מה עניין שמיטה לקפיטליזם
י׳ באייר ה׳תשס״ח (מאי 15, 2008)
מעולם לא היתה ישראל עשירה כל כך, ומעולם לא היו בה כל כך הרבה ילדים רעבים.
השיטה הכלכלית שיכלה לגמול עמנו חסד, נוצלה בידיים ציניות לכלי אימתני הדורס את החלשים ומנצלם לטובת החזקים. הקפיטליזם, שחגג את ניצחונו הסופי על השיטות האחרות, הפך אצלנו לכלי נצלני, מין טוטליטריזם של הממון, עריצות ללא עריץ.
לכאורה – כולנו נהנים מרמה חומרית גבוהה יותר. אך בחינה מדוקדקת תראה כי האדם המודרני עובד שעות רבות הרבה יותר ומרוויח הרבה פחות. אמנם בכדי לרכוש נגן dvd צריך לעבוד שעות אחדות, בעוד שבשביל מערכת סטריאו היינו צריכים לעבוד בעבר למעלה מחודש ימים, אבל בכדי לרכוש את הדברים שעושים אותנו בני חורין – כמו דירה למשל – אנו צריכים לעבוד כפליים.
היכולת של זוג צעיר בישראל 2008 להגיע לדירה משלו, קטנה בהרבה מזו של זוג בישראל של של שנות השישים. פעם חיכו בתור שנים לטלפון, זה היה נורא. היום לכל ילד יש טלפון נייד, כמה נפלא – אבל ההורים משקיעים נתח משמעותי מזמן העבודה שלהם, כדי לשלם את חשבונות הסלולר והאינטרנט, במקום פשוט להיות עם הילדים שלהם שמחוברים לכל העולם חוץ מאשר להוריהם.
אם תרד לקניון בעשר בלילה תוכל למצוא שם משפחה ישראלית טיפוסית, אישה, בעל, ילד עם בלון וילד בעגלה. לפני שלושים שנה הם לא יכלו לערוך קניות בשעה כזאת, כי הכול היה סגור. לכאורה זה נפלא – היום המבחר גדול יותר, וגם הזמן הפנוי רב יותר. אך למעשה, המשפחה המסתובבת עכשיו בקניון עם ילדים שמזמן היו צריכים להיות במיטה, עושה זאת בלית ברירה. הם שבויים בידיו של רודן הבלתי נראה. זמן ה”איכות” היחיד עם הילדים הוא זמן הצריכה.
אנחנו חיים בעידן שבו אתה שווה מה שאתה צורך, וכדי להיות שווה משהו צריך לצרוך את מה שצורכת הסביבה. לשם כך צריך לעבוד קשה. קשה מאוד. שמונה שעות כבר מזמן אינן מספיקות; עם משכורת של שמונה שעות אין עם מה לגשת לקניון. אבל אחרי ארבע עשרה שעות עבודה כבר אין זמן לערוך קניות; ובכן, בדיוק לשם כך פותחים את החנויות באמצע הלילה.
הטוטליטר הנסתר הזה גנב לנו בלי משים את זמננו הפנוי. הוא גרם לנו לאבד את השעות היקרות עם המשפחה ולשעבד אותן לטובתו. הקניות הן עכשיו הבילוי המשפחתי. בטלוויזיה מקרינים פרסומות. כמו הקמת הקניונים, גם הפרסומות הללו הן פריבילגיה שרק ההון הגדול והמאורגן (הגלובאלי) יכול להרשות לעצמו. המוצרים המתפרסמים שם כבר מזמן אינם מספקים צורך כלשהו, אלא יוצרים אותו. כלומר, ההון מושקע ביצירת צורך במוצרים שאין בהם צורך, כדי שאנשים יעבדו קשה יותר וירכשו את המוצרים ברשתות המותאמות למבנה החיים החדש. הכלכלנים קוראים לזה ‘צמיחה’ – כינוי מוזר לעבדות מודרנית.
ספק אם בעל החנות השכונתית הישנה לחומרי בניין, שעכשיו הוא במקרה הטוב שכיר באחת מרשתות הענק שהותירו אותו מחוץ למשחק, יסכים עם טענה זו.
האם יש לנו – לעם היהודי ולמדינתו, משהו אחר להציע לעולם? או שתמיד נתפוס את מקומנו בחזית האופנה הכלכלית. הרי כשדרך כוכבו של הסוציאליזם העולמי, היו אלה היהודים שהציבו עצמם בחזית מהפכת הגזל הזו שגבתה יותר קורבנות מכל אידאולוגיה אחרת. וכשהמטוטלת האופנתית עברה לקפיטליזם – שוב אנו יותר קתולים מהאפיפיור, יותר קפיטליסטים מהאמריקנים. האם יש לנו משהו משלנו להציע?
ובכן, השנה היא שנת שמיטה. היהדות היא קפיטליסטית ביסודה. אברהם יצחק ויעקב היו כולם מיליארדרים. העושר מותר ואף רצוי. הקשר בין אדם לרכושו מקודש במלוא מובן המילה. הציווי של השבת אבדה הוא דין מדהים שלא קיים בשום מערכת משפט אחרת. בעלותו של אדם על רכושו היא עניין שכולם מצווים לשמור עליו. אך יש בה ביהדות אלמנטים תרבותיים מעדנים ומרסנים של אמונה וחסד. פאת השדה אינה שייכת לך – היא שייכת לעניים. פעם בשבוע אסור לך לעבוד גם אם תרצה. פעם בשבע שנים עצור את המירוץ והבט לשמים. ופעם בחמישים שנה, ביובל, כשיבנה המקדש – גם הקרקעות ישובו לבעליהם הראשונים. התחדשות והזדמנות חדשה למי שאיבד את רכושו במירוץ החיים האכזר. כשיהדותנו תפסיק להיות דת, ותהפוך לתורת חיים, לתרבות של אומה במולדתה; כשהשמיטה והיובל לא יהיו מטרד הלכתי אלא קוד כלכלי תרבותי, יהיה לנו מן הסתם משהו חדש לגמרי להציע לעולם כולו.
