הפתרון לקסאמים – דובאי

לאורכה של מובלעת הים בין ערב הסעודית לאיראן שוכנת דובאי – נסיכות זעירה ומגלומנית שנשלטת ביד רמה על ידי (איך לא?) משפחה מוסלמית מושחתת שעשתה את הונה מהשתלטות כוחנית על שדות נפט שפיתח המערב. דובאי היא אחת משבעת האמירויות המאוחדות, והיא מתחרה בעקביות עם אבו דאבי שכנתה הקרובה. בראשה של הנסיכות הזעירה שולט השיח עבדול מוחמד השלישי, מגלומן פיתוח ששוקד על הפיכת נסיכותו הזעירה לאימפריה בעלת שם בינלאומי.

בניגוד לדימוי של מרבית מדינות המפרץ הפרסי פחות מ8% מהכנסות המדינה נובעות מנפט. את מרבית ההון עושה המדינה משירותים, בנקאות, מסחר, ולאחרונה – גם תיירות. המלך ויתר על רוב המיסים וייצר גן עדן למשקיעים. תנופת הפיתוח שם הפכה מטורפת ממש. בתוך עשור אוכלוסיית המדינה הכפילה את עצמה. ייבוא חומרי הגלם שבר שיאים. כ25% ממנופי הבניה בעולם נמצאים כיום בדובאיי. תמונת לווין של הנסיכות מראה בנייה צפופה וכלכלה משגשגת. הבורג’ ח’ליפה הוא הבניין הגבוה ביותר בעולם (630 מ’), והוא עוד בהליכי בנייה. בסופו יהיה זה בניין הגבוה ביותר מפי שניים מהאמפאייר סטייט (810 מ’ לעומת 380 מ’). סוף סוף יש לארכיטקטורה שלנו במה להתבייש – אם מחשיבים את דובאי כחלק מהמזרח התיכון – מגדלי עזריאלי, ומגדלי הבורסה ברמת גן כבר אינם גבוהים ואטרקטיביים כל כך.

אבל הפרויקט השאפתני ביותר שעליו שוקד המלך הוא הרחבת קו החוף מ12 ק”מ בלבד לכדי כ1400 ק”מ, על ידי יצירת איים מלאכותיים, בצורות שונות (דקלים וכו’) שייראו גם מן החלל החיצון. באופן טבעי נוצרה אצל המלך העשיר דרישה מטורפת לכוח אדם – בנאים, קבלנים, טייחים, רצפים וכו’. אבל גם לאינטלגנציה זקוקה דובאי. מורים, רופאים עורכי דין – כולם נדרשים ונשאבים מכל רחבי העולם אל הנסיכות המדברית. המדינה שהייתה צריכה להיערך במהירות שיא לקליטתם של מאות אלפי פועלים מרחבי העולם קיבלה החלטה לתת אזרחות באופן גורף וראה זה פלא – רוב האינטלגציה של ערביי יש”ע, הולכת ומוצאת שם את מקומה…

אל מול הפריחה חסרת התקדים הזו בדובאיי, הפכו חיי האוכלוסיה הערבית ביש”ע בלתי נסבלים. רוב שכננו הערבים שתהליך אוסלו כפה עליהם שלטון של כנופיות טרור – מאסו במצבם ומבקשים לעזוב. דובאי היא יעד אטרקטיבי אך לא רק היא.

גם קנדה ומדינות מערביות נוספות בהן אחוזי צמיחת האוכלוסיה שליליים (פחות משני ילדים למשפחה) משוועות להגירה שתמשיך להפעיל את המדינות המזדקנות במהירות. רק לאחרונה שינתה קנדה את חוקי ההגירה כך שתינתן עדיפות למהגרים בעלי יכולות מקצועיות המתקיימות בדר”כ דווקא אצל ערביי יש”ע. למעשה בעניין אטרקטיביות ההגירה יש לקנדה יתרון מסוים. היא דמוקרטיה, יש בה שלטון חוק מהטובים שבעולם, לא חסר בה שטח להתיישבות (שטחה של קנדה הוא כ10 מליון קמ”ר, בחלקה הצפוני יש פחות מאדם ל50 קמ”ר – בישראל שבתוך הקו הירוק עומדת הצפיפות על כ300 איש לכל ק”מ מרובע…), אין לה שכנים מסוכנים, יש בה מסלולי עבודה מיידיים למחוסרי השכלה (ה”לאמבר ג’קס” – מנסרי העצים מרוויחים כ7000 דולרים אמריקאים בחודש), יש בה מספר מסלולי קליטה לפי איכויות המבקש, ומערכת הקליטה שם מותאמת במיוחד לצעירים (עד גיל 40), ולאנשים שמוכנים להגיע כמשפחה שלמה (כחמולה). כמעט בכל אתר רשמי של קנדה ניתן למצוא בצרפתית ובאנגלית הצהרה שכל מי שברשותו סכום כסף קטן (כ 5000$) או קרוב משפחה קנדי שכבר נקלט, או שליטה טובה באנגלית או בצרפתית, זכאי להליך קליטה מזורז. עורכי דין שמתווכים ומקלים על ההרשמה נפוצים, זמינים וזולים. התוצאה אינה מאחרת לבוא – קנדה היא יעד הגירה מוסלמי מובהק. במקומות מסוימים מקימות הקהילות המוסלמיות בתי דין שיתפקדו כבוררים בין המוסלמים. לאורך עשור ניתן בצורה מסודרת להעביר כ500,000 איש לקנדה, ללא שהדבר יהיה כרוך ביותר מ1% מתקציב מדינת ישראל. אולם זהו רק המצב הנתון כיום. ניתן וצריך לשפר אפשרויות הגירה אלו – אם מדינת ישראל תפנה לקנדה מיוזמתה, ותשקיע מיוזמתה בפריסת תשתיות בחלקים הלא מיושבים, תמורת קליטה מאסיבית של צעירים ערבים, המחיר יהיה זול בהרבה. “מנהיגי” ישראל טומנים ראשם בחול, ומתנהגים כאילו העברת מסות של מאות אלפי ערביי יש”ע אינו אינטרס ישראלי. בסך הכל יש ביהודה ושומרון לא יותר מ 300,000 משפחות ערביות. ניתן לפנותן בצורה מסודרת והומנית בתוך פחות מעשור. 60% מהם כבר הביעו רצון לעזוב וסביר להניח שאילו דיברו בחופשיות היו המספרים גבוהים יותר. ברצועת עזה הלחץ של כ 150,000 המשפחות החיות שם, לברוח מן המקום, גדול עוד הרבה יותר.

