיסי חיל האוויר, אל מרכזי הגיוס ואל מטרות אזרחיות אסטרטגיות, כתחנות הכח, נמלי האוויר והים, צמתי מסילות וכבישים ראשיים, מחסני חירום, מערכות אספקת המים, בתי חולים וכדומה – מתקפה שערביי יש”ע מצטרפים אליה מעבר לקו הירוק, ערביי ישראל יוצאים לפרוע בערים המעורבות שבתוכה, חמס וחיזבאללה תוקפים קרקעית מצפון ומדרום – (וכל זאת עוד טרם הזכרנו את האיום האמיתי – הלו הוא צבא מצרים הגדול והמודרני, שהתעצמותו ואימוניו מכוונים בעיקר נגד ישראל) – מתקפה שכזו היא חלום בלהות ואיום אסטרטגי שמצמצם כבר כיום – עוד קודם להתגרענות הרשמית – את מרחב הפעולה הישראלי. נראה כי המציאות האסטרטגית החדשה והעגומה הזו, היא הגורמת לישראל להלך על בהונותיה נוכח ההתגרות הגוברת של החיזבאללה בצפון ובמידה רבה גם מול ההתגרויות מגבול עזה. ככל שגובר האיום, כך עולה החשש מעימות מקומי שיתפתח לתבערה כוללת. וככל שגובר החשש כך מגבילה עצמה ישראל יותר ויותר. וככל שמגבילה עצמה ישראל, כך גוברת טבעת החנק שמייצרת איראן סביבנו תוך ספיגת כל הפעולות הנקודתיות (החשובות) שישראל מבצעת בכדי לעקב את התהליך. מדובר באסקלציה (התדרדרות שמעצימה את עצמה) אסטרטגית שישראל מתמודדת עמה באופן טקטי בלבד ולכן אינה מסוגלת לעצור אותה.

אין ספק! המאזן האסטרטגי שבין ישראל לאיראן , לא זו בלבד שהורע בשלושים השנים האחרונות, הוא פשוט התהפך.
איראן, מדינה שבשנות השמונים גייסה לצבאה ילדים מתאבדים (כמו הצבא הגרמני בברלין הבוערת) וסיימה את מלחמת הזוועות מול עיראק כמדינת עיי חורבות – איראן זו, שלאורך השנים שחלפו מאז, ספגה עיצומים “משתקים” מצד המערב, חרמות וגינויים מכל העולם המערב ואין ספור פעולות ‘כירורגיות’ של המוסד וחיל האויר הישראליים – הפכה למעצמה איזורית השולטת במרחב המקיף את ישראל ומאיים על עצם קיומה.

ישראל לעומתה, שבאותן שנות מלחמה שבהן איראן ירדה “לקרשים”, תקפה והשמידה את הכור הגרעיני העיראקי (1981), יצרה מאזן הרתעה איזורי וחופש פעולה מלא לחיל האויר שלה בשמי המרחב, ישראל זו שלא ספגה שמינית שבשמינית מן המכות אותן חטפה איראן, ישראל שהתעצמה מאז כלכלית וצבאית ללא הכר וללא שום בסיס להשוואה מול כלכלת איראן המתפוררת – ישראל היא שהפכה בשלושים השנים האחרונות, ממרתיעה למורתעת – ובמקום שהיא “תשב על הגדרות האיראניות” ותאיים באופן אסטרטגי על מדינת האייטולות, איראן היא שיושבת על הגדרות של ישראל, היא המגבילה מאוד את מרחב התמרון שלה והיא זו המאיימת עליה באופן אסטרטגי.

ביטחון ועוצמה לאומיים – כך מסתבר – אינם פועל יוצא של יכולת צבאית בלבד, אלא בנויים ממרכיבים נוספים.

לקחי מלחמת רוסיה/אוקראינה

דוגמה מובהקת לכך, אנו מקבלים כיום ממלחמת רוסיה אוקראינה. 

