"זכור את אשר עשה לך עמלק" – לפרשת זכור תשפ"ג

"זכור את אשר עשה לך עמלק".

למה זה כל כך חשוב?
למה חשוב לזכור זוועות שעשו דורות קדומים?

למה לזכור את שעשו הגרמנים – והפולנים והאוקראינים, וההונגרים, והצרפתים…
האם הזיכרון הזה ישנה את העבר?

התשובה היא כן. הזיכרון האמיתי, הזיכרון המשמעותי, הזיכרון שאינו רק זיכרון ארכיוני ומוזיאוני, אלא זיכרון מוסרי, זיכרון שלאור לקחו אתה מתנהל היום, זיכרון כזה הופך את אירועי העבר לאירעוים משמעותיים שמאירים את דרכך בהווה ובונים את עתידך בעתיד.

"אשר קרך"

אשר קרר אותך. קרר את התלהבותך לאחר מעמד הר סיני, וגם קרר את רתיעת האומות מפניך. האויב הקשה מכל הוא הציניות (הצינה). אפשר להתווכח עם בר פלוגתא נלהב. אי אפשר להתווכח עם ציניקן.

"בדרך"

עמלק יודע שהזמן כשאתה בין לבין – יצאת ממהות אחת, אך טרם נכנסת למהות אחרת, לא פה ולא שם, הזמן הזה הוא נקודת התורפה. זהו הזמן לתקוף.

"ויזנב בך כל הנחשלים אחריך"

הוא מכיר אותך היטב, הוא יודע היכן הנקודות החלשות בחברה שלך, הוא לא בוחל באמצעים, השוליים הרופפים, מרצון או כי לחברה ממילא לא כל כך אכפת מהם – שם הוא תוקף.

תמחה את זכר עמלק תחת השמים

יש בעולם גם רוע צרוף, רוע שלא יכול להתקיים עם שורש הטוב "אין הכסא שלם ואין שמו של הקב"ה שלם עד שימחה זרעו של עמלק"

המלחמה ברוע הצרוף הזה, הרוע המעקב את התגלות אור הבורא בעולמו, מוטלת על העם שיצר הבורא לבשר תהילתו.

לכן באופן אינהרנטי קיימת מלחמה קיומית בין עמלק לישראל, כמלחמת האור בחושך.

לא בכדי העם הקר מכולם, העם ללא חוש הומור, העם המוביל את עידן הנאורות – עידן דחיקת האל מן המרחב הגאו פוליטי, העם המדעי, העם התבונתי, העם שאין בו אלוהים – העם הזה ראה ביהודי את אויבו הגדול ביותר.

לא תשכח
הפיתוי לשכוח הוא אדיר.
עם הזיכרון באה האחריות.
אז איך שוכחים אירוע בלתי נשכח?
הופכים את הזיכרון למוזיאוני, ומשמידים את משמעותו.

"הלקח מהשואה הוא שבכל אחד יכול להסתתר נאצי קטן" – כך מסבירים ב'יד-ושם'. "גם לארמנים היתה שואה…" –

ובאוניברסיטאות במערב כבר לוקחים את ההכחשה המתוחכמת הזו צעד נוסף – והיום אלו הישראלים בתפקיד הנאצים וה"פלסטינים" הם הקורבנות…

האם התורכים העדיפו להפסיד במלחמה ובלבד שישמידו את הארמני האחרון?

שום ג'נוסייד לא התחולל באופן שהפושעים מסרו עליו את נפשם, פעלו בניגוד מוחלט לאינטרס הבסיסי ביותר שלהם. הארמנים נחשדו על ידי התורכים כמשתפי פעולה עם אויביהם הרוסים – אבל הרי היהודים היו האזרחים הגרמנים הפטריוטיים והמועילים ביותר. מדוע רכבות לחזית עוכבו כדי לאפשר לתינוק היהודי האחרון להגיע לאושוויץ?

אם הרוע הצרוף ביותר בדברי ימי ההיסטוריה, הנאציזם הגרמני, ראה בך, היהודי, את אויבו המוחלט, אויבו האולטימטיבי, אויב שאין הוא יכול להתקיים כל עוד נותר ממנו זכר – סימן בדוק הוא שיש בך מהות כל שהיא, שהיא ההיפך הגמור מהרוע ההוא – אם הוא תמצית הרוע, אתה וקיומך המטה-היסטורי, מעידים כנראה על תמצית הטוב – מעידים על קיום האל בעולמו.

ובכדי לברוח מן המסקנה הזו, נעמוד על הרגליים האחוריות כדי למנוע מאיש עם כיפה סרוגה גדולה לעמוד בראשות יד-ושם…

נמשיך להישתמש בהנצחה – כדי להנציח את השכחה.

לא תשכח!