כיצד להתמודד עם הקורונה מבלי לאבד את החירות?

“החיים לא יחזרו לשגרה עד שתושג שליטה במגיפה” – הודיע הנשיא הנבחר (תקשורתית) ג’ו ביידן.

האם העולם החופשי ויתר על חירות הפרט כדי להתמודד עם הנגיף? או שאולי, בלי שנשים לב, משתמש העולם החופשי בנגיף, בכדי לוותר על החירות…

נגיף הקורונה הכניס את רוב מדינות העולם החופשי למציאות חדשה, שאיש לא העלה על דעתו כי תיתכן במדינות הטוענות לחירות.

אם בינואר 2020, היה מנסה מדען, פוליטיקאי, או איש תקשורת, לטעון כי בתוך זמן קצר יושבתו כל שדות התעופה בעולם ומדינות חופשיות יכניסו את אזרחיהן לסגר כמעט מוחלט, היה אותו אדם הופך למשל ולשנינה, איש לא היה לוקח אותו ברצינות – ייתכן ואף היו מאשפזים אותו אשפוז כפוי בבית חולים לחולי נפש.

והנה, בתוך פחות משנה, התרגלו רוב אזרחי העולם החופשי למציאות שנראתה הזויה לחלוטין קודם לכן.

החירויות הבסיסיות ביותר, נשללו מהם. הממשלות הדמוקרטיות ביותר והליברליות ביותר, נטלו לעצמן בקלות מדהימה את החירות לשלול מאזרחיהן את הזכות לתנועה חופשית, את הזכות לערוך קניות כרצונם, את הזכות לעבוד לפרנסתם, את הזכות ללמוד, את הזכות לבלות – ועוד ועוד.

אפילו הזכות להתחתן או להיקבר, הוכנסה לתוך סד של תנאים מגבילים.

חירות האדם משולה לכדור הממוקם בראש הגבעה והוא זקוק להשגחה מתמדת בכדי לא להתדרדר למצב הטבעי שבו ינוח לבטח בבקעת השעבוד.

בדרך כלל, נתקבלו המגבלות הללו בהבנה על ידי רוב האזרחים, משום שקדם להן מסע הסברה נמרץ, לפיו עומדת האנושות בפני מתקפת מוות מצד נגיף חדש ומסתורי שאין בידנו חיסון כנגדו.

ובמלחמה כמו במלחמה, לא מדקדקים בדקדוקי עניות של חרויות הפרט, אלא מוסרים אותן לידי המדינה – על מנת שתוכל לממש את תפקידה הבסיסי ביותר שהוא ההגנה הפיסית על האזרחים.

אזרחי לונדון המופצצת, לא טרחו לשאול באיזו סמכות אוסרים עליהם להאיר את בתיהם בזמן הפצצות ה’לופטוופה’ – הזרוע האווירית של צבא גרמניה – ומכוונים אותם ללינה משותפת במנהרות הרכבת התחתית. כי ככה זה במלחמה – כשהאויב בשער, זכויות הפרט מצטמצמות לטובת זכויות הכלל.

כשתיגמר הקורונה – אומר לעצמו האזרח הקטן –  אשוב להנות מכל חרויות הפרט להם התרגלתי.

נדמה לו לאותו אזרח, שהחירויות הללו, הן המצב הטבעי והיציב ואילו שלילת החירויות הללו היא המצב הלא טבעי, שחיש קל יבוא על תיקונו עם שוך המגיפה.

סכנת השררה והשעבוד

מה שרובם ככולם של אזרחי המדינות שהתרגלו לחיות במציאות של חירות אינם מבינים, הוא שהמציאות הפוכה.

המצב הטבעי לאורך כל ההיסטוריה האנושית וברוב מדינות העולם גם בימנו, הוא מצב שבו נשללות זכויות האדם על ידי השליטים. המצב בו זוכים האזרחים בחירותם, הוא המצב הבלתי נורמלי^[1]במדד הדמוקרטיה העולמי לשנת 2019 שפרסם העיתון אקונומיסט, צוינו רק 20 מדינות כדמוקרטיות מלאות – ישראל אינה אחת מהן..