אם בתחילת הלחימה נדמה היה כי רוסיה ‘לוקחת’ את אוקראינה בהליכה…הרי שמהר למדי התברר שגודלו העצום של הצבא הרוסי, והיכולות הגרעיניות שלו, לא מבטיחים כלל ניצחון מהיר. האוקראינים דווקא מצליחים להלום ברוסים, לגבות מהם רבבות אבדות ואולי אף לדחוק אותם באזורים מסויימים לאחור.

המלחמה אמנם מתנהלת על אדמת אוקראינה שמשלמת מחירים כבדים, ואולם תחושת הבטן היא שנכון לעכשיו, דווקא אוקראינה היא המנצחת – לפחות בנקודות.

פוטין, כך מסתבר, לא באמת הבין את כוחו. הוא לא הבין שעוצמתה של מדינה היא קודם כל עוצמת סך כל כוחות הנפש שלה –  עד כמה נכונה האומה להתגייס ולהקריב – והיא גם עוצמתה הכלכלית – עד כמה מסוגלת האומה לגבות מהלכים צבאיים – ורק אז נכנסים היסודות המקצועיים, גודל הצבא, חימושו, אימונו ומקצועיות מפקדיו.

עוד למדנו מן המלחמה הזו, שמלבד מניעת התערבות ישירה מצד מדינות אחרות, הנשק הגרעיני, שבידי פוטין אינו מועיל לו במאומה. הרודן הרוסי מבין שבמידה וישתמש בנשק גרעיני מול האוקראינים, יהפוך יתרונו הקונבנציונאלי הגדול מול הצבא האוקראיני, לחיסרון גדול במלחמה כללית שתפרוץ בינו לבין נאטו  – מלחמה שאין הוא יכול לנצח בה. 

כל שנותר לו הוא צבאו הקונבנציונאלי, וזה – כך הולך ומתברר – אינו אלא ענק צולע, רעב, וחסר רוח לחימה.

צה”ל צריך ללמוד היטב את הצבא הרוסי, ולהבין את קווי הדמיון הרבים והמפחידים בין שני הצבאות. שניהם צבאות עם יכולות קצה מודרניות ומפותחות מאוד (בעיקר באויר וביכולות לא קונבנציונאליות), שניהם צבאות שחילות היבשה שלהם לוקים בתת תקצוב, בתחזוקה לקויה ואימון ירוד, ושניהם צבאות שמטרת המלחמה אינה ברורה להם – החייל הרוסי אינו מבין מה הוא עושה באוקראינה, ולפיקוד  הישראלי הבכיר, לא ברור מה הוא הקשר שלו לשכם ולחברון… 

דוד וגולית מתחלפים

מה הוביל להידרדרות האסטרטגית הישראלית בשלושים השנים האחרונות? 

כיצד התהפכו היוצרות?

כיצד קרה שצבאית, אנו חזקים כיום יותר מאי פעם בעבר, ואולם אסטרטגית, אנו חלשים ומאויימים מתמיד?

ניתן לומר שהביטחון הלאומי מורכב משלושה גורמים:

א – חזון.

ב – חברה.

ג – צבא.

  • חזון

בראשית היה החזון. החזון הוא המפיח משמעות לאומית, יוצר לכידות, מזרים אנרגיות ומניע לפעולה למען הכלל. בלי חזון אין חברה וכמובן שבלעדי השניים אין מקום לצבא.

יש הסוברים כי עניינו של החזון מסתיים משהוקמו החברה והצבא – כלומר המדינה. סברה זו קנתה לה מקום בצה”ל הרואה עצמו כמין חברת שמירה אזורית להבטחת השקט – ולא כמכשיר לאבטחת היכולת הלאומית לממש את חזונה. אין טעות גדולה מזו. החזון כמוהו כמים המשקים את העץ. אמנם בתחילה נדרשות כמויות השקיה גדולות יותר. ואולם ‘באין חזון יפרע עם’. חברה וצבא נטולי חזון, גדולים ומתוחכמים ככל שיהיו, כמוהם כעץ ארז מרשים – ללא מקור מים. גם כשימות וייבש, יוסיף לעמוד ולהרשים מרחוק את כל רואיו – עד שתגיע רוח קלה (חיזבאללה/חמאס) שתפילו.

