מי יגשים את רעיון החירות (תגובה לפוסט קודם מתאריך
י״ג בכסלו ה׳תשע״ו (נובמבר 25, 2015)
חברי הליברלים ושואפי החירות!
אני אוהב אתכם מאוד, אבל לעולם לא אגשים במאה אחוזים את כל ציפיותיכם, בדיוק כפי שאין לי כוונה להגשים את ציפיותיו של אחרון הימניים, הדתיים, ההומואים, הסטלנים, המתנחלים והשמאלנים.
ובכל זאת נדמה לי, שלא תמצאו מי שיגשים בנחישות את רוב רובן של ציפיותיכם טוב יותר – פשוט משום שלא תמצאו איש פוליטי שדבק יותר בעקרון החירות.
למי מכם יצא “לבלות”, בעקבות הפגנה, שבוע בתא מעצר מעופש עם עבריינים מסוכנים (ודווקא בזמן חופשת חג הסוכות והתוכניות המשפחתיות), רק בגלל שלא הסכים לחתום על ערבות עצמית מטופשת? ערבות שהיא נוהל רגיל ולכאורה חסר כל משמעות, אבל מייצגת איזה עקרון מופשט של אובדן פרומיל מחירותך.
אתם מכירים אדם שפוי שלא היה חותם?
מה אתם הייתם מעדיפים? את החופש לברוח מהמעצר עם טיפ טיפה פחות חירות, או את הזכות להישאר במעצר, מבלי לוותר על פרומיל מחירותך?
אני המשוגע שישב שבוע – סתם בשביל פרנציפ שמכונה חירות והיה מוכן גם לשבת שנה, ולבסוף ניצח ושוחרר בלי לחתום.
אם תמצאו בעולם הפוליטי נציג שבאמת מבין ומפנים את עניין החירות ומוכן להילחם ולהקריב למענו בצורה הזו – לכו על זה!
במקום שאני מסכים עם דעה כלשהי, ולא משנה מי עומד מאחוריה – אני נאבק למענה, ובמקום שאינני מסכים – אני במקרה הטוב נמנע מלהתערב, וכשאני מוצא לנכון – אני נאבק נגדה.
כך (למשל) מצאתי את עצמי מתנגד יחד עם חברי הכנסת של מר”צ להצעת חוק של הבית היהודי, שנועדה לאכוף על האוניברסיטאות לבדוק מי מבין המבקשים להתקבל ללימודים ערק מהצבא. אוניברסיטה לא צריכה להיות משטרה צבאית.
כך (למשל) מצאתי את עצמי מתנגד יחד עם הערבים להזנה בכפיה או מעצר מנהלי, בניגוד לדרישת הרוב הקואליציוני בהובלת הליכוד.
כמובן – במקרים רבים אחרים הצבעתי עם הליכוד והבית היהודי ונגד מר”צ והערבים.
ברוך השם, יש לי חזון, דרך וסולם ערכים ברור, ובשונה מהמקובל היום – אינני מסתיר אותם מהציבור בכדי לנסות לזרום עם הרוח ולגנוב את כולם, אלא בדיוק להיפך: אני פורס הכל, בלי חשבונות פוליטיים, בפני כל הציבור, כל הזמן ובכל נושא.
אם אתם רוצים פוליטיקה של חליפות ריקות מתוכן, פוליטיקאים שתמיד יגידו לכם בדיוק את מה שאתם רוצים לשמוע, ותמיד יתחמקו מלהגיד את מה שמישהו עלול לא לאהוב, אם אתם רוצים להמשיך ולהיתקע עם מנהיגות של סקרים ויחצנים, מנהיגות שבאמת לא אומרת שום דבר בשום נושא –
אם החירות שאתם מבקשים היא החירות לבחור בין ה- “שתי מדינות לשני עמים” של ביבי, ל- “שתי מדינות לשני עמים” של בוז’י, או לחילופין לבחור ב- “שתי המדינות לשני עמים” של יאיר (או כחלון, או בנט, או דרעי, או זהבה) –
אם זהו סוג ה “חירות” שאתם מבקשים (ושלא תטעו, זה בדיוק אותו הדבר ביוקר המחיה, בדיור, בבריאות בחינוך וכדומה) – אז חסלו את היחידים שמנסים לומר משהו אמיתי, חסלו אותם ברגע ש – ‘אופס’ – משהו לא נראה לכם.