חירות האדם משולה לכדור הממוקם בראש הגבעה והוא זקוק להשגחה מתמדת בכדי לא להתדרדר למצב הטבעי שבו הוא ינוח לבטח למטה בבקעת השעבוד.

“אבל הרי המשטר בארצי הוא משטר דמוקרטי?” יאמר לעצמו האזרח הקטן. “יש חוקה (ברוב הדמוקרטיות), יש הפרדת רשויות, ומתקיימים כל המנגנונים שאמורים לשמור עלי מפני התדרדרות שכזו – והרי הממשלה נבחרת על ידי! מדוע שאחשוש ממנה אם אחת ל- 4 שנים אני יכול להחליף אותה?”

אותו אזרח אינו מבין עד כמה גדול הפיתוי מצד הממסד השלטוני – כל ממסד -להרחיב את סמכויותיו  ולנגוס בחרויותינו, וכפי שאנו כבר חווים כיום על בשרנו, קל מאוד לעשות זאת בתוך מציאות מפחידה של סכנה קיומית^[2]דוגמה מצויינת לכך היא החוק הביומטרי, שעבר בישראל ללא התנגדות של ממש, בלי מלחמה ובלי מגיפה. באמתלה ביטחונית מופרכת, כאילו זקוקה המדינה למאגר הביומטרי בכדי למנוע גנבה וזיוף של תעודות זהות (ניתן לייצר בקלות תעודות חכמות ללא מאגר) שיכנעה המדינה את אזרחיה, בקלות וללא התנגדות ממשית של האופוזיציה או התקשורת, להפקיד את רישומיהם הביומטריים במאגר מדינתי, ולמעשה לסמן עצמם באופן בלתי הפיך כעדר הבקר של האח הגדול. האזרחים שהפקידו את זהותם הביומטרית ביד המדינה בכדי להגן עליהם מפושעים כאלה ואחרים, לא הבינו שהסכנה הגדולה ביותר לשימוש לרעה במאגר הביומטרי – מגיעה מצד המדינה עצמה..

מדינות טוטליטריות ומשטרים ריכוזיים, זקוקים כל העת לאוייב חיצוני, לאיומים קיומיים ולסכסוך כלשהו, בכדי לבצר את שלטונם ולהצדיק את המרדף אחר האופוזיציה.

נקל להבין, מדוע משטרים שכאלה יקפצו על סכנת הקורונה כמוצאי שלל רב ויזדרזו להגביל את תנועת אזרחיהם, לסוגרם בבתיהם ולהחמיר את אמצעי המעקב עליהם. עבורם הקורונה היא מלחמה ‘דה-לוקס’ שבחסותה ירגילו את האזרחים לצייתנות ויחנקו בעודה באיבה כל אופוזיציה.

ואולם לכאורה, כלל לא ברור מדוע הזדרזו מדינות דמוקרטיות לאמץ אמצעים דרקוניים שכאלה, מבלי לבדוק בצורה רצינית את נזקי הסגרים מול תועלתם^[3]בראיון מאלף שערך שדרן רשת LBC  הבריטית נג’יד נאוואז עם פרופ’ גבריאל סקאלי אשר ייעץ לממשלת בריטניה להכניס את 66 מיליון תושבי הממלכה לסגר שני, התברר באופן מפתיע כי הפרופסור כלל לא שקל את המחיר בחיי אדם שעולה הסגר עצמו. https://www.lbc.co.uk/radio/presenters/maajid-nawaz/epidemiologist-on-cost-of-second-lockdown-coronavirus/?fbclid=IwA, ולבקש חלופות אחרות להתמודדות עם התפרצות הנגיף – כגון זו שתפורט בהמשך^[4]בכל שנה נפטרים בישראל כ 6,000 חולים כתוצאה מזיהומים שחטפו במהלך שהותם בבתי החולים (דה-מארקר 29/1/2019). הנושא אינו מייצר כותרות, שום צעד מדינתי לא ננקט, ואפילו בתי החולים עצמם לא מעלים כלל על דעתם להכניס עצמם לסגר ולנעול את שעריהם בפני מבקרים. ברור כי הממשלות בחרו במודע להתייחס אל סכנת  וירוס הקורונה בחומרה יתרה ביחס לסכנות גדולות הרבה יותר..