  • חברה

חברה בריאה היא חברה מבוססת ערכים. ערכי משפחה, משפט צדק ושוק חופשי. חברה שכזו מעמידה דורות של אזרחים בני חורין, אמון הדדי ופריחה כלכלית.

  • צבא

צבא מיומן שמגבה את החברה ומאפשר את קיום החזון, הוא תוצר של הקרבה, מקצועיות ותקציב.

שלושת היסודות הללו, אינם יכולים להתקיים בישראל, שלא מתוך זהות יהודית ברורה. המאבק המתנהל מראשית ימי הציונות, בין היסוד היהודי לבין היסוד האזרחי (מדינה יהודית/מדינת כל אזרחיה) משפיע במישרין על החוסן הלאומי. ככל שמתגבר היסוד האזרחי על חשבון היסוד היהודי, כך פוחת החוסן הלאומי. מאז שנות התשעים, הסכמי אוסלו, ההפיכה השיפוטית, התוספת ‘ודמוקרטית’ להגדרת היסוד של מדינת ישראל, הקטנת מעמד הכנסת, החלשת הרוב היהודי ונבחריו, הגדלת מעמדם של מוקדי הכח שאינם נבחרים, ובאמצעותם, החדרת עוד ועוד יסודות פרוגרסיביים למערכות החינוך, האקדמיה והצבא – ככל שהתעצם התהליך הזה, הלך החוסן הלאומי וכורסם בכל שלושת מרכיביו.

אבדן חזון השרירים הישראלי

מחזון הביטחון הישראלי, בחזרה אל תודעת בני החסות.

בינואר 1991, במהלך מלחמת המפרץ הראשונה, החלה עיראק לשגר טילי סקאד אל עבר ערי ישראל. הדוקטרינה הישראלית שלפיה רק חיילים ישראליים יגנו על ישראל, עמדה אז למבחן. החזון שממנו נגזרה הדוקטרינה הזו, נשען במידה רבה על לקחי השואה ומלחמת העצמאות. כל תחנוני יהדות העולם להפצצת מתקני ההשמדה בידי בעלות הברית נענו בשלילה. שלוש שנים לאחר תום מלחמת העולם השניה, הטילה ארה”ב אמברגו על מכירת נשק למזה”ת – אמברגו שעיקר השפעתו היתה על הצד הישראלי. ישראל הצעירה התמודדה בעצמה עם הפרעות של הערבים הארץ ישראליים ובהמשך עם חמשת צבאות ערב שפלשו אליה – ויכלה להן. מציאות דומה מצאה את ישראל ערב מלחמת ששת הימים. הניצחון הניסי באותה מלחמה הוביל לפתיחת היחסים המיוחדים עם ארה”ב ולזרימת הנשק האמריקני לצה”ל. התוצאה היתה תלות הולכת וגוברת באמריקנים, הימנעות ממכת מנע בערב מלחמת יום כיפור, ולרכבת אווירית של נשק אמריקני – שמיצבה את התודעה לפיה ישראל אינה יכולה להתגונן בעצמה. 

ואולם עד מלחמת המפרץ, עדיין היו אלו חיילים ישראליים בלבד שהגנו על המדינה.

העיקרון הזה נשבר באותה מלחמה. ממשלת שמיר תכננה לכבוש את אזורי השיגור במערב עירק ולהוציא את הסקאדים מטווח השיגור אל עריה. ואולם לחץ אמריקני כבד מנע ממנה לעשות זאת.

שוב מצאו עצמם היהודים, הפעם כאזרחי ישראל, בחדרים אטומים, ממתינים לכוחות זרים שיגנו עליהם.

