לא נעים להגיד – אבל משהו טוב בכל זאת יצא מההתנתקות. בשקט בשקט, מתחוללת כאן מהפכה של ממש.
הציבור הדתי בכלל, וציבור המתנחלים בפרט, שיתפו תמיד פעולה עם כללי המשחק שכפה עליהם ה עשירון ה"נאור". הדתיים לקחו על עצמם את האחריות לזהותה היהודית של המדינה, והמתנחלים את האחריות לארץ ישראל. כך יצא שהדתיים הפכו להיות הדמון שלוקח את החופש שלנו, והמתנחלים הפכו להיות הדמון שכופה עלינו מלחמות. העשירון האוטו-אנטישמי הרוויח פעמיים – גם קיבל שק חבטות שלעולם אינו מתבלה, וגם פתר עצמו מאחריות לזהות ולביטחון, שהרי לזהות דואגים הדתיים, ואין ביטחון – בגלל המתנחלים. זה היה סידור מצויין – אלא שהעשירון הנאור קיבל יותר ויותר תיאבון. אט אט בסדרה של פסיקות בג"ץ ובדמוניזציה תקשורתית בלתי נדלית – נדחק הציבור הדתי אל מחוץ למעגלי הרלוונטיות. הפסיקה האחרונה של בית המשפט בעניין חוק החמץ היתה אולי ה"מכה בפטיש" של תהליך ארוך שהוציא את הדתיים מהתמונה. רשות הרבים הישראלית – לא רק שאינה כופה שום דבר דתי על אף אחד, אלא ההיפך, ברגע שאדם דתי נחשף לרשות הרבים, או נותן לרשות הרבים להיכנס לביתו באמצעות התקשורת, מיד הוא מוצא עצמו ב"גולג" לחינוך מחדש על פי ערכי השמאל. לאדם דתי, – הרחוב הישראלי הקיצי, או הקניון הממוצע, הם בעיקר הטרדה מינית אחת גדולה – ולא רק. זכות ההתערטלות תמיד גוברת על הזכות להלך ברשות הרבים מבלי להיתקל בה. נו? אז מי כופה פה על מי? תאמרו, הרוב הרי רוצה להלך ברחובותינו חצי עירום? מסופקני, ובכל מקרה, גם כפיה של רוב היא כפיה. אך האמת היא שאין מדובר ברוב. האמת היא שמיעוט בעל השפעה וכסף יצר כאן נורמות של אופנה, נורמות של ערכים, נורמות של שיפוט, וכמובן נורמות של תקשורת – שגררו אליו את רוב הציבור שאין לו את הכלים להתמודד עם הערכים החדשים, ואילו המיעוט שערכיו חזקים דיים בכדי להימנע מלבלוע את הצפרדע הזו – נאלץ לבלוע אותה בכל זאת.
אם יש כיום כפיה, הרי שזו בעיקר כפיה חילונית. אגב – גם אנשים חילוניים מרגישים זאת. ליותר ויותר אנשים חילוניים שטרם איבדו את חירותם, נמאס מה"גולאג" הזה – והם מוציאים מהבית את הטלויזיה – למשל…
בכל אופן – את כל הקשקשת הזו על כפיה דתית, אף אחד כבר לא לוקח ברצינות, וכך יצא ששק החבטות הדתי, בכל זאת התבלא לבסוף ונמוג. להשלמת הניצחון החילוני צעדו ההומואים בירושלים ותכל'ס – שום חילוני לא מרגיש ביום יום כפיה כלשהי. עכשיו נותר העשירון בלי 'קונטרא' דתית, בלי אוייב שניתן לגבש את עצמך מולו, בלי מכשפות שניתן לשלוח אחריהן את הציבור לצייד.
אך התהליך היותר משמעותי הוא זה שעבר על המתנחלים. אלה לקחו אחריות על ארץ ישראל, ולמעשה על מדיניות החוץ והביטחון של המדינה. בקיץ 2005 המתנחלים הובסו באופן סופי. תהליך הדה-לגיטימציה שלהם לא ידע שובע. הגיעו הדברים לידי כך ששדרנית ילדים בכירה, יצאה בחמת זעם נגד המתנחלים שהשאירו את חיות המחמד שלהם ללא השגחה כשגורשו מבתיהם. ללמדך שמתנחל נחשב למשהו שהוא פחות מכלב. כל חוקי הכבוד והחירות שבג"ץ התנאה בהם, לא עמדו להם למתנחלים כשבאו לבקש את זכויות האדם הבסיסיות ביותר – זכויות הקנין, הכבוד, הפרנסה – ומה לא בעצם. הם גורשו, בתיהם הוחרבו, בתי הכנסת שלהם נשרפו, אפילו מתיהם נשלפו מקבריהם. כל עם ישראל צפה בניצחון הסופי והמוחלט של השמאל על המתנחלים. תאוות החורבן העבירה את הנאורים על דעתם והם קטפו את הפרי עם העץ. עכשיו כבר אין להם במי להילחם, אין להם את מי להאשים, אין 'קונטרא' למאבק שלהם, המתנחלים מחוץ למשחק, ועם ישראל חש היטב את התוצאות בשטח.
דווקא תבוסתם הסופית והמוחלטת של הדתיים והמתנחלים, פתחה אליהם את הציבור הרחב. עכשיו פשוט כבר לא ניתן להסיתו נגדם. הוא מיואש לגמרי ממה שהרודנות הנאורה מבשלת לו, הוא כבר מבין ששום טובה לא תצמח לו מן הרודנות הזו, והוא מחפש קורטוב אמת במקום שבתוך תוכו תמיד ידע שהיא נמצאת.
זה בא לידי ביטוי בכמיהה ליהדות באין ספור צורות של התעניינות ולימוד. בפריחה של שירה ואומנות יהודית. זה בא לידי ביטוי בהתייחסות אחרת לגמרי לישובי יהודה ושומרון ולרעיונות חלוקת הארץ – התייחסות שמשתקפת היטב בסקרי דעת הקהל. זה בא גם לידי ביטוי בהתייחסות מפוקחת כלפי ערביי ישראל. מדובר במשהו שהוא עמוק הרבה יותר מסתם תזוזה ימינה. מדובר במהפכה שקטה ביחסי הכוחות בחברה הישראלית – אם תרצו, מהפכה יהודית. ייתכן והראיון שנתן בנימין נתניהו בשבוע שעבר מעיד על זיהוי התהליך הזה. כשהחל אולמרט במשא ומתן על ירושלים פניתי במכתב לנתניהו וביקשתיו להודיע כי ממשלה בראשותו לא תראה כלגטימית, הסכמה על חלוקת ירושלים. והנה, בשבוע שעבר אמר נתניהו דברים ברוח זאת ויש לברכו על כך. אני מקווה שמגמה זו תתעצם ותחדור גם אל מעבר למעגלי 'מקור ראשון'.
כי מול המהפכה היהודית העוברת על רוב אזרחי המדינה, קיים גם תהליך הפוך. בג"ץ הרי כבר אישר בעבר לאהוד ברק למסור את ירושלים גם כראש ממשלת מעבר. בולמוס החורבן של אולמרט לא יתחשב בשאלות של לגטימיות דמוקרטית. הרודנות הנאורה נוקטת בשיטת האדמה החרוכה, ורק הליכוד – בשם הרוב היהודי – יוכל לעצור אותה.