כדי לברר זאת, עלינו לשאול את עצמנו – האם מנהיגי הדמוקרטיות עשויים מחומר שונה? האם דמוקרטיות אינן עשויות להתדרדר ולהפוך לדיקטטורות?

ההיסטוריה מוכיחה שהדבר בהחלט אפשרי, כלומר הפיתוי להרחבת סמכויות השלטון הדמוקרטי על חשבון חירויות האזרח, קיים כל העת וממתין להזדמנות להתממש –  ומשנפרץ הסכר, אין יותר גבולות לשיטפון העכור^[5]הדוגמה המובהקת ביותר היא כמובן גרמניה הנאצית שהתפתחה מתוך רפובליקת ויימר. אך בד”כ התדרדרות אינה  מתרחשת בצורה קיצונית אלא בצורה תהליכית. ברור שישראל של 2020 הרבה פחות ריכוזית מזו של שנות ה 70, אך עדיין רחוקה מלהיות דמוקרטיה של ממש (ולכן אינה מוגדרת ככזו בבמות בין לאומיות כגון זו של האקונומיסט).

לא מדובר בהכרח במזימה מתוכננת, או בקונספירציה כזו או אחרת. חברי הממשלה, הפרלמנט, בית המשפט העליון ואף האופוזיציה והתקשורת – משוכנעים מן הסתם כי הם פועלים לטובת הציבור. הגמל אינו רואה את דבשת פיתוי השררה שעל גבו, לכן, על האזרחים הקנאים לחירותם להביט בה כל העת ולזכור את הפיתוי החזק והערמומי מכל הפיתויים, שפועל ככח מגנטי רב עוצמה ומושך תמיד את כדור החירות מטה מטה.

גם התקשורת אימצה את הקונספציה הזו והדהדה כל העת בהבלטה רבה את המדדים, את הנתונים ואת סיפוריהם הקשים של הנפגעים. כך במקום לאזן זו את זו, התחרו ביניהן הממשלה, האופוזיציה והתקשורת – בהעצמת מתקפת ההפחדה על האזרחים

עכשיו בואו ונחזור אל הקורונה.

עם פרוץ הקורונה, החלו מדינות רבות לאמץ את הגישה הרפואית הקוראת לסגר ולהגבלת האזרחים.

דעתם של מומחים בעלי שם השוללת את הגישה הזו נדחקה לקרן לזווית, הציבור שוכנע כי מדובר במצב חירום. בד”כ הצטרפה גם האופוזיציה, אל המרוץ אחר הנגיף ולעיתים אף דרשה אמצעים חריפים ושלילה עמוקה עוד יותר של זכויות האזרח. אצלנו בישראל, הביא המרוץ הזה, סביב השאלה מי יודע ליישם את קונספציית הסגרים טוב יותר, להתחזקות דרמטית של האופוזיציה.

גם התקשורת אימצה את הקונספציה הזו והדהדה כל העת בהבלטה רבה את המדדים, את הנתונים ואת סיפוריהם הקשים של הנפגעים. כך במקום לאזן זו את זו, התחרו ביניהן הממשלה, האופוזיציה והתקשורת – בהעצמת מתקפת ההפחדה על האזרחים^[6]האופוזיציה והתקשורת בוחרות תמיד לתקוף את הממשלה מן המקום הפופוליסטי – כלומר באופן שיתקבל על דעת האזרחים. רוב רובם של האזרחים חוששים מן המחלה ואינם חוששים לחירותם. אך טבעי הוא שהאופוזיציה המבקשת להרוויח הון פוליטי מן המשבר, תתקוף את הממשלה על כך שאינה מבצעת מהלכים תקיפים עוד יותר. גם התקשורת מבקשת את אהדת הציבור ובנוסף היא בהחלט מתפרנסת היטב מן המשבר ולכן אין לה סיבה של ממש לבקש פתרון שונה..

