ביום שישי, שובצתי לשמירה ביישוב החרב 'חומש'. צעירים עזי נפש דבקים במקום בציפורניים ממש. בתעצומות נפש בלתי רגילות, בלי שום קורת גג, חשופים לגשם ולכפור שבפסגת צפון השומרון, מצליחים הם לקיים נוכחות יהודית בלתי פוסקת ב'חומש' החרבה. היו לי כמה שעות טובות לצפות בארץ כולה הנפרשת שם על כף ידך – ולחשוב. יסודות המבנים והברזלים המעוקמים שהבולדוזרים הישראליים החריבו עד לייסוד, לא יכלו שלא להזכיר לי כפר נוסף, בדיוק באותו מצב, כפר חרב נוסף שביקרתי בו יומיים קודם לכן.
כפר שלם.
לכאורה – מה הקשר? חוץ מהדימיון הפיסי – מה הקשר? אלה חרבו מסיבות פוליטיות, ואלה חרבו מסיבות כלכליות, ובשל מבוך בירוקרטי שמיצה עצמו עד ש"שלטון החוק" אמר את דברו. אבל קול חזק מאוד אמר לי בתוכי שיש כאן עניין משותף. טורי היס"מניקים הגוררים משפחות מביתם, המנגנון המשומן שזורק אותם לכל רוח, וממהר להחריב הכל – והחמור מכל – ההזדהות המידית של האזרח עם הצד הרע – הצד המאוד רע בסיפור.
*
בקושי רב חדרו החדשות את שגרת האימונים. השנה – 1982 ואני אז צוער בקורס קצינים. ברדיו דיברו על מהומות בכפר שלם ועל כך שצעיר מהכפר התבצר באיזה בית ונהרג על ידי כוחות הביטחון. זה לא העסיק אותי בכלל. מאוד נוח היה לי לזרום עם האווירה הכללית המסמנת את תושבי הכפר כחבורת פוחזים מעוררי מהומות ואת שמעון יהושוע ז"ל שהתבצר על גג ביתו – כעבריין שסיכן את כוחות הביטחון. הם גם היו שייכים ל – "לא נחמדים" של גולדה, וכשאתה מנסה לזרום עם סביבתך, נוח לך לאמץ את כל השקרים ולחשוב שאתה בצד של הטובים. קצין צעיר ו"נאור" (כלומר אשכנזי…) שהחברה הישראלית אוהבת לאהוב, למה לוותר על הקונסנזוס החמים והמלטף הזה. אבל בעצם שתיקתי והמשך שגרת יומי הצטרפתי לצד המאוד רע של הסיפור. הרבה שנים היו צריכות לעבור עד שעלו הבולדוזרים על גוש קטיף והבנתי את העניין הזה.
*
הסיפור של כפר שלם – שב 1948 יושבו בבתי הכפר הנטוש סלמה, אינו שונה במאומה מהסיפור של קיבוץ 'געש' או המיוחסים של 'רחביה'. בכל המקומות הללו התיישבו יהודים בנכסי נפקדים ערבים שננטשו במלחמת העצמאות. הקיבוצניקים ידעו להצדיק את הסכומים העצומים שקיבלו מהמדינה תמורת כל שינוי במעמדם בקרקע, בכך שהם אלו שהחזיקו בתנאים קשים את הקרקע עבור הלאום כולו. תדע כל אם עבריה העוצרת לקניות במרכז המסחרי בגעש, כי למיליונרים החדשים שבמרכז כביש החוף חייבת היא את עצם קיומה…
הבתים היוקרתיים ברחביה – לא הוצעו סתם כך לכל המרבה במחיר. רובם נמסרו בפרוטות על פי קריטריונים אחרים לגמרי. אצל המיוחסים – התאימו החוקים עצמם לתושבי המקום. אצל תושבי כפר שלם ההיפך. לאלה ניתנו כל ההזדמנויות האמיתיות לרכוש את המקום עליו רכשו חזקה, ואת אלה הקפידו לשמור כל העת במעמד נחות, מעמד של טרדנים ונצלנים, מעמד של מי שצריך להגיד תודה על כך שעוד לא זרקו אותו מביתו.
