משבר ופתרונו – או – מה אנו עושים בליכוד

את תנועת “מנהיגות יהודית” הקמנו בשנת 1996 על רקע הסכמי אוסלו. כתגובה להסכמים אלה, יזמנו הפגנות מחאה המוניות במסגרת תנועת “זו ארצנו”, אך מיד לאחר מכן, הבנו שהסכמי אוסלו, מהווים אמנם טעות מדינית-ביטחונית חמורה, אך האפשרות שטעות כזו תתרחש נעוצה בתהליכים עמוקים יותר, תהליכים תודעתיים וערכיים, ועלינו לתת להם תשובה.

ניתוחנו העלה שנכונותה של ההנהגה ללכת שבי אחרי אשליות אוסלו, איננה טעות מקרית, אלא מסקנה הכרחית הנובעת מתפיסת עולמם הציונית הקלאסית. לפי תפיסה זו מטרתה של שיבת ציון המודרנית היא להיות “עם ככל העמים”. מכאן נובע שמטרת העל של הציונות, לאחר הקמת המדינה, היא הכרה בינלאומית בכלל, וערבית בפרט, במדינה ובגבולותיה. הלגיטימיות של המדינה תלויה אם כן, לדעת מנהיגיה, בגורם חיצוני – כפי שגם בא לידי ביטוי פעמים רבות במגילת העצמאות – ואיננה נובעת מתוך גורם פנימי עצמאי ובלתי תלוי – הזהות וההיסטוריה היהודית. “אובססיית השלום”, כתנאי לקבלתנו ל”משפחת העמים”, היא אם כן צורך פנימי הכרחי של התודעה ה”ישראלית”, בלי קשר לתנאי וצורכי המציאות. המציאות מעידה היום – כפי שסברנו כבר אז – שמתוך וויתורים ופשרות אין סיכוי להגיע להסדרי שלום עם הערבים, או לקבל לגיטימציה מן העולם. שאיפה זו תושג רק מתוך עוצמה מדינית-ביטחונית, שהיא פועל יוצא של עוצמה רוחנית-ערכית פנימית. פיתוח וביסוס עוצמה שכזו, שאפיינה את הציונות בימיה הראשונים, לא תיתכן עוד על בסיס התודעה הציונית הקלאסית, שמבוססת על תודעה מערבית. הכפיפות התודעתית שהיא פועל יוצא מכך, מביאה לידי כפיפות ותלות נפשית, וזו מביאה בתורה לתלות מדינית. במקביל לתהליך זה ומתוך אותם גורמים, אובדן הרוח הציונית והאמונה בצדקת הדרך ובמשמעותה של שיבת ציון המודרנית – בין היתר מתוך ביסוסם על תודעה לא יהודית – האיצו את החולשה הרוחנית ולכן גם את הצורך הדחוף להגיע להסכמי שלום, שימנעו מההנהגה את הצורך בהמשך המאבק, שמשמעותו אבדה לה.

ההנהגה נכנסה אם כן לסחרחורת הולכת ומואצת של אובדן דרך. אובססיית השלום מביאה לוויתורים; אלה מגבירים את החולשה; הגברת החולשה יוצרת לחץ נוסף; הלחץ מביא לוויתורים נוספים, וכן הלאה.

לא רק שתודעת ההנהגה איננה מסוגלת להתמודד עם המציאות הגיאו-פוליטית שבתוכה מצויה מדינת ישראל, אלא יתר על כן – היא יוצרת את הבעיות ומחריפה אותן.

פיתרון המשבר איננו אם כן תלוי במנהיג זה או אחר, או בתנועה פוליטית כזו או אחרת, אלא בתודעה שונה של ההנהגה. יש רק מקור אחד אפשרי לשינוי ערכי-רוחני-תודעתי, שישמש אלטרנטיבה לתודעה הציונית מבוססת-ערכי-המערב שקרסה: התודעה היהודית.