אבל אם אתם רוצים מנהיגות שלא חוששת ללכת נגד כל הזרם, כזו שמפרסמת ביום ראשון את הפוסט על ‘מגש הכסף’ ומתווה הגז – אתם צריכים להיות מסוגלים להתמודד בצורה מכובדת גם עם מה שהיא מפרסמת ביום שלישי. אחרת, לעולם לא יהיה לכם לא את זה ולא את זה, רק את עצמכם לקטר אחד לשני.
זה לא אומר בשום אופן שצריך להסכים עם כל מה שנכתב. זה גם לא אומר שאתם טועים – אדרבה, שכנעו אותי שאתם צודקים, ואשמח לשנות את דעתי. אתם גם יכולים להכריע באופן דמוקרטי. את כל מפלגת ‘זהות’ אנו בונים בדיוק בדרך הזו – מבנה ודרך שמעודד דיון פנימי והפריה הדדית. התפקדו והפכו לחלק מהשיח של המפלגה היחידה הדוגלת באמת ובתמים – בחירות.
ועכשיו לעצם העניין.
קראתי את כל התגובות.
רבות מהן, לצערי הרב, לא התייחסו לדברים שכתבתי ולכן לא היו ענייניות.
אני מתנגד לחלוטין לכך שהמדינה תצנזר פורנוגרפיה, זה ברור. השאלה היא מה צריכה להיות ברירת המחדל אצל הספק – עם פורנוגרפיה או בלי פורנוגרפיה. כלומר, האם הסינון (שמבוצע על ידי חברות פרטיות על פי סטנדרטים תרבותיים לא חוקיים) בא באופן טבעי עם החבילה – כפי שאנשים הולכים באופן טבעי ברחוב כשהם לבושים – ולצרכן הזכות לבקש את הסרתו, או שלהיפך – הפורנוגרפיה באה בחבילה אחת עם כל השאר, ולצרכן הזכות (כמו היום) לבקש את הסינון.
מדובר בהעברת האחריות מהחברה (המסחרית) להורים. האחריות כידוע היא צידו השני של מטבע החירות. כלומר לא מדובר בשלילת חירות אלא למעשה בשלילת הכפיה (המסחרית והאנטי תרבותית)הקיימת כיום כלפי רוב הציבור שלא ניתנת לו באמת ובתמים ההסברה הראויה והזכות לבחור.
אפשר כמובן לטעון – “לא רוצים שום התערבות”.
מי כמוני אוהב את הטענה הזו.
אבל האם זה כולל (למשל) את הזכות שלי להקים מפעל מזהם באזור מגורים?
“לא רוצה שום התערבות”…
לא מוצא חן בעיניך אל תנשום, סגור את התריסים, הקם לך מערכות סינון…
אינני מכיר לוחם חירות שחושב שיש לו זכות לפלוט גז רעיל באיזור מגורים.
ולמה פורנוגרפיה זה שונה?
פשוט מאוד – כי לא כולם חושבים שפורנוגרפיה זה גז רעיל.
כי לא נחנקים מזה באופן פיסי – לפחות לא מיד.
והפיתוי מאוד גדול.
והנזקים מגיעים בשלב מאוחר יותר
והאינטרס הכלכלי והפוליטי – גדול מאוד
וכנראה עוד כמה סיבות.
באמת – פה קבור הכלב.
שורש הויכוח הוא בשאלה האם פורנוגרפיה זה דבר כל כך רע.
כי אם היינו חושבים שפורנוגרפיה זה כמו גז ציאניד – אז אף אחד לא היה מתפלפל ואומר לי שאינטרנט אינו רשות הרבים. נכון שטכנית הוא לא. אבל הדליפות הן ברמה כזו שכל ילד כבר חשוף לשיטפון ה”פרטי” הזה. אתה לא יכול לשחק בביתך במיכלי ציאניד.