משאימצה מדינה מכובדת אחת את קונספציית הסגרים, קל היה למדינה מכובדת שנייה ללכת בעקבותיה. למדינה השלישית כבר היה קל עוד יותר לשכנע את אזרחיה ללכת בעקבות השתיים – וכך כקוביות דומינו במורד ההר, נפלו כמעט כל מדינות העולם החופשי אל מציאות קשה של סגרים, אובדן פרנסה, אומללות קשה, משבר כלכלי חריף, התאבדויות ופגיעה קשה בפרטיות ובחירות האדם^[7]באותה תקופה, החלה לכרסם בליבי (מ.פ.) התחושה כי הקונספציה שבה נוקטת הממשלה מוטעית. בקבוצות סגורות העליתי את הטענה כי הריצה אחר הרוח בניסיון לעצור את שרשראות ההדבקה (כשמדובר בנגיף המועבר באוויר) מועדת לכישלון וכי הדבר הנכון הוא להפריד בין האוכלוסייה שבסיכון גבוה ולהגן עליה בכל הכוח, ולשחרר בצורה כמעט מלאה את כל השאר. אולם כשראיתי את אנשי המקצוע הרבים המגבים את השיטה וכן את אימוצה ברוב מדינות העולם, העדפתי שלא להעמיס על הנושאים באחריות את השגותיי ונתתי אשראי ציבורי לדרכם. כלומר גם אני הח”מ נלכדתי למעשה באותו תהליך שאותו אני מתאר. רק בבוא הסגר השני והפגיעה המתמשכת בזכויות האדם, הגיעו עבורי המים עד נפש ופרסמתי את המאמר ‘קורוניזם’ המשווה בין הקומוניזם לבין המציאות הקומוניסטית. כעבור שבועיים הגיעה אלי משלחת של רופאים ושטחה בפני את התוכנית שעיקריה מפורטים במאמר זה והחלטתי לסייע במימושה..

אפשר אחרת?

ואולם, במספר קטן יחסית של מדינות, נמנעו הממשלות מהטלת סגר.

וראה זה פלא…

הביטו בטבלה הבאה המשווה את מס’ קורבנות הקורונה (למיליון נפש) בקרב 7 המדינות הנפגעות ביותר מן הקורונה – שהטילו סגרים, לבין מס’ קורבנות הקורונה ב-7 המדינות הנפגעות ביותר – שלא הטילו שום סגר.

ללא סגר: שבדיה בחריין בלארוס הונג קונג יפן קוריאה טאיוון.
עם סגר: בלגיה פרו ספרד בוליביה צ’ילי מקסיקו אקוודור.

התמונה המתקבלת מפתיעה ומטלטלת. במדינות ששילמו את מחירו הנורא של הסגר, יש בממוצע פי 7 (!!!) יותר מתים מאשר במדינות שלא הטילו סגר. 

בכדי להבהיר את התמונה, בואו ונבחר מדינה אחת הדומה בגודלה לישראל – מדינה שנמנעה מסגרים ונשווה את שהתחולל בה לעומת מה שקרה אצלנו.

שוודיה היא מדינה עם 10.2 מיליון תושבים – כלומר כמיליון תושבים יותר מאשר בישראל, ואחוז הקשישים שבה הוא פי שתיים וחצי מאשר בישראל. כלומר האוכלוסייה שבסיכון גדולה בהרבה.

במהלך אוקטובר האחרון, מתו בשוודיה מקורונה, 64 חולים.

באותה תקופה נפטרו בישראל 998 חולים. 

כלומר על כל חולה אחד בשוודיה מתו במהלך החודש – 15.5 חולים בישראל!

