ד וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר  זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר.  ה קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהוָה כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה'  זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת. …

כ וַיֵּצְאוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה.  כא וַיָּבֹאוּ כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל-עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ.  כב וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל-הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל-כְּלִי זָהָב וְכָל-אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה'. … (שמות ל"ה)

מוזר? הרי רק את אותה רוח התנדבות מופלאה, ראינו אצל אותו עם כשנקרא לתרום את זהבו ליצירת העגל…

שמות לב

א וַיַּרְא הָעָם כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ.  ב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי.  ג וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן.  ד וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

זהו אופיו של העם הזה, מסבירים חז"ל: " נתבעים לעגל ונותנים, נתבעים למקדש ונותנים".

כה וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם כִּי פָרֻעַ הוּא  כִּי-פְרָעֹה אַהֲרֹן לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם.

לפעמים, כשאנו נתקלים בעם ישראל בתצורתו הפרועה, אנו מתייאשים, נדמה לנו שאכן יש פה שני עמים, אולי באמת צריך להיפרד לשתי מלכויות, אולי חלילא וחס, מלחמת אחים.

ואולם חייבים אנו לזכור שאותו עם שמתנדב לעבודה זרה, מתנדב באותה התלהבות גם למקדש. 

בדיוק אותו עם.

כל מה שצריך הוא לבקש.

תבקשו ממנו עגל – תקבלו עגל

תבקשו ממנו מקדש – תקבלו מקדש.

לכן!

הפתרון שימנע מלחמת אחים,

הוא משאל עם עכשיו!

לכו בקשו מקדש

ותקבלו!