אין טעם להיכנס לכל מסכת הייסורים שעברו תושבי הכפר מאז שהוכנסו אבותיהם אל הבתים הנידחים בפאתי תל אביב בכדי לחצוץ בין התל אביבים ליפו העויינת. כשהכושי עשה את שלו, התחילו מחירי הקרקעות בסביבה להאמיר. כרישי הנדל"ן המקושרים היטב לשלל הפוליטיקאים בעיריית תל-אביב, במשרד השיכון, במנהל מקרקעי ישראל, בחברת חלמיש וכל מני חברות קש דוגמתה שהוקמו כביכול בכדי לפתור את "הבעיה", כרישי הנדל"ן הללו ראו את האוצר ולא התכוונו כלל לחלוק בו עם כמה תימנים זקנים מ'סלמה'. וכך פשוט החלו לחנוק את הכפר.
ברחביה אין שום "בעיה". אף אחד לא מחליט שם פתאום שצריך לשנות את אופי המקום ולבנות מגדלים. בנווה צדק הוכח שדווקא נכון וראוי לשמור על אופי המקום, ואם בונים משהו חדש, רוכשים קודם את הקרקע במחיר מלא. אבל בכפר שלם – שם מגוייס המנגנון בכדי לנשל את התושבים מכל זכויות הקניין שרכשו.
ילדים זה שמחה ובבתים בכפר שלם מתגוררים כבר כמה דורות. להרחיב אסור – את יהושוע הרגו בגלל זה, אז בלית ברירה מכשירים רפתות למגורים. למשפחה מורחבת שכזו מוצע כפיצוי בית שיכון של שני חדרים, או איזה פיצוי כספי שיספיק פחות או יותר לדמי שכירות לשנה. מתחיל להזכיר משהו?
בשנות השבעים, נמסרים רוב השטחים הפתוחים השייכים לכפר לחברות מקושרות כמו 'רסקו' ו 'רובינשטין', שמתחייבות לפצות את התושבים ולפנותם בהסכמה. במקום זאת בונות החברות מגדלי מגורים בטבעת הדוקה סביב בתי הכפר ומתחמקות מאחריותן לפיצוי התושבים. החברות גורפות רווחי עתק והתושבים נותרים במקום.
*
יד אחת עושה את זה. ידו של האדון – משרת הציבור כביכול. היסמניק שגרר את תושבי כפר שלם יגרר מחר בעצמו. אבל עכשיו הוא מבצע את הפקודה – מדחיק את המראה ומאמץ להגנתו את הנארטיב של האדון. הפסיכולוג פיאז'ה איפיין את התופעה הזו – הזדהות הציבור עם הממסד. אנו צופים במחזה בחדשות ומייד בתת המודע מחפשים סיבות להזדהות עם הצד החזק והמנשל. האדם הוא ייצור חברתי – הוא זקוק למנהיגות, הוא חוסה בצל הממסד – הוא לא יכול לחיות עם ההרגשה שהממסד הזה מסוגל לעשות גם לו דברים כאלה – אז ככה עושים להם, אז בטח שמדובר כאן בעבריינים קשים. גם תושבי נווה דקלים לא האמינו עד לרגע האחרון. בכפר שלם זה היה עניין עדתי, בחומש זה היה ענין אידאולוגי – בשני המקרים מצאו עצמם אזרחים נאמנים ושומרי חוק במסלול התנגשות מול ממסד אדנותי, ממסד מנצל במקום ממסד משרת.
*
השבוע העביר הממסד הזה את חוק האח הגדול. רק קומץ ערבים ואנשי שמאל קיצוני הצביעו נגד. נציגי המתנחלים הצביעו בעד. הם לא למדו דבר. עדיין חושבים הם עצמם ליפי בלוריות שרק במקרה קרתה להם תאונה בגוש קטיף. לפתאים הללו נדמה שה"חוק" נדרש כנגד הפשיעה. הם לא מבינים כנגד מי באמת יופנה כוחו של האח הגדול, ומי הם ה "פושעים".