לו העמידה מדינת ישראל בראשה מנהיגות יהודית בעלת אוריינטציה אסטרטגית, או אפילו לו העמידה מדינת ישראל בראשה מנהיגות בעלת שכל פשוט שחושב לטווח הארוך, הייתה זו ממנפת את הסיפור הזה – לכל חמולה (של 100 איש ומעלה), הייתה נותנת את מלוא הסיוע, קונה את קרקעותיהם בכסף מלא ונותנת כרטיס טיסה חינם, תוך התחייבות חוזית מפורשת שלעולם לא ישובו עד האחרון שבהם (עם קנסות). לא צריך הרבה – מספיק כמה אלפי משפחות כאלו כדי לדלדל משמעותית את האוכלוסייה הערבית ביש”ע. במקביל הייתה מדינת ישראל מספחת בפועל את השטחים החדשים הללו למדינה (ע”י חקיקה), פורסת בהם תשתיות (בשיטתיות), מיישבת אותם בצפיפות ובמהירות (ע”י פטור ממס למשל), ופועלת לקבלת הכרה בינלאומית מהירדן ועד הים מכל דמוקרטיות המערב (ע”י קמפיין ציבורי). במקום לבנות חומות היינו בונים גוש דן חדשה, מרווחת יותר, נקייה יותר, ירוקה יותר, בריאה יותר (ומתוכננת הרבה יותר טוב). בתוך עשור אחד בלבד היינו עוברים ממדינת בטון למדינת חזון.

כמה כסף ודמים היה נחסך לדורות, וכמה בלתי מודעים היו גדלים ילדינו לאימי התוקפנות הערבית. מהכסף שהיה מתפנה מיחידות איסוף המודיעין של השב”כ והמשטרה, מהכסף שהיה מתפנה מהאבט”ש, מהכסף שהיה מתפנה ממערך האבטחה המטורף שנבנה כאן, מבתי המשפט, מבתי הכלא, מבניית גדרות ההפרדה, מגרוש היהודים ועוד (כמאה וחמישים מליארד דולר בעשר השנים הראשונות מאז אוסלו…),יכולנו להקים מערכות חינוך ובריאות אמיתיות, יכולנו ליישב את ארצנו למלוא רוחבה ואורכה, יכולנו לתת קרקע חינם לכל זוג צעיר – יכולנו להתמקד ביעודנו.
השכל הפשוט אומר שאדם שמוכן לעבור למצרים עם החולצה שלעורו, ישמח לטוס לקנדה או לדובאי על חשבון מדינת ישראל. זוהי חשיבה ליברלית קלאסית. במקום להשקיע מיליוני דולרים באיתור, לכידה, משפט, כליאה, שחרור, לחימה, כליאה, שחרור, חיסול וכיו”ב – אפשר פשוט להציע כרטיס טיסה חינם לחו”ל לכל ערבי שחפץ בכך. אנחנו לא כופים על אף אחד שום דבר, רק מציעים אופציות אטרקטיביות. מתנות כידוע מותר לממשלה לחלק למי שהיא רוצה. יש רק בעיה אחת בדרך לביצוע הפתרון הכל כך הגיוני והומאני הזה. בסוף התהליך נישאר לבד, עם ארץ ישראל… כדי לבוא עם הפתרון הזה צריך מנהיגות שמבינה שארץ ישראל כולה, היא ארצו של העם היהודי, ושלו בלבד. כדי לשנות ‘דיסקט’ צריך מנהיגות שאינה מבקשת להתנתק מארץ התנ”ך אלא להיפך – להתחבר אליה! רק מנהיגות אמונית מסוגלת כיום לשאוף לפתרון הרציונאלי הזה.
נמאס לכם מהקסאמים – רוצים פתרון פשוט והגיוני למצב? רוצים להציל את המדינה מטרור הטילים? רוצים שגם לבניכם תהיה מדינה?
– הזדרזו והקימו לה, מנהיגות אמונית.