כשאנו מדברים על תודעה יהודית איננו מתכוונים ל”תודעה דתית” דווקא; מסיבות רבות היא איננה שווה לכל נפש כיום. אבל תודעה יהודית – במובן של זהות יהודית, אמונה וערכי תרבות ומוסר יהודיים, ותודעת ההיסטוריה היהודית, שורשיה, מקורותיה וייעודיה, ומתוך יכולת לאינטגרציה מבוקרת של ערכי המערב – בלי אלה לא נמצא פשר ומשמעות, וממילא גם לא כוח, למאבקים שעדיין מחכים לנו כאומה בארץ ישראל. הדבר נכון כמובן לא רק באשר למימד המדיני-ביטחוני, אלא גם לנושאי החינוך, החברה, התרבות, הכלכלה וכדומה. אם התובנה שהתודעה הציונית מיצתה את עצמה ושיש צורך בבסיס תודעתי חדש להוויתנו כאן בארץ אכן נכונה – אין תחליף ראלי אלא בתודעה היהודית הקלאסית.

המהלך הפוליטי

בכדי ליצור לעם מנהיגות הבנויה על תודעה שכזו, הקמנו בשנת 96 את תנועת “מנהיגות יהודית”. השם אומר הכל: הוא אומר, ראשית, שהבעיה היא מנהיגות – מה שלא היה ברור אז אבל היום כבר מקובל על כולם, והוא אומר, שנית, שהפיתרון הוא מנהיגות בעלת תודעה יהודית, מה שעדיין לא מובן לכולם. מכיוון שמטרתנו איננה אינטרסים מגזריים כאלה או אחרים, אלא הנהגת האומה, החלטנו לעודד את חברי התנועה להצטרף כיחידים לגוף פוליטי כלל ישראלי המייצג שאיפה זו: לליכוד. מנהיגות יהודית אינה תנועה פוליטית אלא תנועה רעיונית, בליכוד מצאנו מכשיר פוליטי, דמוקרטי, לאומי, שמאפשרת לבעלי מגוון רחב של דיעות לאומיות להתפקד להצטרף ולנסות ולהשפיע באופן דמוקרטי על פי דרכם.

כתנועת הנהגה לאומית – הפתוחה לתכנים היהודיים-מסורתיים והזקוקה גם היא מצד עצמה לרענון והתחדשות אידיאיים, רוויזיוניזם מחודש – נראה לנו שזהו המקום הפוליטי המתאים להגשמת שאיפותינו. ומכיוון שמגמתנו איננה מסתכמת בישיבה בכנסת, אלא הנהגת האומה כאמור, הודענו מיידית שאנו מתכוונים להתמודד על ראשות הליכוד, כשלב בדרך להגשמת המטרה של ראשות הממשלה והמדינה.

מבחינתנו, לא ההיבט האישי הוא החשוב, אלא ההיבט הרעיוני. ועוד: לא רק המטרה חשובה אלא גם הדרך. כל התמודדות שלנו לראשות הליכוד מהווה שלב נוסף בהחדרת והטמעת הבנת הצורך במנהיגות מהסוג האמור, בשכבות ציבוריות הולכות ומתרחבות; כל תמיכה ממעגל ציבורי נוסף, בונה מעגל השפעה ותמיכה גם מעבר לו. עם הנצח איננו מפחד מדרך ארוכה; כך גם אנחנו. אין לנו ספק שבסופה של הדרך תעמוד לעם ישראל ומדינת ישראל מנהיגות ראויה, המתמודדת עם המציאות במקום להתכחש לה, מנהיגות המושרשת בערכים פנימיים ועצמאיים ולכן גם עצמאית מבחינה מדינית – מנהיגות יהודית.

משבר המנהיגות במדינת ישראל הוא משבר מתבקש הכרחי ושורשי. ההנהגה הנוכחית, בלי קשר לימין ושמאל או אישיות כזו או אחרת, הולכת וקורסת בתהליך הולך ומואץ. ומכיוון שתשובתנו למשבר היא פתרונו היחיד, השאלה כבר איננה האם, אלא מתי.