סוד ההצלחה הבלתי נראה

כיצד זה ייתכן?

הרי בשוודיה, שבה מת עכשיו חולה אחד על כל 15 שנפטרים אצלנו –  לא היה סגר, האוכלוסייה לא שילמה את המחיר הנורא של קונספציית הסגרים וקטיעת שרשראות ההדבקה, מערכת החינוך המשיכה לתפקד ,העסקים הקטנים המשיכו לפעול כרגיל, האח הגדול לא בולש אחר הטלפונים של האזרחים, ורוחצים לא נכבלים באזיקים בחוף הים בגלל שלא עטו מסיכה.

בשונה מישראל, שילמו השבדים מחיר נורא של כ – 5,000 קשישים^[8]הגיל הממוצע של הנפטרים מקורונה בישראל הוא בין 78 ל 82. בשבדיה 83 שנפטרו בהתפרצות הראשונה. מובן שאיננו מוכנים לשלם את המחיר הזה בישראל, את המחיר הנורא הזה יכלו השבדים למנוע אילו נקטו במדיניות שאפרט בהמשך. אולם השבדים למדו מטעותם, כיום הם מגנים בצורה יעילה על האוכלוסיות שבסיכון – ורוב רובה של האוכלוסייה ממשיכה את חייה בלי שום סגר ופגיעה. מנגד, ולמרבה הצער, כבר עכשיו, בשקלול אמיתי של אחוזי האוכלוסייה המבוגרת, התמותה מקורונה בישראל דומה לתמותה בשוודיה –

כולל כל מה שהם חטפו בהתפרצות הראשונה!

אבל זה לא נגמר בזה! שם בשוודיה, המחלה בשליטה, המדינה מתפקדת כמעט כרגיל –  ואילו אצלנו אומללות, כאוס חברתי, פגיעה אנושה בזכויות האדם וחירויות הפרט, הסוף, ממש לא נראה באופק –

והאוכלוסייה שבסיכון עודנה חשופה לסכנה שממאנת לחלוף. 

אותו פיתוי עמוק, אותה דבשת שסוחב על גבו כל ממסד המבקש קודם כל להעצים את כוחו, אותו תהליך שהביא את הדמוקרטיות לוותר במהירות שכזו על חרויותיהן – גרם לממשלות להשקיע את כל יוקרתן בתהליך שמחירו נורא מכל בחינה

קודם שאסביר מדוע הטלת סגר גורמת ליותר מוות מן המדיניות האלטרנטיבית, נעצור לרגע ונשאל את עצמנו, האם הנתונים שהעלינו עד כה, לא אמורים היו להביא את מקבלי ההחלטות לחשיבה מחודשת?

לכאורה, התשובה צריכה להיות שבוודאי שכן! אולם אותו פיתוי עמוק, אותה דבשת שסוחב על גבו כל ממסד המבקש קודם כל להעצים את כוחו, אותו תהליך שהביא את הדמוקרטיות לוותר במהירות שכזו על חרויותיהן – גרם לממשלות להשקיע את כל יוקרתן בתהליך שמחירו נורא מכל בחינה וכמו המהמר הכפייתי, הם רק יוסיפו וישקיעו עוד ועוד באותה קונספציה.

אילו לא היו בנמצא מדענים וחוקרים רציניים המציעים דרך אחרת, ניתן היה אולי לגלות הבנה לסוג זה של התנהלות. אך מתברר, שמאז פרוץ המגפה, חתמו למעלה מ- 43,000 רופאים ומדענים מובילים ברחבי העולם על עצומה המכונה ‘הצהרת ברינגטון הגדולה'^[9]מקור: https://en.wikipedia.org/wiki/Great_Barrington_Declaration והשוללת מכל וכל את מדיניות הסגרים. לעומתם, התייצבו בכל העולם 6,400 אנשי מקצוע בלבד וחתמו על עצומה מקבילה המכונה ‘הצהרת ג’ון סנואו'^[10]מקור: https://www.johnsnowmemo.com הדוגלת בקונספציית הסגרים – כלומר 7 מדענים בעולם שחולקים על ממשלותיהם לעומת כל מדען אחד שמסכים עם דרכן…

מודל ישראלי אחר

גם כאן בארץ התקבצו בכירי המומחים למגיפות וגיבשו תוכנית אלטרנטיבית המותאמת לישראל. התוכנית נקראת, ‘מודל הגיון בריא’.