משפחה ישראלית עם מסכת גז. 1991. ויקיפדיה

תג המחיר של הנסיגה מחזון הביטחון הישראלי והפקדת ביטחונך בידי זרים, מיהר להגיע בדמות וועידת מדריד והלחץ המדיני הכבד שהופעל על ממשלת שמיר לאחר המלחמה. לכאורה צריך היה א.ש.פ – שהתייצב לצד צדאם חוסין, להיות הצד שמשלם את מחיר תבוסתו וישראל להיות הצד שגורף את רווחי התייצבותה והיענותה לצד שניצח. ואולם ההיפך הגמור הוא שהתרחש. במזה”ת – זה או שאתה מיסב לסעודה, או שאתה חלק מהתפריט… אנחנו שמרנו עליך – עכשיו תשלם…

שמיר ניסה לעמוד בפרץ ואולם הלחץ הכבד הפך גם ללחץ מבית מצד גורמי שמאל בתוך ישראל. ב 1992 נפלה ממשלת שמיר וממשלת רבין הביאה לעולם את הסכמי אוסלו. 

אבדן חזון הצדק היהודי

מחזון הצדק היהודי, אל תודעת ה’קוזאק’ המסכן.

ואולם מרכיב ההגנה באמצעות צה”ל בלבד, שנפרץ במלחמת המפרץ, היה רק השער להתפוררות מהותית יותר ביסודות החזון הישראלי.

עד 67 חסתה ישראל בצל האיום הקיומי.

יסוד הצדק הישראלי לא עמד למבחן של ממש משום שב 1948 – רק 19 שנים קודם לכן, היינו הכבשה שעדת זאבים תקפה מכל עבר, 

גם זכרון השואה הטרי, חסך מאיתנו את הצורך בחיפוש אחר ‘חתיכת’ צדק משמעותית יותר, מלבד הצדק של ה’אנדרדוגס’ – החלשים והמתגוננים. 

אבל נצחון ששת הימים והרחבת הגבולות נטל מאיתנו את המעמד הזה. 

סמלי התנועות גוש אמונים ושלום עכשיו

מעתה נצרכה ישראל לצידוק מהותי. ערך ההגנה העצמית הפסיק לגונן עלינו.

מלחמת יום הכיפורים, העצימה מאוד את משבר הזהות הפנימי בחברה הישראלית. מצד אחד הוקם גוש אמונים שביקש לחבר את ההוויה הישראלית אל החזון התנ”כי, ומנגד הוקמה ‘שלום עכשיו’ שביקשה בדיוק את ההיפך – כלומר לוותר על מחוזות התנ”ך ולהגשים את חזון הנורמליות הציוני.

גוש אמונים ניסה לנצח באמצעות היאחזות בקרקע אך לא הציב שום חזון אלטרנטיבי לחזון הנורמליות הציוני.

ואילו שלום עכשיו וממשיכיו – ניצלו היטב את הלחץ הבין-לאומי שאליו הובילה טעותו של שמיר, ופתחו בתהליך שהוביל לבסוף לנפילת הליכוד (1992) להקמת ממשלת רבין/פרס ולחתימה על הסכמי אוסלו.

באוסלו (ולמעשה כבר במדריד) הכירה ישראל רשמית בקיומו של “עם פלסטיני” ובזכותו על לב הארץ. באין חזון אלטרנטיבי, הצטרף גם הימין הישראלי (שחזר לשלטון ב 1996) אל המחדל המהותי של אוסלו, והפך את ההכרה בשייכות לב הארץ לעם זר, ללגטימית ומקובלת על כל צדי החברה הישראלית.

כך אבד לישראל המרכיב החשוב מכל בחוסן הלאומי – מרכיב ה’צדק’ שהוא היסוד לכל חזון.

“אוסלו לא נועד להביא שלום” – הסביר אדריכל ההסכמים, ד”ר רון פונדק ב2014 – “אוסלו נועד לייצר ישראליזציה של המדינה במקום ייהוד שלה”.

ישראל החומקת מזהותה היהודית, התקשתה אחרי ששת הימים, להמשיך ולאחוז במימד הצדק – ולאחר הסכמי אוסלו, איבדה לחלוטין את היכולת הזו.