גם הטענה שממילא יש חשיפה ואי אפשר למנוע אותה – אינה טענה ממשית, כי באמת גם זיהום אויר יש ממילא, ואי אפשר למנוע אותו לחלוטין.
נו? אתם יכולים לתאר לעצמכם כיצד היו נראים חיינו (העירוניים לפחות) אם מלכתחילה היינו מוותרים על הניסיון לצמצם את זיהום האויר?
אנחנו מוצאים כל הזמן את האיזון שבין הצורך לחיות, לבין המאמצים הבלתי פוסקים לשפר את ניקיון האוויר. אנחנו מרכיבים (בכפיה) פילטרים במכוניות, סוגרים (בכפיה) רחובות שלמים לתנועת כלי רכב, מרחיקים (בכפיה) מפעלים מזהמים, ואף אחד לא טוען שיש כאן פגיעה בחירות – בדיוק להיפך.
כך שבסוף בסוף אנחנו נשארים עם השאלה האם פורנוגרפיה באמת מקבילה לגז מסוכן, האם היא כל כך רעה.
קודם שנענה לשאלה הזו – אנחנו צריכים לברר עקרון נוסף.
נניח לרגע את שאלת הזליגה בצד. גם אם נניח שהפורנוגרפיה כל כך מזיקה, מי שמך להחליט בשבילי? אני רוצה לנשום את הציאניד הזה – זכותי!
האם יש למדינה זכות עקרונית לחייב רוכב אופנוע לחבוש קסדה?
אני יודע – ליברלים רבים חושבים שאין למדינה זכות שכזו.
בעקרון, אני מסכים איתם, אבל השאלה היא היכן הערך הזה ממוקם בסולם הערכים. כי בלי הסולם אין ערך לשלבים השונים. לכל ערך יש ערך שמעליו (עד לדיבר הראשון שבעשרת הדיברות) שלא מבטל אותו אלא להיפך – נותן לו טעם ותוקף.
ובכן, למדינה אין זכות לכפות דבר שאינו מזיק לאיש – כמו קסדת האופנוען – למעט פגיעה בערכי הכלל.
אם החוק המחייב רוכבים בחבישת קסדה היה עובר ברוב דחוק ומזדמן, הייתי חושב שהפגיעה בזכויות האדם שבאה בכפיפה אחת עם החוק הזה מחייבת את הפרתו (בכלל אני חסיד גדול של אי ציות מצפוני).
אבל החוק הזה לא עבר ברוב מזדמן. לא בדקתי, אבל אני מוכן להמר שהחוק הזה עבר פה אחד. כלומר, החוק הזה באמת מייצג את ערכיה של החברה שהחיים עבורה רובה המוחלט הם ערך מקודש – וכן! יש לחברה זכות לאכוף את ערכיה ברשות הרבים ולעיתים גם ברשות היחיד.
כי האדם הוא חיה חברתית; אין לכל רגל את החירות לצעוד לכוון הפוך בו זמנית, הגוף ייקרע ואז אין לא חברה ולא אדם ולא חירות.
אז השאלה היא בעצם האם הפורנוגרפיה היא כמו אותה קסדה.
אני חושב שאם ננטרל את גורמי הפיתוי והלחץ השונים, רובה המוחלט של החברה מבין שמדובר בעניין שלילי מאוד. 99% מהציבור אינם מעוניינים שילדיהם הרכים יחשפו לפורנוגרפיה – הם יודעים היטב מדוע, ואין ספור מחקרים מסבירים את השפעותיה השליליות בכיוונים רבים.
לכן, בסיטואציה שכזו, אני אומר בזהירות רבה וביראה המתבקשת נוכח קדושת החירות:
כן – יש כאן ערך חברתי חד משמעי שבגינו מותר לחברה לדרוש את המינימום שבמינימום בכדי לייצר איזה איזון מינימלי בין הזיהום הקשה שפשה במחוזותינו (ומזיק לא רק למבוגרים בעלי זכות בחירה, אלא גם ובעיקר לילדים שעוד לא עמדו על דעתם), ובין זכותו של כל אדם לצרוך את הזיהום הזה כאוות נפשו.