ראוי להתעכב על מקצת השמות והתארים של יוזמיה:

פרופ’ אודי קימרון – ראש החוג למיקרוביולוגיה ואימונולוגיה קלינית בפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל אביב.

פרופ’ אריאל מוניץ – פרופ’ לאימונולוגיה, ראש מעבדת הקורונה באוניברסיטת תל אביב.

פרופ’ מוטי גרליץ – פרופ’ לאימונולוגיה, אוניברסיטת תל אביב, עומד בראש צוות מעבדת הקורונה שמתועדת להיפתח בדרום הארץ בחודש הבא.

ד”ר יפעת עבדי-קורק – מומחית באפידמיולוגיה, מנהלת מחקר ואקדמיה של אסותא, בעבר יועצת לוועדת סל התרופות.

ד”ר אורי גביש – פיזיקאי, מומחה לבחינת אלגוריתמים ויועץ בתחום הביו-רפואה.

הצטרפו אליהם עוד למעלה מ 200 רופאים (אמיצים…) שחתמו על עצומה ברוח זו.

כלומר, לא זו בלבד שיש לממשלות בישראל ובעולם את הגב המקצועי המכובד ביותר בכדי לנקוט במדיניות אחרת, אלא שרובם הגדול של המומחים לנושא אומרים זאת במפורש – אך קולם אינו מצליח לפרוץ את חומת ההפחדה.

בלי להבין את פיתוי השררה הממסדי מחד, והקלות הבלתי נסבלת שבה מוותר הציבור על חירותו – מאידך, לא ניתן להבין את מצעד האיוולת הזה.

בישראל, למרות שמדובר כאמור בבכירים שבאנשי המקצוע – רוב הציבור כלל לא מודע לקיומם.

מדוע אם כן, מדיניות הסגרים גורמת לכך שגם נאכל את הדגים המסריחים של אובדן הפרנסה, החינוך והחירות, וגם גורמת לכך שנגורש מהעיר – עם הרבה יותר קורבנות ועם סיכון מתמשך לאוכלוסייה המבוגרת?

איך קרה, שדווקא מי שלא עשה סגר כולל, הוא זה שבדיעבד שמר הרבה יותר טוב גם על האוכלוסייה שבסיכון?

פשוט מאוד!

לאדם מבוגר (מעל גיל 70) יש סיכוי של בין פי 500 לפי 1,000 יותר מאשר לאדם מתחת לגיל 20, להיפגע באופן משמעותי מהקורונה^[11]כל הנתונים על פי הטבלה הרשמית של המרכז לבקרת המחלות האמריקאי – CDC. למעשה, הסיכוי של ילד  מתחת לגיל 15 לחלות באופן משמעותי מקורונה קטן בהרבה משפעת רגילה^[12]משפעת ומחלות דמויות שפעת ILI נפטרים כל שנה בישראל בין 1,000 ל 1,200 איש.. הסיכון במוות לנדבקים בקורונה בין הגילאים 50-70 הוא 0.5%^[13]על פי נתוני ה CDC. וכמובן שהוא עולה מאוד מעבר לכך. לכן, כשאנחנו מאפשרים לאוכלוסייה הצעירה להמשיך את חייה, לעבוד, ללמוד, לבלות וכדומה – אנו מאפשרים לה למעשה להידבק ולפתח חיסון טבעי תוך נטילת סיכון מזערי בלבד.