כי בלי זהות יהודית ברורה ומוצקה שמאחוריה ניצבת החברה הישראלית בגלוי ובגאון – בלי היכולת להצביע לשמים ולומר: האל שכרת עמנו את הברית שהפכה אותנו לעם הנצח, האל שבניגוד לכל חוקי הטבע, השיב אותנו לארצנו אחרי 2000 שנות גלות, בדיוק כפי שהובטח לנו בספר הספרים שרוב האנושות מאמינה בו, האלוהים הזה, בורא עולם וקונהו, הוא שנתן לנו את הארץ הזו – ולכן שלנו היא, ושלנו בלבד – 

בלי היכולת לומר את האמירה הזו, ולאחר שהכרנו באוסלו ב”עם הילידי הפלסטיני” כל שנותר לצדק שלנו הוא הטיעון הבא:

‘נכון שכבשנו ארץ לא לנו ב 48, אבל לא היתה לנו ברירה אחרת, אחרי אושוויץ לא היה לנו לאן ללכת…

ונכון שב 67, הוספנו וגזלנו ארץ לא לנו והגענו עד לירדן – 

ובכן הואילו נא לקבל מאיתנו את שגזלנו מכם ב 67, 

ולהעלים עיין מהארץ שגזלנו ב 48…’

נו? אילו אתה הקורא מקשיב היית מן הצד למן טיעון שכזה, (במקום לטיעון הדורש צדק – ‘זה של אבא שלי’  –  אילו אתה היית שומע מן הצד האחד (הערבי)  טיעון פשוט שאומר זו ארצי, ומן הצד השני (הישראלי) מן טיעון פרגמטי שכזה שאין בו ולו לחלוחית קטנטנה של דרישת צדק – 

לצד מי היית נוטה?

לטרוריסט ה”פלסטיני” הצודק? או ל”קוזאק” הישראלי המסכן?

כך, לפני 30 שנה, החל במלחמת המפרץ, המשך בועידת מדריד ויותר מכל – בהסכמי אוסלו, אבדו גם חזון השרירים הציוני, וגם חזון הצדק היהודי והחלה ההתדרדרות האסטרטגית שהובילה לשוקת השבורה מולה אנו עומדים כיום.

חתימת הסכמי אוסלו. ויקימדיה

כי כשאין באמתחתך ולו לחלוחית של צדק, אתה נותר מן קוזאק נגזל שכזה, צלבנים מודרניים שכקודמיהם, מרוכזים בשפלת החוף וממתינים למכת החסד.
כשאיבדת את מימד הצדק, הפכת לאורח לא קרוא בארצך ואיבדת את הלגטימיות ליזום מהלכים אסטרטגיים התקפיים.
לכל היותר אתה יכול להשמיד מחסן (וגם את זה בצורה אנונימית), או לירות בטיל שמשוגר אליך (אבל רק אחרי שהוא משוגר). מרחב הלגטימיות המבצעית של ה”קוזאק הציוני” הולך ומצטמצם – אתה יכול רק להתגונן וגם את זה, רק אחרי שכבר הותקפת…

גם בזירה המדינית התהפכו היוצרות. א.ש.פ שלפני אוסלו הוחרם בכל הבמות הבין-לאומיות במערב, ערפאת, שנאסר עליו להיכנס לאו”ם וברבות ממדינות המערב נחשב לטרוריסט, קיבל ועכשיו – משהכירה ישראל בלגטימיות שלהם – מעמד של מדינה. ישראל מכירה בבעלי הארץ החדשים, ואולם ה”פלסטינים”, אינם מכירים בה… ומחרות מחזיקות אחריהם, המכובדות שבאוניברסיטאות המערב, הרואות בבמחבלים ה”פלסטינים”, לוחמי חופש – בישראל, טעות קולוניאליסטית שהחלה עוד בהצהרת בלפור – ובחיילי צה”ל, את הנאצים החדשים…

כתוצאה מאובדן הצדק, כוסו פני החיילים במסיכות, ההתקפות הישראליות שהיו בעבר גלויות, הפכו להתקפות אנונימיות ודוד הזריז והיוזם, הפך לגולית מגושם וממוגן – החל מגדרות ובטונדות וכלה במערכות טילים נגד טילים,
ישראל שאיבדה את מימד הצדק הפכה לענק ממוגן עד צוואר, ובחסות האסטרטגיה הפסיווית הזו, הולכת איראן וכובשת עוד ועוד מאחזים סביבנו.

