מחר זה ראש השנה ואני תמיד מרגיש פיספוס כשאני מגיע בכוחותי האחרונים ליום הזה. חודש אלול והסליחות אמורים להכניס אותך לאוירה המתאימה, להעלות אותך לקראת יום הדין בו יושב בורא עולם וקובע את גורלך וגורל ילדך ומשפחתך וקהילתך וחבריך ועמך וארצך וכל בני האדם ובעלי החיים, “מי לחיים ומי למוות”, “מי בקיצו ומי לא בקיצו”, “מי במים ומי באש”, “מי יעשיר ומי יעני”, “מי יישפל ומי ירום” – הכל הכל נחתך בבית המשפט הזה של מי ששום דבר לא נסתר ממנו. ואני כבר מזמן לא מצליח להגיע למשפט הזה במצב הנפשי הראוי. טרדות היום יום ועייפות החומר ומריטת הנוצות של מהדורות החדשות ובכלל העולם המודרני מחלת הטלפונים הניידים שהופכת אותך לזמין כל כך עד שאפילו לעצמך כבר אינך זמין, ומרוץ הקניונים הגדול ופס הייצור של המותגים והספינים והיחצנים שעבורם אינך יותר מנתון סטטיסטי , זבוב קטן תחת זכוכית מגדלת – איך ניתן לו מיזוג אויר מתאים ומוזיקה מתאימה וריחות ופיתויים, כך שיוציא יותר ממה שהוא צריך ויעבוד יותר ממה שהוא צריך ויאבד לחלוטין את עצמו במחנה העבדים המודרני הזה. אז כל אלה – וכמובן הפרוייקט הפוליטי שלקחתי על עצמי – סוחטים ממך את הכל וליום הדין הגדול והנורא אתה מגיע עם הלשון בחוץ, בלי להתקלח, בלי להחליף בגדים רוחניים, עומד כמו קבצן עלוב ואומר לאלוהים – אנא סלח לי וקבל אותי בכל זאת.
אני מקנא בברסלבים הללו שיודעים להקשיב לאלוקים במשך כל השנה. אני מאמין שאלוקים מדבר אל כולנו דרך המציאות, וצריך רק לדעת להקשיב. זה לא פשוט אבל לפעמים זה ממש מתפרץ אליך לפרצוף. יש לי כמה וכמה סיפורים כאלה. אחלוק עמכם קצת מהם.
סיפר לי יהודי אמריקני עשיר, שבתקופת הפיגועים הגדולים, החליטו פתאום הוא ואשתו לבוא לישראל לשבת. למה? ככה! כולם אמרו להם שהם משוגעים ללכת עכשיו לישראל – אבל כך הם עשו. הם נחתו כאן ביום חמישי בערב ובאו למלון המלך דוד. המלונות בירושלים היו ריקים – תיירים לא באו לעיר ממנה נפוצו לכל העולם תמונות הזוועה של אוטובוסים מתפוצצים. כשהגיע לירושלים, פגש האיש ביהודי בלבוש חסידי ושאל אותו מתי נכנסת השבת? “בעשרה לחמש” ענה החסיד ומיהר לדרכו. משום מה – כשנכנס למלון, הוא שאל שוב את פקיד הקבלה “מתי כניסת השבת?” “בעשרה לארבע” – ענה הפקיד. “אבל חסיד אחד אמר לי עשרה לחמש?” תהה האיש. “הוא כנראה שכח שהיום מזיזים את השעון” ענה לו הפקיד. קיבל היהודי את השבת בזמנה ולמחרת בבוקר יצא למצוא בית כנסת בסביבה. “רחובות ירושלים היו ממש ריקים” – סיפר לי – “היתה אוירה של פחד, הלכתי לבד בעיר הריקה ואמרתי לעצמי – איזה מטומטם אני, הייתי צריך להקשיב למשפחה שהתחננו שלא אסע עכשיו לישראל, מכל פינה יכול לצוץ לי מחבל מתאבד, אולי בתחפושת של חייל, אולי בתחפושת של חרדי… כך אני הולך לבדי בבוקר שבת ברחובות ירושלים הריקים ודמיונותי ממלאים אותי פחד. פתאום בא מולי אדם בלבוש חרדי, כזה בדיוק כמו שדמיוני הזהיר ממנו. ניסיתי להתחמק ממנו אבל הוא קלט אותי והתחיל לעקוב אחרי, לא ידעתי מה לעשות – התחלתי לרוץ, וגם הוא התחיל לרוץ, בסוף נגמרה לי הנשימה והוא תפס אותי וחיבק אותי מאחור בכל הכח ובעוד אני מחכה לאיזו דקירת סכין או פיצוץ של חגורת נפץ אני שומע את המחבל אומר לי “סליחה סליחה אני כל כך מצטער – אני רוצה שתדע שזו השבת הכי נוראית שהיתה לי בחיי, לא ישנתי כל הלילה, אשתי לא מצליחה לנחם אותי…” הסתובבתי וראיתי שמדובר באותו חסיד שפגשתי כשנחתתי אתמול בישראל. “אתה שאלת אותי מתי כניסת השבת ואני אמרתי לך עשרה לחמש” – המשיך החסיד – “שכחתי שהיום מזיזים את השעון ובטח בגללי חיללת את השבת אני כל כך מצטער, ועכשיו אני הולך בירושלים ופתאום ראיתי אותך ורציתי לבקש ממך סליחה אבל אתה התחלת לרוץ…”
עכשיו תגידו לי מה היה הסיכוי ששני האנשים הללו ייפגשו שוב?