אדם צעיר שעבר את התהליך הזה, כבר אינו מסוכן לאוכלוסייה המבוגרת^[14]מתוך עשרות מיליוני מקרים של חולים שהחלימו, נתגלו עשרות בודדות של הדבקות חוזרות. וכשאחוז מסוים מן האוכלוסייה הצעירה (על פי מומחי צוות “הגיון בריא” מדובר בפחות מ-20%)^[15]על פי הערכות צוות ‘מודל היגיון בריא’ שמבוססות על תצפיות וחישובים של מס’ קבוצות חוקרים ברחבי העולם. עובר את התהליך הזה, החברה כולה הופכת לחסינה. בשלב הזה גם האוכלוסייה שבסיכון יכולה להשתחרר מן הסגר.

אבל כאשר אנחנו נוקטים בשיטת הסגרים הכלליים ושאר האמצעים הדרקוניים, אנחנו לא מדבירים את המחלה, אלא רק מזמינים אותה להתארח אצלנו לזמן ממושך יותר. משמרים אותה כל הזמן באוויר – על אש קטנה.

הזקנים שכבר מתגעגעים לנכדים שלהם, או שסתם נאלצו לקפוץ לרופא או למכולת, מסתכנים בחייהם לפרק זמן בלתי נגמר והתוצאה היא שכשאנחנו משטחים את העקומה – אנחנו לא מצילים אותם אלא להיפך! אנחנו חושפים אותם לסכנת מוות מקורונה, במשך זמן ממושך יותר.

אז מה צריך לעשות עכשיו?

העקרון הבסיסי שהתוותה קבוצת הרופאים והמדענים הבכירים שאת שמותיהם הזכרתי לעיל בתוכנית מפורטת לניהול משבר הקורונה בשם ‘מודל הגיון בריא'^[16]לתוכנית המפורטת ‘מודל הגיון בריא’: https://www.modelcommonsense.com/ הוא חיזוק והגברת השמירה על האוכלוסייה שבסיכון גבוה – עוד הרבה יותר ממה שאנחנו עושים היום (ושלא מתאפשר לנו לעשות בשל המדיניות הנוכחית…), ושחרור כמעט מלא של האוכלוסייה שבסיכון נמוך מאוד – רוב האוכלוסייה.

עיקרי התוכנית הם:

– הגדרה והכרה רשמית של המדינה באוכלוסיות שבסיכון.

– הגדרת מקומות ושעות לפעילות ציבורית נפרדת עבור האוכלוסיות הללו. כלומר הקצאת מרכולים סטריליים, סניפי דואר יעודיים וכדומה.

– פתיחה מלאה של מערכת החינוך, למעט תלמידים הבאים במגע עם אוכלוסיות שבסכנה. לתלמידים הללו ינתנו פתרונות יעודיים.

– חזרה מלאה של פעילות הפנאי לאוכלוסיות שאינן בסיכון.

– פיצוי אמיתי לבעלי עסקים הנמנים על קבוצות הסיכון.

– פתיחה מלאה של התחבורה הציבורית – ופתרונות יעודיים לאוכלוסיות שבסיכון.

*

זוכרים את החייל המוזר הזה במוצב החרמון בסדרה שעת נעילה? ההוא שהתריע שאוטוטו מלחמה וכולם כעסו עליו וסתמו לו את הפה?

אז זהו, שמספר המתים אצלנו כבר זהה למספר ההרוגים במלחמת יום כיפור… ההבדל הוא, ששם, משהחלה המלחמה ההיא, הבינו מיד שנפלו קורבן לקונספציה שגויה והמלחמה נגמרה אחרי שבועיים. כאן רק מתחפרים עוד ועוד באותה קונספציה והמלחמה לא נגמרת ועוד תוסיף חלילה להפיל בנו עוד ועוד חללים.

מהר מאוד אנו עשויים למצוא את עצמנו בהתפרצות שלישית, בכאוס חברתי, ומינונים גוברים של קנסות, סגרים, בדיקות, מעקבים, הלשנות, מאסרים, פשיטות רגל – שרק יובילו לעוד תחלואה ועוד מוות.

