הוויכוח שהחל בתוככי הימין בשאלה האם נתניהו הוא נכס או נטל, סובב למעשה סביב השאלה מהו הימין? מהי זהות ימנית? האם הימין הוא נתניהו האיש, או שהימין הוא סט של ערכים מדיניים וכלכליים.
הנכונות של נתניהו להפקיד את ליבת מדיניות הפנים בידי אנשי שמאל קיצוניים, החלה לעורר תהיות ולהזכיר נשכחות אצל כותבי טורים ימניים (החיבוק עם ערפאת, ההצבעה בעד ההתנתקות). הם החלו להתלבט שמא שני מוקדי ההזדהות הללו – הזהות הפרסונאלית והזהות האידאולוגית – סותרים זה את זה.
נחדד את השאלה.
אם אתה איש ימין אידאולוגי והצבעת עבור מפלגה שלא עברה את אחוז החסימה, אזי לפחות לא גרמת כל נזק,
כי גם לא הקמת ממשלת שמאל,
וגם אינך נושא באחריות ל:
• תשלומי ה’פרוטקשן’ לחמאס (לאחר עוד תבוסה משפילה),
• חורבנם של עוד ועוד בתי יהודים ביש”ע,
• העברת שיריוניות לאבו מאזן
• התעלמות מהחלטת בג”צ המורה על פינוי המאחז הבלתי חוקי חאן אל אחמר –
וכל זה רק בתקופה שחלפה מאז הבחירות…
אבל אם אתה איש ימין פרסונלי – כלומר בשבילך ימין ושמאל זה כמו לאהוד קבוצת כדורגל – עניין אישי לא אידיאולוגי, אם בשבילך תפקיד המנהיג הוא לנצח את הקבוצה היריבה (השמאל) ותפקיד העם הוא להריע מהיציע כי הניצחון הוא גם התוכן, אזי אם הצבעת למפלגה שלא עברה את אחוז החסימה, סיכנת את נתניהו ואת הקבוצה וזה כמובן בלתי נסלח.
הימין הישראלי הדומיננטי, הוא ימין פרסונאלי – וזה אסונו.
כי כשהזהות הימנית היא אישית ולא אידאולוגית, אזי תמיד תוקרב האידיאולוגיה הימנית על מזבח האינטרס האישי של המנהיג.
אילו השמאל היה היום בשלטון, כל ארבעת הדוגמאות שהבאתי למדיניות שמאלנית עכשווית, היו מוציאות את הימין לרחובות. אבל מדיניות שמאל מובהקת שכזו, המיושמת ללא שמץ של התנגדות, אפשרית רק כשהימין הפרסונאלי נמצא בשלטון.
למחנה החירות שהקימה מפלגת זהות, יש מאפיינים ימניים מובהקים, גם כלכלית וגם מדינית.
אבל הימין של זהות איננו ימין פרסונאלי ולכן הוא אינו ימין ריכוזי שמעמיק את אחיזת המדינה באזרחיה. הימין של זהות הוא בדיוק ההיפך מזה. הימין של זהות נובע מתוך תפיסת החירות היהודית המתורגמת בזהות, בין השאר לתפיסה השמרנית המודרנית ולליברליזם הקלאסי (ליברטריאניות).
לעולם לא נקים ממשלת שמאל.
נלך עם מי שייבחר העם להוביל את המחנה הלאומי.
אך אם יישם את מדיניות השמאל, יפגע בארץ ישראל ובחירותם של אזרחיה – נקים לו אלטרנטיבה של זהות וחירות – מהאופוזיציה.