מי שלא יודע להקשיב לאלוקים יאמר כמובן – מקרה… אבל למי שמקשיב, ברור לגמרי שצערו התמים והטהור כל כך של החסיד – עורר רחמי שמים שהביאו לפגישה הבלתי אפשרית הזו.
צריך לדעת להקשיב, וצריך לדעת שבדרך כלל אנחנו לא מצליחים לשמוע למרות שאנו מקשיבים. על הסידור שנתן לי סבי ז”ל בגיל 12 – הוא כתב כך: “לנכדנו היקר משה זלמן, מתנה – מסבא וסבתא אברהם וזלדה”. מי מכם – הקוראים, מסוגל היה לזהות על פי ההקדשה הזו שמדובר בי? עברתי הרבה עם הסידור הזה – הוא מוכתם בדם. סבא נפטר מזמן וכששכחתי את הסידור בכותל המערבי – הצטערתי מאוד. ניסיתי לחפש ולא מצאתי. ידעתי שאין כמעט סיכוי למצוא סידור קטן בין עשרות אלפי הסידורים והספרים ורבבות המתפללים במקום. כעבור שלוש שנים התקשר אלי אחד מאותם בודדים שיודעים מי הוא משה זלמן – נכדם של אברהם וזלדה והחזיר לי את הסידור. ושוב – מתוך תודעת החולין, נאמר – מקרה. אבל הרי חישוב פשוט מראה שהסיכוי שאותו אחד ממיליון הפוקדים את הכותל, אשר יודע גם לזהות את בעליו של הסידור הזה, הסיכוי שדווקא הוא ייתקל בו – שואף לאפס.
צריך לדעת להקשיב. יש מי שצופה בנו ומדבר אלינו – יש מי שהתעקש שהסידור הזה יחזור לבעליו.
הטרקטור הדורס בירושלים – פיספס אותי במטרים אחדים. השכם באותו בוקר, הגעתי לירושלים בכדי לעלות להר הבית – כפי שאני עושה בכל י”ט לחודש העברי. בעודי מתמרן כדי למצוא חניה בסמוך לשער האשפות, פונה אלי יהודי ירושלמי ואומר לי – “אל תתאמץ, אני בדיוק יוצא – בוא ותחנה במקומי”. “תודה רבה” – אני אומר לאלמוני ואילו הוא מוסיף כלאחר יד – “ותדע לך שאני מתפלל עבורך כל יום…” – ונעלם לדרכו.
בערב, כשכל ההמולה סביב הטרקטור הדורס הסתיימה. נזכרתי פתאום באלמוני הזה. אולי אני בכלל חי בזכות תפילתו? תודה לך יהודי יקר!
יש לי עוד הרבה סיפורים כאלה. קצרה היריעה מלפרטם וחוץ מזה – בדר”כ אני לא מרשה לעצמי לגלוש לנושאים הללו – לא רוצה להיתפס כמחזיר בתשובה – לא זה העניין שלי, הלוואי שאני אחזור בתשובה. עם עולמו של אלוקים צריך להתמודד על פי כללי המציאות שייצר. להתמודד בצורה מציאותית – אבל לזכור כל הזמן שהוא שם מאחורי הכל – ותמיד להקשיב.
ערב ראש השנה זה זמן מיוחד.
אל תבזבזו את היום הגדול. אל תתנו לקניון הגדול לאטום אתכם. מדי פעם מותר להפסיק להיות זבובים לכודים בבקבוק הזכוכית של הקניון הזה וכל הטלויזיה הזו, לצאת ולהיות פרפרים חופשיים. רק אתם ואלוקים. וגם אם אתם מגיעים לראש השנה כמוני – לגמרי לא מוכנים, הקשיבו לעצמכם, הקשיבו לאלוקים, ולא משנה היכן אתם, פיסית ורוחנית, התפללו. התפללו מהבית, מבית הכנסת, מהסידור, מהלב, משניהם.
יש מי שמקשיב ויודע. שום תפילה לא הולכת לאיבוד. בטח לא בראש השנה.