---

מי שולט בבריאה?

עם פרוץ הקורונה, החלו להופיע על המסכים דמויות שהכרתי מימי כהונתי בכנסת ופעילותי הציבורית. מנכ”ל משרד הבריאות לשעבר משה בר סימן טוב, יד ימינו פרופ’ איתמר גרוטו, פרופ’ רוני גמזו שכיהן אף הוא כמנכ”ל משרד הבריאות ואחרים.

האישים הללו הציפו בתודעתי תחושות קשות ממאבק עיקש שניהלתי באותם ימים מול בכירי משרד הבריאות וקופות החולים, בכדי לאפשר לחולים קשים לטפל בעצמם באמצעות קנאביס.

הנושא הלך וקיבל הד ציבורי נרחב והגיע שוב ושוב לדיונים בוועדת הבריאות של הכנסת.

מצד אחד נשמעו, עדויותיהם של חולים קשים שהשימוש בקנאביס הביא להם מזור ורופאים פרטיים שתמכו בהם, ומצד שני התייצבה סוללה של רופאים ומדענים בכירים אנשי הממסד הרפואי, אשר טענה כי “טרם נמצאה הוכחה מדעית לכך שהקנאביס מרפא”.

“מדוע אתם צריכים הוכחה?” שאלתי, “הרי מעידים החולים עצמם שכל קיומם תלוי בצמח הזה? מי שמכם למנוע מהם את הטיפול הזה?”

מאז פרוץ עידן הנאורות והמהפכה התעשייתית, מבקש האדם להחליף את האל ולשלוט לבדו בבריאה

אט אט, התחלתי להבין כי מדובר כאן בתופעה עמוקה בהרבה מהשאלה המדעית. הבנתי, שהבעיה עם הקנאביס אינה השאלה אם הוא מרפא/מסייע או לא (בוודאי שכן), אלא עצם העובדה שמדובר בצמח פשוט שלא ניתן להוציא עליו פטנט. הוא פשוט קיים בעולמו של הבורא, אינו מיוצר במעבדות ומפעלים אנושיים, וכל אדם יכול לגדלו בכוחות עצמו.

הבנתי, שזה לא רק סכומי העתק המתגלגלים בתעשיית התרופות שמביאים בסופו של יום להתערבות המדינה והממסד הרפואי בכדי לעצור את השימוש בקנאביס, אלא משהו בסיסי יותר.

הצמח הפשוט הזה מאיים על מעמדו של האדם, אשר מאז פרוץ עידן הנאורות והמהפכה התעשייתית, מבקש להחליף את האל ולשלוט לבדו בבריאה. כיצד ייתכן שרבים מהישגי המדע הרפואי יפנו לפתע את מקומם לצמח פשוט שאין לנו שום שליטה עליו והבנה מוחלטת איך הוא בדיוק עובד…?

גורל החולים הפך למשני – מה שחשוב הרבה יותר הוא שאנו, המדינה והממסד הרפואי, נהיה אלה השולטים לאורך כל הדרך בתהליך הריפוי.

תופעה דומה אנו חווים כיום מול נגיף הקורונה.

כי הרי מה טוענים מדעני ורופאי ‘מודל הגיון בריא’? הם טוענים שאת היציאה מהמגפה עלינו להשתית על תהליכים טבעיים, שאין טעם לעקב את ההדבקה בקרב האוכלוסיות שהיא אינה מזיקה להן ושדווקא מעורבות האדם מעצימה ומרחיבה את הנזק במקום לצמצם אותו.

מתחת לכל הלחצים הפוליטיים והמדעיים, מעבר לכל מאבקי החירות והשררה, שוכנת כנראה השאלה הגדולה של מקום האדם בעולמו. חוסר הצניעות והענווה מצד הגישה ששמה עצמה לאל, הביא אותנו אל מצעד האיוולת העולמי, אל השעבוד ואל המשך התחלואה.

---