הפגיעה בחברה

אבן היסוד של חברה בריאה (שהיא היסוד השני בחוסן הלאומי), היא המשפחה. בעידן הפרוגרסיבי, מותקפת אבן היסוד הזו, מכל עבר, בעולם המערבי ובישראל. בצה”ל בא הדבר לידי ביטוי במאמץ שלא מטעמים מבצעיים, לשלב נשים ביחידות לוחמות. מאז בג”צ מילר (1995 – שלא במפתיע בא יחד עם הסכמי אוסלו, ההפיכה השיפוטית והתוספת ‘ודמוקרטית’…) הצליח מאמץ האדירים שהשקיע חיל האויר בהתאמת קורס הטייס לנשים, לייצר 4 טייסות קרב… ניתן רק לדמיין אילו יכולות מבצעיות יכול היה החייל לייצר לעצמו באותו תקציב שבוזבז במשך כמעט 30 שנה על מהלך הסרק האידאולוגי הזה. 

בחילות היבשה המצב חמור הרבה יותר. יכולות הקצה שאליהן מכינות עצמן היהחידות הלוחמות, מתגמות על מנת להכיל את יכולתן הפיסית הנמוכה יותר של הבנות.
חמור מכך הוא האפקט הפסיכולוגי שמשדרות הבנות אל האוייב המזרח תיכוני. צבא חייב להעצים את יכולת ההרתעה שלו ולצורך כך לחשוב דרך עיני האוייב. כשהאוייבים בעיין מולם ניצב צה”ל (בעזה ובלבנון – לא בשטוקהולם…) מביטים במשקפות ורואים צבא של בנות – הם לא מפרשים זאת כעוצמה אלא כחולשה (ע”ע סוהרות כלא גלבוע).

מובן שלא פטריוטיות לאומית מייצרת את התהליך, אלא שימוש בצבא לקידום ערכים פמניסטיים כחלק מן הערעור הפרוגרסיבי של הזהות הלאומית המשפחתית והמינית.

לחייל המתגייס כיום כבר אין אמא ואבא… בטופס החיול הוא נדרש לציין את שמם של הורה 1 והורה 2. מערכת הביטחון הפכה מכשיר לערעור פרוגרסיבי של כל הזהויות וכל המהויות. צבא חסר זהות שכזה, אינו מבין מי הוא ואת מה הוא מייצד, וממילא אינו מסוגל לזהות את האוייב ולנצח.

הפגיעה בצבא

לכל ארגון ישנם ערכי יסוד שעל בסיסם הוא פועל.
ערך היסוד (תוכנת ההפעלה) של הצבא, נגזר מתוך ערכי האומה.
הערך הצבאי היהודי הפשוט והבסיסי ביותר הוא – ‘הקם להורגך השכם להורגו’.
עד שנות התשעים, שימש הערך הזה ערך יסוד בצה”ל. המטרה היתה להעביר במהירות את המלחמה לשטח האוייב ולהשמיד את כוחותיו בשטחו.
גם שיטת הסיכולים הממוקדים, עוד המשיכה ושמשה שנים רבות.
ואולם לחברה הישראלית החומקת מזהותה, נותר רק ערך ההגנה העצמית לחסות בצילו ולשאוב ממנו לגיטימציה לפעולה. צה”ל אינו מסוגל יותר לדבוק בערך ‘הקם להורגך השכם להורגו’.
לכן כל שמותר לישראל לעשות מול ההתעצמות האיראנית, הוא לנסות ולפגוע במתקנים עצמם – פעולה שהפכה פחות ופחות אפשרית.

ואולם אילו ערך היסוד הביטחוני היהודי, היה מפעיל את החשיבה האסטרטגית הישראלית, אזי מרגע שהכריזה המנהיגות האיראנית על כוונתה להשמיד את ישראל, היא עצמה היתה הופכת ליעד לגטימי להשמדה ומאמצי ישראל היו מתמקדים בשלטון האייטולות עוד קודם שהם מתמקדים במתקני הגרעין.

