עוד גנרל…

_{תמונה מתוך: ויקימדיה}

ח"כ , סגן הרמטכ"ל והאלוף בדימוס יאיר גולן, מיצר על כך שרב אלוף בדימוס, גדי איזנקוט, הלך אל מפלגת כחול לבן של רב אלוף בדימוס, בני גנץ, ולו בא אליו – למר"צ.

"דעותיו יותר קרובות למר"צ" – הסביר גולן.

היו ימים, בהם גנרלים עטורי תהילה – אמיתית או מפוקפקת – עוררו תקווה כשהגיעו אל הפוליטיקה, ואולם הציבור הישראלי למד על בשרו שכשרון צבאי – אמיתי או מדומיין – לא באמת מקנה ייתרון מיוחד במרחב הפוליטי.

את גדי איזנקוט הכרתי כחבר בוועדת חו"ב. הימים היו ימי מבצע צוק איתן. מטחי רקטות נחתו השכם והערב על ערי ישראל, והלחץ על נתניהו להיכנס קרקעית לעזה, הלך וגבר.
לבסוף הגיע בכירי הצבא והציגו לוועדה את תוכנית המבצע.

מבט קצר במטרת המבצע הספיק לי כדי להבין שמהמבצע הזה לא יצא שום דבר מלבד הרג מיותר של עשרות חיילים.

"כשעשיתי קורס קצינים" אמרתי "לימדו אותי שפרק המטרה אסור שיכלול יותר ממילים ספורות, כאן אני רואה סיפור שלם ואני מבין מכך שלמבצע הזה, אין למעשה מטרה – זה ייגמר בדיוק כמו מלחמת בלנון השניה, ניכנס, חיילים ייהרגו, נתחיל לחפש דרכים לסיים – ושום דבר לא יישתנה. לכן אני מתנגד לכניסה הזו לעזה".

מובן שהייתי בדעת מיעוט, ולצערנו – כל מה שחזיתי התרחש במלואו.

תוך כדי המבצע השתנו המטרות. תחילה דובר על חיסול המשגרים, אח"כ על חיסול המנהרות – בנט עש על העניין סיבוב פוליטי כפי שעשה בהמשך על הזריקות – בקיצור, בילבול מוחלט בין אסטרטגיה ופוליטיקה, מיצג מפואר של יחסי ציבור ללא תכלית צבאית – שבסופו מנינו 70 הרוגים.

את הרמטכ"ל של הפארסה הזו, את בני גנץ, לא ראינו כל ימי המבצע. הוא פשוט נעלם אל תוך איזו בועה טפלונית שכזו. אבל את סגן הרמטכ"ל – איזנקוט – דווקא זכינו להכיר. כנראה שלא יכול היה לחמוק מלהופיע בפני הוועדה.

יום אחד, כשגשם הרקטית נוחת על תל אביב, הגיע איזקוט בכדי להשיג את אישור הוועדה לגיוס נוסף של כוחות מילואים.

הוא פצח במן נאום "אפסנאי" שכזה, שבו פירט כמה משגרים הושמדו וכמה מנהרות חוסלו. לחברי הוועדה, רובם חברי כנסת ללא שמץ של מושג בהוויית הצבא והמלחמה – ניתנה, כנראה בכוונת מכוון, דקה להתייחס כל אחד בתורו, לדבריו של אייזנקוט. מן מחזה מאולץ של דיון שתוצאותיו נקבעות מראש.
מובן שהתייחסות חברי הוועדה היתה טפלה וחסרת כל ערך.

ככל שהתקרב תורי, חככתי בדעתי, איך להפוך את הדיון למשמעותי. "אני מאוד מעריך את חיסול המשגרים והמנהרות" – אמרתי – "אבל כאן זו וועדת חו"ב, ואנחנו רואים שלחיסולים הללו אין השפעה אסטרטגית, אני רוצה לשאול את סגן הרמטכ"ל שאלה מאוד פשוטה, ואני מאוד אשמח לקבל תשובה קצרה וברורה…" – המתנתי רגע ואז שאלתי – "אמור לי בבקשה, מי האוייב? המנהרה או החמאס?"

את המבט בפניו של איזנקוט אין צורך שאתאר – כי זמן לא רב אח"כ שאלתי בדיוק את אותה שאלה, גנרל אחר בדימוס גיורא ענבר, שישב מולי באולפן טלוויזיה.
גיורא ענבר הגיב בדיוק כמו אייזנקוט בוועדה.

ובכן אייזנקוט פצח באיזה נאום מבולבל, ומיהר לעזוב – כלומר לברוח – מחדר הוועדה.

אתם מבינים?
תוך כדי המלחמה, כשחיילינו נהרגים ללא תכלית ברורה במנהרות של עזה, עסוקים היו גנץ ואייזנקוט בחשבונות פוליטיים, לא בחשבונות צבאיים.

במובן הזה אני מעדיף פי כמה את יאיר גולן החצוף והבוטה, על פני הקרנפים העלובים הללו.

גולן לפחות מדבר בשמה של אידאולוגיה.

מה שנקבל עכשיו עם כניסתו של איזנקוט לפוליטיקה, לצידם של בני גנץ וגדעון סער, זה משהו הרבה יותר מסוכן מיאיר גולן.

כי ברור שגולן צודק, אייזנקוט באמת הרבה יותר קרוב למר"צ. ואין דבר מסוכן יותר ממר"צ שמחופשת למרכז.