כיצד על ישראל לנהוג נוכח הטבח בסוריה
י״ח בכסלו ה׳תשע״ז (דצמבר 18, 2016)
כיצד על ישראל לנהוג נוכח הטבח בסוריה.
האונה הימנית במוח אומרת – ‘טמון ראשך בחול’. הרי כך בדיוק היה נוהג הצד השני לו היה מנצח. מדובר בחיות אדם. לו חלילא יכלו, היו שני הצדדים ששים לאנוס, לטבוח ולשרוף אותנו – לפחות כפי שהם נוהגים זה בזה.
אז תן להם להרוג אחד את השני ושוב בשקט.
האונה השמאלית אומרת – ‘אינך יכול להתעלם’. אלו בני אדם. ילדים שלא חטאו. איך יכולה מדינת היהודים, שלפני 70 שנה זעקו אל מצפון העולם, לעמוד מן הצד נוכח זוועה שכזו. האם אין לעם ישראל איזו בשורה מוסרית מול זוועה שכזו?
מסתבר שהבריחה מן הזהות, מביאה לבסוף גם לאובדן המוסר וגם לאובדן הביטחון.
אתם מבינים? הרי הדבר ההגיוני והטבעי ביותר שניתן היה לצפות לו, הוא שכבר בתחילת הקרבות, המדינה המודרנית והחזקה, המעצמה האזורית שהזוועה מתחוללת על גבולה, תיקח אחריות ותגלה איזו מעורבות למניעת האסון.
כמובן איננו רוצים לסכן את בנינו במלחמה לא לנו. אבל מה היה קורה לו למשל היתה ישראל תוחמת כבר בתחילת הקרבות, אזור בטוח, המוגן באש מנגד (ארטילריה, חיל אויר), מצניחה לשם אוהלים, סיוע הומניטרי, פותחת שם בית חולים שדה (על בסיס מתנדבים בין לאומיים) וכיו”ב?
מה שהיה קורה הוא שבשמי רמת הגולן היו ממשיכים לשייט כיום מטוסים ישראליים בלבד ולא רוסיים כפי שקורה עכשיו.
כלומר אסטרטגיה שכזו היתה מעמידה את ישראל גם במקום מוסרי נכון וגם שומרת על עמדה אסטרטגית יעילה.
בגלל שישראל לא נקטה באסטרטגיה הזו, נכנס הדוב הרוסי אל תוך הוואקום שנוצר, חיל האוויר כבר לא יכול לטוס בחופשיות וכשמחברים לכך את הרומן הנרקם בין פוטין לטראמפ – מבינים שרמת הגולן היא אחת ה’עמונות’ הבאות (כזכור – נתניהו כבר הסכים בעבר לרדת עד לחוף הכינרת).
פוליטיקאים יעדיפו תמיד מדיניות בדלנית. הפגנות של אמהות לא עושות להם טוב. עם ישראל התרגל שהלגיטימיות היחידה לשימוש בכח היא כשהסכין כבר ננעצת. כלומר בישראל שאינה סגורה על עצמה ועל זהותה, רק מלחמות מגן טקטיות זוכות לקונסנזוס רופף.
שימוש בעוצמתה של ישראל מתוך ראיה אסטרטגית רחבה יותר – אינו עולה כלל על הדעת.
תמיד (אבל תמיד), מביאה לבסוף הגישה הזו, ליותר מעורבות צבאית, יותר פצועים והרוגים ויותר סכנה לישראל.
אבל אף אחד לא מאשים את אהוד ברק שברח מלבנון בגשם הטילים שנחת על הצפון, גם שרון לא מואשם בטילים ששוגרו אל תל אביב מחורבות גוש קטיף. מדוע אם כן יסכן ראש ממשלה את כסאו בשל הגנה על האינטרסים האסטרטגיים של מדינתו? אז מה אם כל מטרה משמעותית בישראל מטווחת כיום מדרום לבנון באמצעות טילים מונחי GPS, שמעתם על מישהו שבכלל מדבר על זה? ששואל כיצד הגענו למצב הזה?
אז למה זה לא קרה? למה ישראל לא גילתה מעורבות בנעשה בגבולה הצפוני, האם זה בגלל שלא אכפת לנו מטבח תינוקות? או כי לא יודעים שם לעשות את החשבון האסטרטגי?
זה לא קרה, כי באופן העמוק ביותר איננו חשים בני המקום. ישראל הבורחת מזהותה, תאבה כל העת ללגיטימציה, היא אינה מעלה כלל על דעתה לנהוג כמעצמה אזורית שיש לה אחריות וכן – גם אינטרסים מעבר לגבולה.
חוסר הזהות אינו מאפשר מדיניות אסטרטגית – או כמו שאמר פעם קיסינג’ר:
“לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים”.