הבריחה מן הזהות היהודית, ואובדן יסוד ה’השכם להורגו’, הפך את האייטולות לחסינות מפגיעה. העקיצות של חיל האוויר והמוסד לאורך השנים אינן עוצרות את מסעם האסטרטגי אל מטרת העל של השמדת ישראל.

77 שנים לאחר שכבו הכבשנים באוושויץ והוקמה המדינה היהודית החזקה והמתוחכמת – מרחף שוב איום קיומי על עם ישראל, ושוב פונים היהודים אל הטייסים האמריקניים ומתחננים להגנתם…

סיכום ומסקנות

א. מרכיבי החוסן והביטחון הלאומי, אינם רק צבא חזק ומקצועי, אלא גם ובעיקר חזון לאומי ברור וחברה בריאה הנושאת אותו. אין לישראל חזון אחר מלבד החזון היהודי.

ב. חזון השרירים הציוני נפרץ במלחמת המפרץ הראשונה, והמאבק בן 30 השנים בזהות היהודית , השפיע לרעה על כל מרכיבי הביטחון הלאומי, על החזון, על החברה ועל הצבא – ודרדר את ישראל ממדינה המרתיעה את איראן, למדינה המורתעת על ידה.

ג. הבריחה מהתמודדות עם שורש הבעיה, אל פתרונות טכניים בלבד, כגון תוספת תקציב, ומערכות נשק מתקדמות (לייזר) לא הועיל בעצירת ההתדרדות האסטרטגית עד כה – וגם לא יועיל בעתיד. לא בגלל מחסור בטכנולוגיה התדרדרנו לנקודת השפל שבה אנו נמצאים כיום, ועם כל חשיבותה – לא היא זו שתושיענו.

 מה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא-אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה’ צְבָאוֹת אֱ-לֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ.  מו הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה’ בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת-רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ וְיֵדְעוּ כָּל-הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱ-לֹהִים לְיִשְׂרָאֵל.  

(שמואל א’ י”ז)

שתף את הפוסט:

5 תגובות

  • מעניין (ואולי לא) שעברו 77 שנים מאז סיום השואה ומלחמת העולם השנייה, גם אני שמתי לב לכך. 77 הוא מספר מושלם לסמל שפע וברכה, ו-77 השנים האלה באו בסיומן של 7 שנים נוראות שהאחרונה שבהן (1945 למניינם) היתה שנת שמיטה. עכשיו אנחנו בפתחו של מחזור 7 שנים חדש והנה נשיא צרפת מבשר לנו ש”תם עידן השפע”. בגמרא המפורסמת שאומרת ש”במוצאי שביעית בא בן דוד” נאמר ש-3 השנים הראשונות (ובמיוחד השלישית) יהיו שנים של רעב. אנחנו רואים שיש דיבורים כל הזמן על מחסור במזון ומשבר מזון מתקרב. האם אנחנו לפני 7 שנים קשות, שאולי אחריהן יבוא משהו טוב וגדול בהרבה מהשפע של 77 השנים האחרונות? אגב, נראה שגם ה”צד האחר” מתואם עם לוח הזמנים הטנטטיבי הזה, כיוון שהם קוראים לאג’נדה שלהם “אג’נדה 2030”, היא השנה שתבוא אחרי “מוצאי השביעית”. כנראה שיהיה מעניין.

  • משה מאמר מצויין.
    דבריך נכונים אך העם בישראל לא מקשיב.
    רק אחרי שיוחרב גוש דן אולי השורדים יסכימו להקשיב אך זה יהיה מאוחר מידי.
    כל כך מדוייק המשל שהיוצרות התהפכו לעכשיו אנחנו בתפקיד גוליית שידוע מה היה סופו.
    רק רציתי לציין שיש כמה טעויות הקלדה במאמר שצריך לתקן כדי שיוכל במלואו.
    עלה והצלח.

