אחת אפס לתל אביב

בתחרות בין תל אביב לירושלים היתה אצלי התוצאה בהתחלה אחת אפס לטובת ירושלים. היום אני מבין שטעיתי – תל אביב ניצחה בגדול והריני מכריז בזאת על התוצאה המעודכנת – תל אביב אחת. וירושלים – אפס גדול עקום ומזעזע.

כשראיתי איך הם מזיזים בדחילו ורחימו את בתי הטמפלרים בר’ קפלן בתל אביב – היתה התגובה הטבעית שלי שלילית מאוד. בערך באותה תקופה שנבנתה המושבה הגרמנית הזו, בנתה משפחתי את בתיה במושבה משמר הירדן (הישנה) שהוחרבה ב 1948 על ידי הסורים ומעולם לא זכתה לשיקום ראוי. מדוע את הטמפלרים שהניפו מאוחר יותר את דגל צלב הקרס וגורשו מהארץ על ידי הבריטים, צריך לשמר במחיר אסטרונומי של הזזת מבנים. יאללה – רוצים להרחיב את רח’ קפלן – תהרסו וזהו. אפשר לחשוב איזה ערך ארכיטקטוני כבר יש לקוביות הפשוטות הללו.
כך חשבתי לעצמי כשהתחיל הפרויקט.

כשראיתי איך מתחילים לבנות את גשר המיתרים – התפעלתי. לא היה לי מושג מי תיכנן ומה המטרה. שמעתי משהו כמו כינור דוד שזה אמור להביע, ולתומי חשבתי שהדבר הענק הזה אמור להחזיק גשר מהכניסה לירושלים ועד למרכז העיר (בכל הרצינות!). אחת לשבוע אני לוקח את בני בן ה 14 להסעה שלו לישיבה. “אתה מבין” – הייתי מסביר לו ברוב חשיבות של אבא שיודע הכל – “זו המילה האחרונה בגשרים. פעם היו עושים אותם עם שני עמודים – היום הם עושים אותם עם עמוד אחד. מכיר את הגשר להולכי רגל בכניסה לבילינסון? אז זה הולך להיות אותו הדבר רק למכוניות. בגלל שזה ירושלים, וכנראה אין מקום להניח הרבה עמודים קטנים מכאן עד רחוב יפו, אז הם עושים גשר תלוי בשיטה החדשה הזו – כל הכבוד להם”. “להיכן יוביל הגשר?” שאל בני. “אה – אמרתי לו זה מאוד פשוט – אתה יכול לדעת לפי הבטן של העמוד – אם היא הולכת מהכניסה לעיר לכוון המרכז, אז לשם יוביל הגשר – ממש כמו בבילינסון”. וכך – משוכנע לחלוטין שהם אכן בונים כאן גשר אדיר ומועיל שגם יכניס את הבאים הישר למרכז העיר וגם יראה יפה ומעניין – ומי יודע, אולי יזכיר במשהו את כינור דוד – תמכתי וציפיתי בכל מאודי להשלמת הגשר החדש.

כשהחלו הכבלים להימתח הלכתי והבנתי שמה שקורה כאן זה בדיוק ההפך ממה שחשבתי. לא בנו עמוד ומיתרים כדי להחזיק בגשר של ממש, נהפוך הוא, בנו מחלף פשוט כמו מאות אחרים בכל רחבי הארץ, מחלף שממילא עומד על עמודים (זמניים) המקובעים בין איי תנועה, ומעל המחלף הפשוט הזה בנו את הכאילו מיתרים שיחזיקו אותו. למי שלא הבין אז נסביר בלשון פשוטה. אם נוריד את כל המונומנט המטורף הזה, של העמוד העקום והמיתרים שסביבו, גשר המיתרים יישאר על כנו ויתפקד מצויין כמו כל מחלף נורמאלי. צריך רק להשאיר את העמודים הזמניים במקום. אבל! כמו שהסביר מערך היחצ”נות של הגשר – “לצרפתים יש את מגדל איפל – אז גם ירושלים צריכה…”. יותר ויותר התברר לי שבנו כאן פיל לבן ארכיטקטוני המבוסס על חוסר הבנה מינימלי באופיה של העיר ובצרכיה. הם נורא מתגאים – יוזמי הגשר – בכך שהמתכנן שלו הוא איזה סנטה דה טרלאלא – אדריכל מפורסם מספרד. אני לא יודע מה מבין כבוד האדריכל במשמעותה של ירושלים – אבל אם היו פונים לאדריכל ישראלי עם קצת הבנה במשמעותה של העיר הזו, ומציעים לו רבע מליארד ₪ (עלות פרויקט הרהב הזה) יכול היה למשל האדריכל לתכנן מעין מנהרת זמן העולה כבר מסיבוב מוצא, משהו שמכניס את הבאים לירושלים למונומנטים המייצגים 3000 שנות הסטוריה, משהו המסתנכרן עם אופיה האמיתי של העיר ומכניס את הבאים בשעריה למצב הנפשי הראוי לקראת המפגש עם עיר הנצח שלנו. זוהי כמובן הצעה בלבד של אחד העם – לא אדריכל ספרדי מפורסם, אפשר לחשוב על עוד אלף רעיונות טובים יותר וזולים הרבה יותר מהאצבע המשולשת האדירה שתקע האדון טרלאלא בלב בירתם הקדושה של הילידים הנרפסים המנהלים את מחוזותינו. שהרי לעיר הנצח אין אופי משלה, צריכים לייצר לה איזה ‘ביג בן’ – או איזה מגדל איפל כדי שגם היא תיחשב למשהו…

ולעומת זאת – כשהושלם הפרויקט בתל אביב – שיפשפתי את עיני. פתאום אין פקקים מעזריאלי במעלה רחוב קפלן. אבל הפתרון התעבורתי שהושג הוא רק הכסף הקטן… הנכנסים בשערי העיר הגדולה מכוון גבעתיים זוכים פתאום לתחושה נעימה של מושבה קטנה מוקפת ירק ודשאים, בלי שום גדרות, ארבעה נתיבי תנועה גדולים, מדרכות רחבות מאוד, וכמובן (הכי חשוב…) לא שכחו לשים שם נתיבים לאופניים. ולמרות נפח התחבורה הזה, הצליחו לייצר שם את התחושה שאתה כאילו בתוך כפר ציורי טובל בירק ודשאים. בינך לבין בתים הציוריים עם הפרחים באדני החלונות, מפרידה חלקת דשה קטנה ירוקה בלי שום גדר. מעל הגגות האדומים מבצבצים להם גורדי השחקים של תל אביב, ומתכנני הפרויקט כאילו אומרים לעוברים ולשבים – הנה ייצרנו לכם אי קטן של אנושיות בתוך הכרך הגדול והמנוכר. בתי הטמפלרים פשוט מוצבים שם כמעין פסלים סביבתיים חיים. לא שימרו אותם – השתמשו בהם. פשוט טעיתי בשיפוטי הראשוני – אני אפילו לא יודע מי אחראי לתכנון היפה הזה ולביצוע המושלם – אבל מגיע לו כל הכבוד.