  • למרות אמיתות דבריך, לא נעים לקרוא אותם, מהסיבה הפשוטה שאינך מפרט מספיק על האור שבקצה המנהרה. אם רצונך להיות מנהיג, עליך להתחיל להוביל, לפרוט חזון בצעדים מפורטים, גם אם הם צעדים רוחניים, ולדבר בעיקר עליהם. ברגע שתדייק את הדרך שלך לקדם את מדינת ישראל, יהיה יותר נעים וגם יותר ברור ללכת בעקבותיך, ולא רק לשמוע את דבריך מתוך עניין ותו לא. במובן מסוים עוד לא הצלחת להתקדם מהשלב הציוני-דתי שממנו אתה מכוון לצאת, כאשר אינך פועל מספיק לייצר הנהגה, תוכנית אסטגרטגית שיכולה להוביל עם, אלא אתה ממשיך לפרשן, בעיקר את החולשות. זאת במקום לשים במרכז את התוכנית שלך, כאשר הפרשנויות למציאות יהיו מובעות ממנה היטב, ברגע שתהיה לך אכן תוכנית כזו, מסודרת ואידיאלית, שעליה תדבר כל הזמן.
    ממליץ לך לחבור בשיתופי פעולה ממשיים לרמי רחמיאל בעל ערוץ לאומנות, שמדבר רבות וביסודיות על הדרך של ישראל להיות מעצמה, וכמובן לגיא בכור, שגם מדבר וגם פועל חזק מאוד בחיזוקה של ישראל בכל מישורי החול.
    עלו והצליחו

    • תודה אחיה יקר.

      מוזר לטעון שאינני מתווה דרך. קראת את המצע…? שום גורם לא עושה זאת בצורה אמיתית ויסודית יותר מהמרחב הזה.
      ואולם סור מרע ועשה טוב באם בכפיפה אחת. דווקא משום שהאלטרנטיבה האמיתית נמצאת במקום הזה, לביקורת יש משמעות קונסטרוקטיבית. במשקפיים הללו צריך לקרוא את המאמר.
      האנשים המצויינים שציינת בסוף תגובתך, מדגישים את הפוטנציאל החיובי – וזה חשוב מאוד. אבל אינם נוגעים כלל בשורש הבעיה ולכן לא רלוונטיים לפתרון ולדיון. אני יודע שאנחנו מסוגלים – מתוך האמונה הזו אני מציע פתרון ומראה את הסכנות הצפויות בלעדיו.

      • לא התייחסת לטענתי, שלא נעים לקרוא את דבריך.
        לא טענתי כי אתה לא מציע אלטרנטיבה, אלא שהיא לא מספיק בולטת בדבריך ובמעשיך, כי רוב עיסוקך הוא בשורשי הבעיות. לדעתי את הכוח הזה של העיסוק בשורש יש לתרגם למעשים ושיתופי פעולה, כך שמעשיך יהיו מרובים מחכמתך, שבמקום לדבר על זה שכתבת מצע, להראות שאתה מקדם תנועה או רפורמה או תהליך ציבורי כזה או אחר.
        לדוגמה, כפיתרון שורשי לבעיה שתיארת במאמר זה, כתבת שצריך לבסס את החזון היהודי בישראל (רק בסעיף הראשון הקצר, ובשני הסעיפים האחרים שללת פתרונות אחרים): איך מבססים אותו? האם אתה מתכוון לפעול להגדלת התקציבים לישיבות? לתמוך במלגות לסטודנטים ללימוד זהות יהודית? להקים שדולה בכנסת? לחוקק חוקים מסוימים לגבי מערכת החינוך? לתקן איכשהו את הבעיה הזהותית של הצבא? של מערכת המשפט? של הכנסת?
        אני מניח שחלק מהתשובות חיוביות וחלק שליליות, אך אלה השאלות שהעיסוק בהן, מכח המבט העמוק בשורש, יותר מנעים את הקריאה, ויותר מדייק את תמונת העתיד שהיינו רוצים לראות.
        אם רצונך שנקרא את המאמר במשקפיים מסוימות, כדאי שתגיד זאת בפתיחתו.

השאר תגובה